בשבע 292: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י' באייר תשס"ח

פרשה? שיפרוש

נכון שאנחנו פשוט נדהמים מהאפשרות שראש הממשלה הוא מושחת? נכון שכולנו מתים לדעת מה באמת קרה שם? האם יש בעולם כולו משהו מרתק יותר מכתבות הפרופיל על מוריס טלנסקי? האם אין אנו ברי מזל בזכות ביטולו של צו איסור הפרסום?

בדרך כלל, אין זה נכון לדבר בשם העם, אבל נדמה לי שאת רובנו מעניינת השורה התחתונה - יתפטר או לא ומתי – ותו לא. ישראלים רבים מצפים לראות את אולמרט הולך הביתה (טוב, לאחד הבתים): הימין בגלל הגירוש, השמאל בגלל ה'כיבוש', והיתר בגלל מדיניות הדשדוש וספיני הקשקוש. הפרשה האחרונה לא הפילה את השמיים על ראשינו. סיפור השוחד-לכאורה עצמו, על התככים והסכסוכים וגלגולי הכספים שבו, מעניין אולי את שוחרי הטלנובלות ומדורי הרכילות. אם אולמרט יעוף בגלל חצייה באור אדום, בשבילנו זה היינו הך, כלומר נהיה מרוצים באותה מידה.

סוגרים גיליון הרשעות (ההקלטה הבאה מבוססת על שיחה אמיתית)

"צריך כותרת ראשית, צריך כותרת ראשית... לא, מה פתאום לבנון, את מי זה מעניין. עוד מעט תציעו לי לשים בכותרת את מיאנמר. לא, הסיפור זה עדיין אולמרט. כן, מה לעשות. יש למישהו הצעות? אוף, כבר היה קל יותר כשהיה צו איסור פרסום. יכולנו אז לכתוב שאולמרט נחקר על משהו, וכולם היו קונים את העיתון רק כדי לדמיין את הסיפור בעצמם.

"מה אפשר עוד לכתוב על הפרשה? הרי לא קרה היום כלום. עד שהם זזים, העורכי-דין האלה... אולי משהו על התורם הזה סטלנסקי, או איך שקוראים לו? תראו לי את התמונה שלו. רגע, מה הסיפור עם כיפת הקטיפה הזאת? תתקשרו לדתי המחמד שלנו לשאול אם קטיפה זה דתי או חרדי. מה, הדוס כבר לא כותב אצלנו? שוב לא שילמנו לו משכורת? טוב, נלך על הנוהל הרגיל: בכותרת נכתוב שטלנסקי הוא חרדי, ובגוף הידיעה נכתוב שהוא מפד"לניק.

"צריך עוד אלמנט גרפי. מישהו השיג את הגיליון הרפואי של אורי מסר? אולי צילום של הכסף נכנס לכיס של אולמרט? כלום, הא? אז בינתיים אין לנו כותרת וגם לא תמונה. ככה אתם חושבים שהעיתון שלנו ימכור? לא שמעתם על המשבר הכלכלי בעיתונות המודפסת? חייבים לערוך צעדי חירום. כולכם יודעים מה זה אומר, נכון? בדיוק, הישרדות. אנחנו הולכים לשחוט את התרנגולת סוביודיצה.

"אז ככה: אתה תכתוב טור על זה שאולמרט הולך הביתה. כדי שזה יישמע משכנע, תציין שאפילו הוא יודע שזה הסוף. אנחנו כבר נדאג לכותרת מתאימה. עכשיו את – תכתבי על כך שלא ייצא מהסיפור שום דבר. מי מתנדב לכתוב טור דעה בעד קבלת שוחד? כן, וצריך גם ביקורת טלוויזיה. איפה המבקר שלנו? מה אתה מתחבא שם? לא, אתה לא כותב על שום 'סיינפלד'. אתה צופה בכל מהדורות החדשות ושולח לנו טור על אולמרט עד ארבע בבוקר.

"מה עוד? אתה - תתלבש על שולה זקן, ואל תשכח לכתוב עד כמה נבונה השתיקה שלה. אתה לא חושב שהיא נבונה? אז תכתוב עד כמה תפגע בה השתיקה שלה. ותשיגו לי את מינה צמח. תגידו לה שאני מוכן לשכוח מהסקר ההוא בבחירות, אם היא מספקת לנו נתונים בהתראה קצרה. אבל שלא תפנטז יותר על 40 מנדטים לקדימה. יופי, יש לנו עיתון, חברים. עכשיו נותר רק לדאוג לכותרות של בערך מאתיים הגיליונות הבאים, ואנחנו מסודרים". 

חמסה עלינו

א. נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, טוען כי אהוד אולמרט הוא איש ישר. קצת מוקדם מדי לקבוע זאת, לא? לדעתי, כולנו צריכים להמתין בסבלנות לפחות עד שתסתיים חקירתם של ביל קלינטון, ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש האב.

ב. כהמשך ישיר, נעבור לפינת התרבות. את ספרה של אמי ג'נקינס (יוצרת הסדרה הבריטית הבינונית לטעמי 'החיים האלה') 'ירח דבש' התחלתי לקרוא עם אפס ציפיות, מתוך כוונה להשתמש ולזרוק, רק משום שהוא תפס לי מקום בארון הספרים. להפתעתי, הספר מצחיק ושנון וקליל וכתוב להפליא, ואפילו נושא עמו כמה אמירות מעניינות על זוגיות ויחסים. כעת שוב נותרו לי יותר מדי ספרים בבית.

ג. מבזק די-וי-די: 'גיבורי הדגל' הוא אחד משני סרטים שיצר קלינט איסטווד על קרב איוו-ג'ימה בין האמריקנים ליפנים בשלהי מלחמת העולם השנייה. סיפור הסרט מתמקד בחיילים שצולמו כשהם מניפים את דגל ארה"ב על ההר באי, צילום שהפך אותם לגיבורים לאומיים מהסיבות הלא נכונות. סרט חזק ואקטואלי, שמצליח לעמעם מעט את הצדקנות השמאלנית ההוליוודית בפטריוטיזם אמריקני טיפוסי, ובעיקר מצליח לעורר מחשבה על המציאות המעוותת הנקראת היסטוריה.

ד. וכדי שלא יטענו כלפיי שאני מפרגן רק לגויים: 'היכל הגוונים המשתנים' הוא דיסק שונה ומוצלח של גבריאל חסון, מעין מסע מוזיקלי ארוך ומגובש הכולל בעיקר קטעים אינסטרומנטליים ומשלב בין היהדות ועולם הקבלה ובין רוק ומוזיקת עולם.

ה. פינת הביקורת העצמית: השבוע שמתי לב כי המדור בגיליון הקודם סבל משימוש יתר במלה "מדובר", כולל לא פחות מארבעה אזכורים ב'יודע את מקומי'. אז קודם כל סליחה, ודבר שני – מדובר בעייפות.

שאלה קטנה לסיום

רעש אדמה בסין, ציקלון במיאנמר – אולי מישהו צריך לנסוע למזרח ולהחליף את המזוזות?

יודע את מקומי

אנו נותנים להם חיים, מגדלים ומחנכים אותם, ומנסים לעשות הכול כדי להגן עליהם. אבל ישנם מקרים שבהם ההגנה שלנו פשוט לא מספיקה.

"אבא! אבא! א-בא!!!"

השעה היא, כך אני משער, משהו בין חצות הלילה לשבע לפנות בוקר. הצרחות מופנות אלי, אבל רעייתי היא שקמה בחיפזון ואצה אל חדרה של היורשת. מתחת לשמיכה אני שומע את הדיאלוג הבא:

"מה קרה מתוקה?"
"א-בא... א-מא! המכשפה נעלה אותי במגדל!"
"המכשפה?"
"ואני לא יכולה לצאת מהמגדל!"
"המגדל?" האנחה של אשתי מגיעה עד אוזניי. "את חלמת חלום?"
"כן", מודה הפספוסה באי-רצון וחוזרת לישון. רעייתי נאנחת שוב וגוררת עצמה אל חדרנו. אני ממשיך לעשות עצמי ישן. סוף הסצנה.

סצנה חדשה: חוץ. גינה. יום. "אבא, החתולה קיבלה מכה", אומרת לי הקטנה בקול מלא יגון.
"מה? קיבלת מכה?" אני שואל, בניסיון להפגין עניין ולקרוא ספר בו זמנית.
"לא!" היא מסבירה לי בסבלנות, "החתולה קיבלה מכה מהתוכי".
הבטתי סביב. שום חתולה ברקע, ובטח לא תוכי. בכל זאת שיתפתי פעולה. "באמת? מסכנה החתולה".
"נכון, באמת מסכנה", ענתה בתי בעצב. קצת דמיון יתר, אבל איזה לב זהב.

 חולף יום. "אבא", היא רצה אלי מתוך החדר שלה, מחבקת את הבובה שלה בהבעת פנים אחוזת אימה, "אני פוחדת מחטפני!" למי שלא גידל ילדים בעשור וחצי האחרונים: חטפני הוא שועל ערמומי כמו נעל מהסדרה לקטנטנים 'דורה', תוכנית שהחרישה את אוזניהם של רבבות הורים ברחבי העולם המערבי. ניסיתי להסביר לקטנה שאין לה סיבה לחשוש משועל מאותגר שכלית עם מסיכה מטופשת על העיניים, אבל היא לא השתכנעה. "אבל אבא, אני פוחדת!"
ליטפתי את ראשה בהבנה. "אז בואי נגיד לו ביחד: 'חטפני, אסור לך לחטוף'". כן, אני יודע את הטקסטים של 'דורה' בעל פה.
"חטפני אסור לך לחטוף!" קראה הקטנה, "חטפני אסור לך..." ובאותו רגע הופיע בני בכורי משומקום, עבר ליד הקטנה, חטף לה את הבובה מהיד ונעלם כמו רוח.

הוא אשר אמרתי: ישנם מקרים שבהם ההגנה שלנו פשוט לא מספיקה.