בשבע 292: לקרוא את מפת המאבק

המאבקים בין שמאל לימין אינם בנושאי התיישבות וביטחון – אלו מאבקים על תרבות וזהות, או כפי שהגדיר בעבר שמעון פרס: מאבקים בין "הישראלים" ל"יהודים".

שלמה אנגל , י' באייר תשס"ח

הנרי קיסינג'ר נהג לומר "בישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים" כשעמד בפני מדיניות חוץ בלתי סבירה של ישראל, וחיפש את המניעים הפוליטיים הפנימיים שעמדו ביסודה של מדיניות זאת. אמירה זו – כוחה יפה גם ביחס למאבקים רבים בהם מעורבים יהודים שהמניע העמוק שלהם הוא שאלת הזהות היהודית ומאפייניה. שאלה זו עוסקת במידת היותנו יהודים הקשורים למסורת, לאמונה, לתורה, למצוות  ולתרבות היהודית או, מצד שני, עד כמה אנחנו אנשי העולם הגדול על ערכיו ותרבותו הבינלאומית.    
 
סביב שאלה זו עלו המחלוקות הידועות מהעבר הרחוק – התפלגות הממלכה, מרד החשמונאים, מרד בר-כוכבא ועוד. בניגוד לתדמית המודרנית של מרד החשמונאים, הרואה במרד שאיפה לחירות לאומית של עם מדוכא, המרד פרץ ממניעים דתיים מובהקים, ובעיקר נגד גזירות הדת של היוונים ותומכיהם המתייוונים.

חשוב להדגיש כי המתייוונים, כמו החשמונאים, נלחמו את מלחמת הזהות שלהם – זהות המתנכרת למקורה היהודי ורואה בהתייוונות את פניו של היהודי החדש. גם בימי הביניים יהודים לא מעטים המירו את דתם לנצרות והפכו לשונאי ישראל הגדולים ביותר. יהודים אלו לא הסתפקו בזהותם הדתית החדשה, אלא עשו כל מאמץ לפגוע באחיהם לשעבר היהודים.

חדש וישן

גם בעת החדשה המשיכה שאלת הזהות לנקר בהוויה היהודית. יהודים רבים שפסקו מלהזדהות עם הסמלים הדתיים היהודיים החלו לראות את עצמם כשייכים לזן יהודי חדש. יהודי זה ראה עצמו כבן לעם היהודי כמאפיין לאומי בלבד, בעוד אורח חייו ותרבותו הם כלל-עולמיים, כשאר בני האדם עלי אדמות. היהודי החדש החל את דרכו כמנדלסון, ששאף להיות 'יהודי בביתו ואדם בצאתו'.

אולם אותו יהודי חדש חש במעמקי לבו את הבעייתיות האדירה באיבוד כל רכיבי הזהות היהודיים המובהקים הקשורים בטבורם ליהדות. בעייתיות זו דחפה ודוחפת יהודים לכל המרחבים האידיאולוגיים השונים הקיצוניים, ולעתים אף המוזרים והמסוכנים. כדרכם של היהודים המומרים והמתייוונים בעבר, שלא הסתפקו בשינוי דרך חייהם הפרטית, היהודים החדשים, בכל אידיאולוגיה בה האמינו, הפנו חלק גדול ממרצם כלפי אחיהם היהודים "החשוכים" שלא גילו את "האור".

המרץ היהודי הבלתי נדלה והאמונה החזקה ששלחה יהודים רבים למות על קידוש ד', פעלו באופן הפוך ושלילי על כל אותם יהודים "חדשים". הם ניסו לבנות את זהותם החדשה על חשבון בני עמם העקשנים, המסרבים לשנות את זהותם היהודית הישנה והטובה. לכן אנחנו מוצאים את טרוצקי וחבורת היהודים הקומוניסטים המפורסמים ותומכיהם הרבים בונה עולם חדש ותוך כדי כך פוגעת באופן אנוש בעם היהודי המסרב לראות את אור הגאולה. כך גם בארץ ישראל המתחדשת על-ידי היהודים החדשים שבנו את המדינה והתנכרו למסורת, וכך קרה גם, למרבה הצער, עם משיחי אוסלו ורודפי השלום במדינת ישראל משנות התשעים ואילך.     

בין יהודי וישראלי

תמימות היא להאמין כי הוויכוח הפוליטי המתנהל במדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות הוא סביב שאלת החוץ והביטחון של שטחים ושלום עם הערבים. מדובר בשאלת זהות מובהקת, העוסקת במאבק בין היהודי הישן והחדש, והמעטה החיצוני שלה הוא שאלת השטחים והשלום.

היהודים החדשים הם המוכנים לפשרות למען השלום, אולם מסרבים לפשרות בשאלות הקשורות לדת ומדינה וזהות יהודית, והפוך אצל היהודים הישנים. בהקשר לכך, מפלגה כמו מר"צ מוכנה לפשרה מרחיקת לכת עם הערבים, ומסרבת לפשרה בנושאי דת ומדינה באופן קיצוני יותר מאשר מפלגת העבודה, ובוודאי הליכוד או המפד"ל.
חשוב להדגיש כי זהות ותרבות יהודית אינן זהות לשאלת כפייה דתית או אפילו שמירת מצוות. ברל כצנלסון, המשורר חיים נחמן ביאליק ורבים אחרים היו אנשי התרבות והזהות היהודית בכל פעולותיהם וחייהם, למרות שלא היו שומרי מצוות, וניתן להעריך כי התנגדו בתוקף לכפייה דתית.
 
מצד שני, מנהיגי 'מחנה השלום' הקיצוני בימינו הם נטולי זהות יהודית, וניתן לומר אף סולדים ממנה. למשל אורי אבנרי, רודף השלום הידוע המוכן לקבל כל תכתיב ערבי בכל תחום, מסרב שהחברא קדישא תטפל בגופתו לאחר מיתתו, כי הם מייצגים את היהודים הישנים. כנ"ל חברו לדעה עומרי פדן, המוכן לתת את כל הגולן לסורים בכל מצב, אולם מסרב להימנע מפרסומת בטלוויזיה לכריך של נקניק וגבינה, כי כידוע אין שום פשרה לעשיית שלום בין היהודים החדשים לישנים.

לאחר ההפסד של פרס לנתניהו ב-96', אמר שמעון פרס: "היהודים ניצחו את הישראלים". משפט מחץ זה הוא תמצית מאבק הזהות במדינת ישראל ובעם היהודי בעת החדשה. היהודים הם אותם ציבורים הרגילים לכנותם בתקשורת "הפריפריה": המזרחיים, הדתיים, החרדים והמסורתיים, הרואים בקיום היהודי האוטנטי את תכלית קיומה של מדינת ישראל. מצד שני, הישראלים הם היהודים החדשים המנותקים ממסורת, מאמונה ומתורה, והרואים את עצמם כאזרחי העולם החיים בישראל.

אוסלו וה'התנתקות'

על רקע זה צריך לראות את כל מאבק ה'התנתקות' והסכמי אוסלו. זר כי ינתח את כל אירועי שני העשורים האחרונים לא יבין איך מדינה נאורה פעלה בתמימות או בטיפשות כשל ילד קטן, בשאיפתה הבלתי מרוסנת לשלום. אין כל היגיון התומך בהמשך המשא ומתן עם הפלשתינים לאחר נהרות הדם שנשפכו, כשם שאין כל היגיון שתמך ב'התנתקות' או בפינוי עתידי של התנחלויות.

המניע העמוק למהלכים טיפשיים אלו הוא אך ורק על רקע מאבק הזהות בין היהודים החדשים ליהודים הישנים. היהודים החדשים הפעילו את כל כוחם התקשורתי, המשפטי, הכלכלי והפוליטי על-מנת לפגוע ולגרש (פשוטו כמשמעו) את היהודים הישנים מביתם, ולפגוע בכוחם העולה. המתנחלים הם היהודים הישנים שהצליחו מעל ומעבר באתגר ההיסטורי שלקחו על עצמם, לשקם את עם ישראל בארץ ישראל, על בסיס הזהות היהודית הישנה והטובה. מצד שני, היהודים החדשים שאכן הצליחו להקים מדינה לתפארת הצליחו לבצע זאת כל עוד נשענו על ברכי תרבותם היהודית עתיקת היומין. מלחמת יום כיפור היא נקודת הציון בה הניכור וההתרחקות מהזהות היהודית של הישראלים התחילה להתגלות לעין כל, ואיתה הבלבול, אובדן הדרך והרפיון.

כל מגדל ירקות בחולות רצועת עזה הוא עדות חיה להצלחה הנסית של היהודים באתגר העצום של חזרה עם ישראל לארצו. לכן נגזר גורלם של יהודים נפלאים אלו לגירוש, הזנחה והתעמרות בידי הישראלים שעדיין שולטים בכל מוקדי הכוח במדינה. לאחר ההתפרקות של היהודים החדשים מכל אתוס לאומי, החל בהתיישבות, המשך בעלייה וכלה בביטחון, לא נותר לישראלים אלא להיאבק ביהודים הישנים בכוח לשמו, וזה מה שקרה, למרבה גודל אסוננו, ב'התנתקות'.

למרבה השמחה, מספר היהודים הישנים במדינת ישראל גדול לאין ערוך ממספר היהודים החדשים, למרות שרוב מוקדי הכוח נמצאים בידיהם. מיעוט רב כוח זה הוביל את ה'התנתקות' ואת המלחמה במתנחלים ובכל מה שהם מייצגים, כפי שכתב זאת באופן נחרץ יאיר לפיד. זה המפתח למה שקרה וקורה, וחלילה גם יקרה בעתיד, אם היהודים הישנים לא יתעשתו בזמן ולא יקראו את המפה נכון ולעומק.