חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 292ראשיהפצה

ביקור בית - בגליון השבוע

שיירת הג'יפים שעשתה את הדרך בשבילי עפר בחסות החשיכה הצליחה לחמוק מעיני צה"ל ולהביא עשרות ממגורשי שא-נור בחזרה אל היישוב החרב, שהיה ביתם לפני כמעט שלוש שנים.
15/05/08, 14:55
חגית רוטנברג

בזמן שמדינת ישראל עסקה בציון חגיגות עצמאותה השישים בדרכים המועדפות עליה, במטה 'חומש תחילה' בחרו במפגן עצמאות מסוג שונה, כזה שכנראה לא כל כך תרם לשמחת החגיגות של הממסד הפוליטי, ואולי דווקא בכך היה טמון סוד הצלחתו.


גשם שוטף יורד בשעת בוקר מוקדמת זו בשא-נור. לפתע קורא מישהו: "הם הגיעו!". מן העמק שמתחת ליישוב מעפילה שורה ארוכה של צועדים. במהלך הלילה יצאו שלוש קבוצות, מצפון ומדרום, בצעדה רגלית לכיוון שא-נור. קרוב למאה נערים השתתפו בהליכה, שנמשכה שעות ארוכות בחושך, בגשם שוטף ובבוץ. אחת מהקבוצות נתקלה בסיור צה"לי, אך המשיכה להתקדם בדרכים עוקפות
המבצע החשאי תוכנן בקפידה במהלך החודשים האחרונים. אנשי שטח מיומנים וקצינים במילואים, בוגרי סיירות, הכינו את המסלולים המפותלים עבור קבוצות הצועדים. ארגזי מזון וציוד הוכנו לצורך שהייה ממושכת במקום המיועד. ב'חומש תחילה', כפי שמעיד השם, חומש היא רק ההתחלה, ובשבוע שעבר עשה המטה את הצעד הנוסף קדימה. היעד – שׂא-נור, אחד מארבעת היישובים היהודיים שהוחרבו לפני כמעט שלוש שנים בצפון השומרון. ביישוב הציורי התגוררו אמנים יוצאי חבר העמים שהציגו בו את יצירותיהם, לצד משפחות תורניות צעירות שהגיעו לחזק את האחיזה היהודית במקום.

"כבר באותו ערב נורא של הגירוש", משחזר יוסי דגן, דובר 'חומש תחילה' ומגורש משא-נור, "כשנלקחנו בכוח על-ידי שחורי המדים, נשבענו מעל גג המצודה המפורסמת שאנחנו עוד נחזור". ההבטחה פיעמה בהם גם כשראו את בתי היישוב הולכים ומתרחקים מאחוריהם וגם לאורך השנתיים וחצי האחרונות שעשו בדיור הזמני בשבי-שומרון. כעת, עשרה חודשים אחרי שהנוכחות היהודית בחומש כבר הפכה לעובדה, החליטו במטה שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה גם בשא-נור.

מריחים את הבית

יום שישי האחרון, 4:00 לפנות בוקר. מפאתי היישוב קדומים יוצאת לדרך שיירה של עשרה רכבי שטח בחסות החשיכה. ברכבים יושבים בציפייה דרוכה מהולה בהתרגשות בני עשר משפחות הגרעין, שבהתראה של יום אחד ארזו תרמילים לדרך, ויחד עם הילדים ותינוקות בני יומם שמו את פעמיהם הביתה, לשא-נור. מפלס האדרנלין הגואה מוחק כל שריד לעייפות גם מהקטנים שבחבורה. הצפי האופטימי ביותר כולל הגעה לפנות בוקר לשא-נור, שתסתיים בפינוי מהיר של הצבא עם אור ראשון. גם לצפי הזה אין ערובה בטוחה: צה"ל עלול לגלות את השיירה עוד בטרם תגיע אל היעד, ואז עבודה מאומצת של חודשים תרד לטמיון.

הנסיעה עוברת בשבילי עפר נסתרים ועקלקלים, שמקפיצים את הרכב ואת היושבים בתוכו. האווירה מרוממת, ולמרות החשש מכל הבזק אור שעלול להתגלות כג'יפ צה"לי, הנהגים נחושים להגיע אל המטרה.

כשעוברים את הדרך לחומש ונכנסים לכפר סילאת, כפר ערבי עוין במיוחד במבואות שא-נור, יוסי דגן לא יכול להתאפק. "הכל השתנה פה", הוא מביט בהתרגשות ברחובות הכפר הדוממים והחשוכים, "אבל מריחים כבר את הבית". השיירה יוצאת מהכפר, עוברת את תחנת הדלק המפורסמת מתחת לשא-נור, ומתחילה לטפס במעלה הגבעה התלול. מול המצודה הבריטית המרשימה, המבנה היחיד שעדיין עומד על תִלו ביישוב החרב, נעצרים הג'יפים, ומתוכם נוהרים המבוגרים והילדים החוצה, מתקשים לעכל. "לא מאמינים שאנחנו בשא-נור", ממלמל מישהו. חלק מהאנשים נופלים אפיים ארצה ומשתטחים על הקרקע בערגה.

בעלטה השוררת סביב, מישהו מדליק פנס גדול, והרב אהרון מעטוף, מהבוגרים שבמגורשי שא-נור, עוצר את הצעירים הנלהבים המבקשים להיכנס למצודה המוכרת. "רגע, רגע", הוא מבקש, "צריך לקבוע מזוזה". הוא מוציא את המזוזה שהוכנה מראש בכיסו, ובברכה נרגשת קובע אותה באמצעות צלוטייפ על משקוף הכניסה. החבורה זורמת פנימה. הנשים, עם התינוקות בידיהן, מנשקות את הקיר בגעגועים. הגברים פותחים מעגל, ולאור הפנס יוצאים בריקוד לשירת "ושבו בנים לגבולם".

"חבר'ה, אתם לא מבינים מה זה בשבילנו להיות כאן", אומרת יסכה ולדמן בעיניים נוצצות. "זה גם עצוב וגם שמח", היא מנסה להסביר את ההרגשה. היא ובעלה נועם נחתו בביתם בשא-נור היישר מהחופה, ובמשך שנתיים וחצי גידלו פה את ילדיהם. מאז הגירוש לא הגיעו לכאן שוב, וכשהתבשרו על העלייה הלילה, לא היו שאלות מבחינתם. את ההודעה קיבלו באותו יום בחמש אחר הצהריים, כשהיו באירוע יום העצמאות בחומש. הם נסעו מייד הביתה, לבית-חג"י, לארגן לעצמם ציוד, ועשו את הדרך חזרה לקדומים. "הגעגועים היו כל כך עזים, שהלב הביא אותנו לפה. לפי ההיגיון זה לא נורמלי, אבל יש דברים שכנראה הם מעל ההיגיון", היא מסבירה את הצעד הספונטני. "אני יודעת שזה לא פשוט, צריך הרבה מסירות נפש, אבל אני מאמינה שבסוף נצליח", חותמת ולדמן.

בית הכנסת קבור בחול

כשסערת השירה והריקודים שוככת, פונה החבורה להתארגנות מעשית אופיינית: "איזה צימר אתם בוחרים?", שואלות המשפחות זו את זו בעליצות, ובוחרות לעצמן חדרים ללינה. "ישיבת מזכירות של הגרעין בעוד שעה", מכריזה מישהי כזכר לימים הטובים. תוך דקות אפשר לראות את הילדים והמשפחות ממוקמים בטבעיות בחדרים השונים ברחבי המצודה, עם מזרונים, שמיכות צמר וארגזי לחמניות, חומוס וירקות. הגברים שבחבורה יוצאים לסיבוב בחוצות מה שהיה פעם יישוב פורח: "חוזרים הביתה. לא ייאמן", הם אומרים בינם לבין עצמם, מתקשים עדיין לעכל את גודל הרגע.

אט אט מתבהרים השמיים. ממש מול פתח המצודה אפשר לזהות ערימת עפר גדולה, מתחתיה קבור בית-הכנסת של שא-נור, שצה"ל כיסה אותו בחול. שיטוט קצר מוביל אותנו אל מבנה המסגד, ששימש כבית-המדרש של תושבי שא-נור. מרחוק אפשר כבר לזהות, על-פי הריח, שהערבים ידעו בדיוק את משמעותו של המקום עבור תושביו היהודים, והפכו אותו לדיר עיזים. מהבתים והאשקוביות לא נותר זכר, הכל נמחק. במצודה אפשר לראות שרידים של גן הילדים ושל המקווה שהיו ממוקמים בחדריה, אך ככלל דאגו השכנים מהכפר הסמוך להרוס ולנתץ כל מה שעלה בידם, לרסס כיתובים בערבית ואף להעלות באש חלק מהחדרים.

"קדימה, חבר'ה, ברכות השחר", נשמעות קריאות מהקומה השנייה, שם מארגנים הזריזים שבחבורה את המניין הראשון בבית-הכנסת המתחדש בשא-נור. את האולם ההרוס ממנו נגררו המתיישבים בברוטליות לפני שנתיים וחצי, ממלאים כעת שוב יהודים עטורי טלית ותפילין, וקולות התפילה בוקעים ממנו מחדש.

מעל המצודה, שהפכה לסמל המאבק העיקש בצפון השומרון, שוב מונף דגל כתום, ואת פתחי החלונות הריקים ממלאים מתיישבים חדשים.

גשם שוטף יורד בשעת בוקר מוקדמת זו בשא-נור. לפתע קורא מישהו: "הם הגיעו!". מן העמק שמתחת ליישוב מעפילה שורה ארוכה של צועדים. במהלך הלילה יצאו שלוש קבוצות, מצפון ומדרום, בצעדה רגלית לכיוון שא-נור. קרוב למאה נערים השתתפו בהליכה, שנמשכה שעות ארוכות בחושך, בגשם שוטף ובבוץ.

אחת מהקבוצות נתקלה בסיור צה"לי, אך המשיכה להתקדם בדרכים עוקפות. "התגלינו מייד כשהורידו אותנו בנקודת ההתחלה", משחזר בועז העצני, איש 'חומש תחילה' שצעד עם הקבוצה, "הצבא איגף אותנו עם כמה ג'יפים, אבל המשכנו. מה יכולים כמה ג'יפים עם נהגים בקבע לעשות לקבוצה של עשרות צעירים? איך הם יכולים לעצור אותנו? בתקופת המאבק על הגוש, היתה קבוצה של מאות שצעדו לגוש קטיף בלילה. בדרך תפסו אותם חיילים וקראו להם לעצור, אז הם עצרו.

אצלנו העניין הזה נגמר. כאן אנשים המשיכו ללכת מול העיניים של החיילים, לא שמו עליהם בכלל. החיילים, מן הסתם, גם חשבו שאנחנו צועדים לחומש ואז הם יפנו אותנו משם בבוקר, הם לא העלו בדעתם שהיעד הוא שא-נור". בהזדמנות זו מחמיא העצני לעשרות הצעירים שעשו את המסע הלילי המפרך: "זו היתה הליכה קשה, נרטבנו עד לשד עצמותינו. היו עליות מטורפות, אבל החבר'ה האלה הם נפלאים, קומנדו ממש". 

צה"ל הופתע


ח"כ פרופ' אריה אלדד: "אני יודע שבמרחק עשרים מטר מהמצודה קבור חי בית-הכנסת היחיד שלא נחרב, ואני בטוח, לא ברמת המיסטיקה אלא ברמה ריאל-פוליטית, שזה רק עניין של זמן עד שנגיע לשם שוב, נפנה את החול מעל בית-הכנסת, והוא ישוב לשמש את היהודים במקום. אני לא רואה אפשרות אחרת מלבד חזרתה של התיישבות יהודית צפופה למרחבי צפון השומרון"
השמש כבר מאירה במלוא עוזה, והילדים הקטנים ממלאים את המצודה וסביבותיה. רק כעת, שעות אחרי ההגעה החשאית, מגיע בעצלתיים ג'יפ צבאי וחונה מול המצודה. צה"ל, מסתבר, הופתע לחלוטין מההודעה על נוכחות יהודית מתוגברת במקום השומם. כשהתקבלה בחמ"ל ההודעה על העלייה לשא-נור, חלפה למעלה משעה עד שהקצינה הבינה שלא מדובר ב'מתיחה'. כשהתבררו העובדות, החלו המח"טים של שומרון ומנשה לגלגל את האחריות מאחד לשני. הג'יפ ירד וחזר שוב, עד שבשעות הצהריים הגיעו המח"ט וקצינים נוספים למקום.

המשא ומתן בין מנהיגי הקבוצה לקצינים הוביל להתייעצות פנימית ממושכת בין אנשי 'חומש תחילה', והוחלט כי הקבוצה תסכים לרדת מרצונה, שכן המטרה המוצהרת למבצע הנוכחי היתה הגעה של קבוצה משמעותית – כ-150 איש – שהניפו את הדגל בשא-נור, ולא הישארות ממושכת, בשלב זה. עד השעה 15:00 ירדו אחרוני היהודים מהמקום.

"מבצע העלייה לשא-נור הוכתר בהצלחה מלאה", מסכם דגן. "לאחר עשרה חודשים של שהייה יהודית רצופה בחומש, משפחות גרעין חומש-שא-נור ופעילי מטה 'חומש תחילה' הצליחו 'להכניס את הרגל' גם לשא-נור. המסר ברור: חומש היא רק ההתחלה. אחריה נחזור, בע"ה, גם לשא-נור, ובהמשך גם לשאר היישובים שנעקרו".

דגן מוסיף כי העלייה לשא-נור מהווה גם את התשובה, מבחינתם, לביקורו הצפוי של בוש באזור, השבוע: "אנו שולחים לג'ורג' בוש מסר: לא רק שלא תצליחו לעקור עוד יישובים, גם למקומות שחשבתם שעקרתם אותנו מהם אנחנו חוזרים".
בועז העצני דווקא היה שמח אם הקבוצה היתה עושה גם את השבת בשא-נור, ושקיות החלות עם ארגזי המזון שהועלו למצודה ביום שישי העידו על היערכות המטה לכך, אולם עם זאת, גם הוא מכתיר את המבצע כהצלחה. "גם בחומש התחלנו בעלייה הראשונה בחנוכה, בה רק עלינו, הדלקנו נרות וירדנו. הוכחנו קודם כל שזה אפשרי".

יו"ר תנועת 'קוממיות' החברה במטה חומש, מוסה כהן, מסביר כי המציאות בשטח לא אפשרה קיום של שבת במצודה, בשל מיעוט האנשים שהיו נותרים במקום מול כוחות גדולים של מג"ב, שהיו מגיעים לפנותם בשלב זה או אחר. "הרכב של משפחות עם ילדים קטנים בהגדרה לא נמצא שם בשביל מאבק, זה לא מתאים ליכולות שלהן. אבל לא שללנו מראש אפשרות של שבת בשא-נור, וגם התכוננו לכך טכנית".

כהן נותן את קריאת הכיוון של 'חומש תחילה' ביחס למבצע הנוכחי ובכלל: "השיקול שלנו לצאת למבצע הזה היה שאנחנו תמיד עם הפנים קדימה, לא להישאר מקובעים. חומש היא רק התחלה. אם צה"ל נותן לנו לעלות לחומש, אז לא נעצור בזה. אנחנו מתכוונים להגיע גם לגנים ולכדים, וגם לגוש קטיף. זה ש'קוממיות' הובילה בקיץ את הצעדה לניסנית, זה לא היה אקט של שעמום, אלא חלק מאותה חשיבה של אי השלמה עם הגירוש ורצון לשנות את המהלך. אנחנו רוצים לגרום לציבור להבין שנעשה פה פשע, ושהציבור צריך להצביע לכיוון ההפוך". כהן אומר כי עצם ההכרזה והדיווח התקשורתי לאורך יום שישי על כך שהמטה ממשיך הלאה ליעדים נוספים, זו המטרה, והיא אכן הושגה. מעתה ימשיך המטה בניסיונות הגעה נוספים לשא-נור, במקביל לפעילות בחומש.

ח"כ פרופ' אריה אלדד, יו"ר שדולת חומש בכנסת, לא הספיק להצטרף לעלייה בשל שהייה בחו"ל. אולם אלדד, שמזוהה עם העומדים במאבק על גג המצודה ביום הגירוש, התרגש לשמוע על השיבה: "שמחתי לראות את התמונות עם הדגל המונף על המצודה. אני יודע שבמרחק עשרים מטר מהמצודה קבור חי בית-הכנסת היחיד שלא נחרב, ואני בטוח, לא ברמת המיסטיקה אלא ברמה ריאל-פוליטית, שזה רק עניין של זמן עד שנגיע לשם שוב, נפנה את החול מעל בית-הכנסת, והוא ישוב לשמש את היהודים במקום. אני לא רואה אפשרות אחרת מלבד חזרתה של התיישבות יהודית צפופה למרחבי צפון השומרון".