בשבע 292: נאווה מנווטת

אסתי רמתי , י' באייר תשס"ח

אצלנו בכיתה, רוב הבנות חגגו את בת-המצווה באולם של בית-כנסת, עם תסרוקת משוכללת ושמלה יפה. שירה הזמינה רבנית שלימדה על הפרשת חלה, ואצל טל הכינו איתנו ברכה מקושטת להדלקת נרות.

אבל דברים כאלה לא התאימו לנאווה, החברה הכי טובה שלי. שמלות מגונדרות זה ממש לא הקטע שלה, ובחיים לא ראיתי אותה בלי הקוקו הנצחי, זה שמבליט לה את האוזניים הגדולות. תיארתי לעצמי שהיא תערוך לכיתה טיול, אולי לירושלים. אבל כשהיא סיפרה לי שהיא עושה יום ניווט, מצאתי את עצמי מתווכחת איתה. "מה זה קשור לבת-מצווה?", שאלתי, "מה אפשר ללמוד מזה בכלל?". "דווקא יש מסר", היא ענתה בשקט, "חכי ותראי". 

"כולן להסתדר בזוגות!", קראה המדריכה, "אתן רואות את עץ האקליפטוס הבודד שליד הבית הישן? זה היעד. הסתכלו במפות שחילקתי לכן, ואני אסביר מה עושים".

ישבתי ליד נאווה על ראש גבעה אי שם, וניסיתי להבין מה מדריכת הניווטים רוצה מאיתנו. יש לי חוש כיוון נוראי – לפעמים כשאני נכנסת לבית שאני לא מכירה אני לא מוצאת את דלת היציאה, ונכנסת במקומה לאמבטיה... אבל נאווה דווקא נראתה מבסוטה.

"בסוף הדרך יש סעודה!", היא בישרה לבנות, "ומי שתאחר תפספס את הארטיקים!". "מי מדבר על לאחר...", מלמלתי, "אני פשוט אלך לאיבוד... אין סיכוי שלא".

"אוי, משכית, את מצחיקה", חייכה נאווה. "אנחנו מנווטות ביחד, שכחת? יהיה כיף!".

נאווה צדקה. רוח נעימה נשבה, והיה נחמד ללכת יחד ולקשקש, במיוחד כשמצאנו את עצמנו באמצע שדה של פרחי בר. אני הבטתי סביב, ואילו נאווה הביטה אחורה ורשמה משהו בפנקס שהיא הביאה.

"תגידי, מה את רושמת שם כל הזמן?", שאלתי אותה אבל לא חיכיתי לתשובה, "וי, תראי! משהו זז שם! זאת נמייה, לא? בואי נבדוק!". אני ממש אוהבת בעלי חיים, במיוחד נדירים.

"לא כדאי", היססה נאווה, "זה מוציא אותנו מהמסלול...".

"נו, אל תהיי כזאת צנונית מיובשת, לא מתאים לך!", גערתי בה, "נקפוץ, נראה מה זה, ומיד נחזור!".

נאווה נכנעה, ורצנו בעקבות הנמייה. היא נכנסה לחורשה קטנה, יצאה מהצד השני, ירדה לתוך תעלה – ואנחנו בעקבותיה. "תראי, היא מתחבאת מאחורי התל הזה", התנשפתי, "בואי!". אבל נאווה עצרה שוב, הביטה סביב, ורשמה בפנקס. "נו כבר!", קראתי לעברה, "היא תברח לנו!". נאווה הצטרפה אליי, ויחד עקפנו את התל, אבל הספקנו לראות רק קצה של זנב נעלם בתוך חור באדמה. 

"אוף!", התעצבנתי, "פספסנו אותה. טוב, בואי נחזור למסלול". אבל כשהבטתי סביבי, לא היה זכר לשדה הפרחים, לא לבית הישן ולא לאקליפטוס.

"אוי, לא", אמרתי בקול רועד, "איזו שטות... הלכנו לאיבוד, והכל בגלל השטויות שלי... אוי, נאווה, אני כל-כך מצטערת! עכשיו יצטרכו לשלוח משלחת לחפש אותנו, ועוד בבת-מצווה שלך...", וכמעט התחלתי לבכות.

להפתעתי, נאווה פרצה בצחוק. "כן, וגם הליקופטר ומחלצים... נו, באמת, משכית. את חושבת שאני לא יודעת איפה אנחנו? תראי", והיא הגישה לי את הפנקס הקטן. "סלע אפור בצורת בננה", קראתי בקול, "אורן עם ענף שבור. שני שיחים קוצניים מחוברים יחד... מה זה אמור להיות? קוד סודי?".

"לא, אלו סימני דרך", הסבירה נאווה. "הסתכלי אחורה. את רואה את הסלע האפור בצורת בננה? משם באנו! כל הדרך רשמתי סימנים כאלה, כדי שנדע לחזור, אם נצטרך". "נאווה, את גאון!", קראתי וחיבקתי אותה.

כשהגענו לנקודת הסיום, בזכות חברתי הנווטת, המתינה לנו שם סעודה מפוארת וגם בלונים ושלטי ברכה מקושטים. ועל אחד מהם היה כתוב מסר לחיים שקשור למסיבה: מִשנה מפרקי אבות – אבל איזו משנה, תצטרכו לגלות לבד...