זה לא נימוס, זו הלכה

מצווה להימנע ממעשים מאוסים שהאדם מתבזה בהם ● מאיסור אכילת שרצים נלמד שיש להימנע ממאכלים וממעשים שמעוררים גועל ● אכילה ממאכל שאכלו ממנו אחרים.

הרב אליעזר מלמד , כ' באייר תשס"ח

האם מותר לאדם לעשות מעשים מגעילים

שאלה: במחילת כבוד הרב, תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. לפעמים אני רואה אנשים שמחטטים באפם. האם לפי ההלכה יש איסור לעשות דברים מגעילים, או שמא זה רק עניין של נימוס ולתורה אין עמדה בתחום זה?


במקרה הזה של הדיבה שהופצה על הרב הצבאי הראשי, גם אם היה מדובר באדם בינוני היה צריך לדון אותו לכף זכות, שכן אין צורך להידחק לשם כך בפירוש לא הגיוני. קל וחומר כשמדובר ברב אביחי רונצקי, שידוע לכל מכיריו כצדיק וחסיד, הנאמן באופן מוחלט לתורה ומצוותיה. נכון שלפעמים יש עימו חילוקי דעות, אך אין לצרף לוויכוח על דרך תיקונו של הצבא האשמות אישיות, שמטילות דופי בתלמיד חכם, מיוחד בצדקותו וחסידותו
תשובה:
מצווה לאדם לשמור על כבודו, שבצלם אלוקים הוא נברא, ועל כן עליו להיזהר שלא לעשות מעשים מאוסים שמבזים אותו. ויש דברים שמותר לאדם לעשות כשהוא לבדו, אבל כשהוא נמצא עם אחרים הדבר אסור. ונבאר את הדברים בהרחבה.

האיסור לאכול שרצים והאיסור לאכול מאכלים מגעילים

למדנו מהאיסור לאכול שרצים, שבנוסף לכך שהשרצים הם בכלל החיות הטמאות שאסורות באכילה, יש באכילתם צד של מיאוס, שאף הוא אסור, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ".

ולמדו מזה חכמים, שכשם שאסור לאכול שרצים, כך אסור לאכול מאכלים מגעילים, כגון מאכלים שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו עובר באיסור 'בל תשקצו' (רמב"ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).
ונחלקו הפוסקים האם איסור זה מן התורה או מדברי חכמים. יש אומרים שכל מעשה מגעיל אסור מהתורה (יראים, סמ"ק ורמ"ה). ויש אומרים שהאיסור מהתורה הוא רק באכילת שרצים, ושאר הדברים המגעילים אסורים מדברי חכמים (רמב"ם, ריטב"א, לבוש ופר"ח).

שלא להגעיל אנשים אחרים

כאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים אחרים יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו, בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על האיסור "לא תונו איש את עמיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוךָ" (ויקרא, יט, יח).

ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחברו. למשל, המחטט באפו או מגרד פצעונים שבפניו, עובר באיסורים אלו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם", אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חברו ונמאס בה". ובמיוחד בעת שאוכלים צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.

מדיני הנימוסים בסעודה

לא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, מפני שזה מגעיל את הסועדים (שו"ע קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, מפני שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהחל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחברו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע קע, טו, מ"ב לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם.

וכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא יתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חברו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולה להעביר מחלות (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). אמנם אם חברו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חברו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חברו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.

הגדרת הנימוס תלויה בנורמות החברתיות

יש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם נחשבים לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. למשל, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו.

וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (ע' ברכות סג, א). ואף אמרו שהמריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, ירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.

הבדלי נימוסים בין עדות

ויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב עדה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים.

למשל, יש שנוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת המרכזית של חומוס וטחינה, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, יש להימנע מזה.

שאלה על הרב הצבאי הראשי

כמה אנשים פנו בשאלה, בעצם תביעה, בעניין מסוים שהתפרסם לאחרונה. אביא שתיים מהפניות:

שאלה: "כיצד לא הגיב אף רב למעשה חילול השבת בפרהסיה של הרב הראשי לצה"ל. מה ניתן ללמוד מחוסר התגובה, שמותר  לחייל דתי לנסוע בשבת שלא לצורך? ההגינות מחייבת התייחסות הרב..." על החתום: יהודי שאיכפת לו וירא מפני חילול ה'.

שאלה: אני רוצה לקוות שיהיה לכבוד הרב האומץ, היושר והיכולת להתמודד עם התופעה החדשה והחמורה ביותר שהמציא הרבצ"ר בחללו את השבת לעיני כל ישראל בתירוצים קלושים, ובעודו דורש לראותם דוגמא אישית לרבנים הצבאיים. להיכן הגענו?! מה יעשה כעת החייל במחלקה או בגדוד כאשר יקבל פקודה לחלל שבת שאינה הכרחית? האם הוא יוכל לסרב כאשר הרב הצבאי הראשי בכבודו ובעצמו עושה זאת ללא שום היתר הלכתי?

תשובה: החובה לדון לכף זכות

מצווה מהתורה לדון לכף זכות, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך". וכאשר מדובר באדם בינוני, ועל פי ההיגיון קשה לפרש את המעשה באופן חיובי, אין חובה לדון אותו לכף זכות. אבל אם מדובר באדם שהוא ירא שמיים ומדקדק במעשיו, אפילו אם עשה מעשה שנראה על פניו כמעשה רע, כל זמן שניתן לפרשו באופן חיובי, אפילו שנזקקים לשם כך להסבר דחוק, כיוון שמדובר באדם טוב וצדיק, מצווה לדון לכף זכות ולקבל את ההסבר הדחוק. וכך ההיגיון מחייב, שכן הואיל ומדובר באדם צדיק, מסתבר שהמעשה אינו רע כפי שנראה. ועל העובר ודן אותו לכך חובה אמרו חכמים (שבת צז, א): "החושד בכשרים לוקה בגופו". ומי שמספר זאת לחברו, וקל וחומר ברבים, עובר באיסור לשון הרע והוצאת שם רע.
וכן מובאים בתלמוד (שבת קכז, ב) כמה מעשים שממבט ראשון נראו כרעים מאוד, אבל אותו אדם שראה את המעשים הללו התגבר על יצרו ופרשם באופן חיובי, למרות שפירושו היה נראה לכאורה כלא הגיוני, ולבסוף אכן התברר שפירושו החיובי היה נכון. ואמרו עליו חכמים שבזכות זה שדן את חברו לכף זכות, גם בשמיים ידונו אותו לכף זכות.

וככל שהאדם יותר צדיק, כך צריך יותר להתאמץ לדון אותו לכף זכות. ועל כך נענשה מרים הנביאה ע"ה, שלא דנה את משה רבנו ע"ה לכף זכות (מקורות רבים לכך: רמב"ם בפירוש המשנה אבות א, ו; שערי תשובה ג, ריח, חפץ חיים עשין ג).
במקרה הזה של הדיבה שהופצה על הרב רונצקי, גם אם היה מדובר באדם בינוני היה צריך לדון אותו לכף זכות, שכן אין צורך להידחק לשם כך בפירוש לא הגיוני. ולא כאן המקום להרחיב בזה.

קל וחומר כשמדובר ברב אביחי רונצקי, הרבצ"ר, שידוע לכל מכיריו, ואף אני בכללם, כצדיק וחסיד, הנאמן באופן מוחלט לתורה ומצוותיה. נכון שלפעמים יש עימו חילוקי דעות, ועל כך כתבתי בהזדמנויות אחרות, ומן הסתם עוד אכתוב, כי הדברים חשובים למען תיקונו של הצבא. מכל מקום, אין לצרף לוויכוח על דרך תיקונו של הצבא האשמות אישיות, שמטילות דופי בתלמיד חכם, מיוחד בצדקותו וחסידותו.

הוא יכול היה לחזור לביתו בכל לילה, אבל הוא בחר לכתת רגליו בין היחידות השונות, לישון בשטח ובמחנות, וכמעט שלא לחזור לביתו שבאיתמר. גם את רוב השבתות הוא עושה במחנות. וכל זאת כדי להיות עם החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו, להאיר להם מאורה של תורה, לבאר להם את גודל עניינם ושליחותם הקדושה, להפיח בהם רוח גבורה ממקור הקודש, לומר להם שמלחמת מצווה הם נלחמים, ולהדריכם בהלכה.