בשבע 292: אל תאמרו לא ידענו

העיתונים הגדולים ובעלי האמצעים יכלו לחשוף את פרשיות אולמרט, אבל רק המוסף ש'בשבע' הוציא לפני הבחירות האחרונות הצביע על מעשיהם הבעייתיים של אולמרט, זקן, מסר והירשזון.

יאיר שפירא , י' באייר תשס"ח

זמן מועט אחרי שהתפוצצה פרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, החלו עיתונאים לפרסם מאמרים, חלקם כמכים על חטא, חלקם כמספרים על-פי תומם, כי כבר שנים ארוכות הם ואחרים ידעו על אורחו ורבעו של האיש. 

כלי תקשורת עטים על פרשות כמו זו של קצב כאשר הן מתפוצצות בקול רעש גדול בבתי-המשפט; עד אז, מתייחסת התקשורת בישראל לפרשות שהצנעה יפה להן כפרשות שאכן הצנעה יפה להן. ללמד זכות על התקשורת בישראל בפרשות אולמרט והירשזון יקשה הרבה יותר.

לפני למעלה משנתיים, ערב הבחירות לכנסת ה-17, פרסמנו במוסף 'ישראל שלי' שיצא מטעם 'בשבע' כתבה שחשפה בפני הציבור הרחב את החומר האנושי ממנו קורצה מפלגת 'קדימה' והעומד בראשה. למי שעדיין מחזיק בגיליונות הנדירים, מומלץ לעיין בהם שנית ולגלות כתבות רחבות בהן מככבים אולמרט, עו"ד אורי מסר ושולה זקן; אברהם הירשזון, בנו עופר וראשי הסתדרות העובדים הלאומית.

הצבענו על קשרים בעייתיים, על פרשות שצחנתן עולה למרחוק, ועל לא מעט שאלות שהמשטרה והפרקליטות חושבות לתת עליהן תשובות בעצם ימים אלו. ההתארגנות להוצאת המוסף היתה חפוזה יחסית, ואשר על כן לא יכולנו להעמיק חקר בעצמנו, לא חשפנו מסמכים סודיים, ולא נעזרנו בגרונות עמוקים מלב המאפליה. כל מה שנדרשנו הוא ללקט טענות שהועלו בפורומים שונים, רשמיים ובלתי רשמיים, לשלוף מסמכים הזמינים לכל, לבור את הבר מהתבן, ולפרסם את מה שהצלחנו לאמת. כלי תקשורת ותיקים יותר מ'ישראל שלי' ופרוביזוריים פחות היו עושים ללא ספק עבודה טובה הרבה יותר. 

בין פטיש החילונים לסדן החרדים

בשנים האחרונות היה נדמה כי הציבור הדתי-לאומי הולך והופך לילד הכאפות של השכונה. בעיצומן של מהלומות מחושבות היטב, שמנחית על סרוגי הכיפות השמאל החילוני השליט, והנה גם ההתנשאות החרדית-ליטאית הפכה למתקפה של ממש על המוסדות הציוניים-דתיים.

דרכה של הציונות הדתית לאחר ההתפכחות מהאשליה הנרקיסיסטית של עמוד האש האהוב הצועד לפני המחנה עדיין לוטה בערפל, אך נראה שהכתישה האחרונה עשויה להוציא ציונות דתית תקיפה יותר בדרכה אל מול האליטות החרדיות והחילוניות. טעימה למגמה קיבלנו בהתנהלות המוצלחת של רבני הציונות הדתית אל מול משבר היתר המכירה, ואפילו בהתנהלות המוצלחת פחות בניסיון להשתלב במאבק למען קדושת השבת.

אין ספק שהדים למגמה נשמעו בשבועיים החולפים גם בבתי-המשפט. פסקי דין בולטים בבהירותם האידיאולוגית התפרסמו לאחרונה בידי שני שופטים דתיים בשני בתי-משפט בתל-אביב. על פסק דינו של שופט בית-הדין למשפחה, גרשון גרמן, דיווחנו בשבוע שעבר. בקצירת האומר נזכיר כי גרמן סירב לדון בזוגיות בין גברים במסגרת דיני משפחה. הוא הבהיר כי פרשנות משפטית התובעת שוויון לזוגיות שכזו עומדת בסתירה לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.  פסק הדין של גרמן – בהיר, מדויק, ולא מתלהם – נכתב כאילו מסדרונות בית-המשפט לא ידעו מעולם את נחת זרועה של התקינות הפוליטית הכוחנית של החילוניות הישראלית.

פסק דין אחר שהתפרסם באותו שבוע היה של שופט בית-משפט השלום בתל-אביב מנחם קליין. בפני בית-המשפט הונחה תביעה של חברה מסחרית נגד מנהלי ישיבה חרדית לגילוי מסמכים. צ'ק עליו חתומים מנהלי הישיבה נמסר לגמ"ח בני-ברקי, והוסב לטובת החברה המסחרית. מנהלי הישיבה ביטלו אותו ימים ספורים לאחר שנכתב בטענה כי פנקסי ההמחאות, ובהם הצ'ק המדובר, נגנבו מהם, והצ'ק בוטל. אנשי הישיבה, כך הסתבר, יודעים מי הגנב, ודיונים על הנושא אף נערכו בבית-דין רבני פרטי בבני-ברק. מכל מקום, הם לא היו מוכנים למסור לחברה המסחרית את שמו, או מסמכים היכולים להסגיר את שמו של האיש.

השופט קליין, בראותו כי מדובר בבעלי דין "אשר מהופעתם החיצונית ניתן להבין שהמדובר בשומרי תורה ומצוות", וכי מיצוי ההליך המשפטי עשוי לגרום "לעוגמת נפש רבה לצדדים ואף לחילול השם", הציע לסיים את התיק בפשרה, אך נענה בשלילה. בית-המשפט ציווה על מנהלי הישיבה למסור את המסמכים, אך נענה בתצהיר של אחד מהם כי "בהתאם לאמונתי, על-פי ההלכה, אסור למסור את השם של אדם ולתבוע בערכאות שדנים לא על-פי דין תורה, אלא רק בבית-דין הדן על-פי דין תורה". המנהל צירף אף 'אישור' של הרב שמואל דוד הכהן גרוס, ראש הכולל 'בית ישראל' של חסידי גור באשדוד, שהדגיש כי על-פי ההלכה קיים איסור למסור את השם. ולדידו, התדיינות בערכאות הדנות שלא על-פי חוקי התורה הוא "איסור גדול".

בפסק הדין קובע השופט קליין כי לקבוצות בעלות השקפה אידיאולוגית יש זכות שלא להכיר במערכת המשפט הישראלית ולהתדיין בבתי-דין על-פי השקפתן, עד שאחד הצדדים פונה לבית-המשפט. מאז, כל ניסיון לטרפד את הדיון נחשב לשיבוש הליכי משפט. קליין לא מסתפק בקביעתו המשפטית, ולאורך עמודים רבים של פולמוס הלכתי ואידיאולוגי, הוא עורך חשבון נוקב עם אלו המכנים את בתי-המשפט הישראליים "ערכאות עכו"ם". "הנני יושב על הדוכן ורואה את דגל ישראל מימיני ואת סמל מנורת המקדש מאחוריי. אינני רואה כוכבים ומזלות. אינני עובד עבודה זרה", כתב השופט קליין, ומיד פתח בפולמוס רחב מתוך המקורות ההלכתיים.

 הוא גם לא נמנע מלדרוך על יבלותיה של מערכת בתי-הדין החרדית הוותיקה: "בפועל, בעשורים האחרונים, נוצר פער הולך ומתרחב בין פסיקת הרבנים לבין התנהגות הרחוב", כתב קליין, "נראה היה כי ציבורים הולכים וגדלים של דתיים וחרדיים נזקקים לבתי-המשפט, נותנים בו אמון כערכאה אובייקטיבית, עם סדרי דין מסודרים, עם יכולת להכריע בסכסוכים ביעילות וללא משוא פנים. סבורני שבכך יש הכרה דה-פקטו שבתי-המשפט במדינה מנסים לפעול כערכאה בלתי תלויה ועצמאית, המקפידה שלא להפלות בין חלקים שונים של הפסיפס האנושי הישראלי".

השופט גם ציין כי התלבט רבות אם להורות למזכירות להעביר החלטה זו למנהל בתי-המשפט, כדי להעביר את העניין למשטרת ישראל על-מנת לבדוק אם "הרב גרוס לא עבר עבירה של שיבוש הליכי משפט". הוא החליט שלא לעשות זאת מתוך ציפייה כי "לא יהיו ניסיונות נוספים לחבל בבירור האמת בתיק זה".