בשבע 293: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ' באייר תשס"ח

מודעה בלי אבל

אין לי מושג מי מנסח את מודעות האבל הממלכתיות בעיתונים השונים, אבל בדומה למספר תיקי החקירה נגד אולמרט, גם בהן יש תחושה של יותר מדי. הנה דוגמה אחת מהתקופה האחרונה: "ראש הממשלה, ממשלת ישראל והעם בישראל אבלים על מותה של שולמית כץ ז"ל הי"ד, אשר נהרגה מפגיעת טיל קסאם במושב ישע". גם ז"ל וגם הי"ד, גם הממשלה וגם ראש הממשלה וגם העם בישראל. חסרים כאן רק יהודי התפוצות, מנהיגי העולם המערבי ואנשי גרינפיס שישלימו את מצעד האבלים.

ולא ששולי כץ המנוחה אינה ראויה לאבל קולקטיבי, ולא שעם ישראל אינו כואב את מותה. אבל מותר לנו לצפות שבמודעת אבל תהיה לפחות אשליה של אותנטיות, תחושה מדומה של אבל אמיתי. פרסום מודעה בשמם של מיליוני אזרחים שאיש לא שאל לדעתם או את רשותם – הופך אותה למודעת הבל, למחווה ריקה שאינה יוצאת מן הלב וממילא גם לא נוגעת ללב. טוב יותר היה לפרסם מודעה בשם ממשלת ישראל בלבד, והכי טוב היה אם הממשלה היתה מונעת את האבל הזה מראש. 

לחילונים מותר הכול

כותרת פרובוקטיבית ומסיתה? אולי, אבל היא לא שקרית יותר מהכותרת שהופיעה בתחילת השבוע במעריב: "לקחו מהאם את הבת – כי היא בבית ספר חילוני". עיון מדוקדק בגוף הידיעה מבהיר, רגע לאחר שפרשת יוסל'ה שוחמכר חוזרת אל תודעתו של הקורא המוסת, כי הסיפור הוא מעט יותר מורכב.

גיבורי הפרשה הם בני זוג חרדים שהתגרשו. כתנאי לגט דרש הבעל מאשתו לחתום על התחייבות לפיה בתם תלמד בבית ספר דתי, והיא הסכימה ("מחוסר ברירה", נטען משום מה במעריב, למרות שהאם עדיין לא היתה חילונית באותם ימים). מאוחר יותר יצאה האם בשאלה, ולאחרונה הכירה גבר ממצפה רמון, עברה להתגורר עמו ורשמה את בתה לבית ספר חילוני. האב פנה לבית הדין הרבני בבאר-שבע, והדיינים קיבלו החלטה להעביר את הבת לחזקתו באופן זמני.

מהידיעה ברור לגמרי למי נתונה אהדת מעריב. כל הגישה המודרנית, שלא לומר הפמיניסטית, בעניין האחריות המשותפת של הורים גרושים על ילדיהם – נעלמת כלא היתה במקרה זה. בעיני הכתב והעורכים, אין להתחשב כלל בזכויותיו של האב ובאחריותו על חינוכה של בתו. לדעתם, האם החילונית יכולה לצפצף על הסכמים משפטיים ולעשות ככל העולה על רוחה, וליתר דיוק - על רוחה של הילדה הקטנה. "הבת שלי אוהבת את בית הספר, אין לה בעיה להיות חילונית, אתם יכולים לשאול אותה מה עדיף לה", אומרת האשה בכתבה, "חוץ מזה, החינוך החילוני לא פחות טוב מהדתי ואפילו עולה עליו". באמת מוזר שטיעון זה לא שכנע את בית הדין הרבני.

עלי לסייג ולציין כי איני מכיר את הנפשות הפועלות, אין לי מושג מהם המניעים של האב ואיזה מין טיפוס הוא, וגם איני יכול לומר בוודאות מהי טובת הילדה. אבל בניגוד למעריב, אני מעדיף לתת לעובדות לבלבל אותי. טוב, חוץ מאשר בכותרת.

כוכבי צדק

צדקו כדורגלני בית"ר ירושלים שסירבו ללחוץ את ידו של השר ראלב מג'אדלה בסיום גמר גביע המדינה. אחרי הכול, האיש דרש לסגור את מקום פרנסתם. מצד שני, מג'אדלה הוא שר בישראל, ולכן הוא נעלב בצדק מכך שלא לחצו את ידו. ברור שהאיש לא מתנהג בממלכתיות כמצופה משר ספורט, ולכן צדקו כוכבי בית"ר בצעד המחאה שלהם. אלא שמג'אדלה צודק בכל זאת, כי כל המחאה הזאת לא היתה מתרחשת אם הוא היה יהודי. אבל בדיוק בגלל שהוא נציג של המגזר הערבי, הוא התייחס אל בית"ר כאל אויב, ולכן צודקים הבית"רים שבסך הכול השיבו יחס מול יחס. אבל כשאוהדי בית"ר משמיעים קריאות נגד ערבים, מה לנו כי נלין על שר הספורט, שמונה לתפקידו בעיקר בגלל מוצאו הערבי? ולכן צודק מג'אדלה, כי הוא קודם כל ערבי המגן על בני עמו ורק אחר כך שר בממשלה, ומכיוון שתפקידו כנציג המגזר חשוב יותר ממעמדו המיניסטריאלי – צדקו כדורגלני בית"ר ירושלים שסירבו ללחוץ את ידו, מה שהיה להוכיח.

ומתי תקשורת הספורט שלנו תעסוק בכדורגל, כבוד הרב? גם את צודקת.
 
ומצאוך באינטרנט

לא כל כך נעים לרדת על יוזמה רדיופונית מבורכת, אבל לעתים זה פשוט חזק מאתנו. בגל"צ מציינים את יום הולדתה של המדינה בסדרה של כתבות קצרצרות תחת השם "60 שנה ויותר: שישים האנשים והנשים שבנו את המדינה". וכך נפתחה הפינה בשבוע שעבר: "'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו' – את הדברים האלו אמר אחד מגדולי הרבנים שחיו במדינת ישראל - רבי ישראל אבוחצירה..."

ואכן, הבבא-סאלי זצ"ל נהג לומר את הדברים האלה לפחות פעם בשנה, ומן הסתם אף קרא אותם פעם נוספת והוסיף לכך 'אחד תרגום', שכן הציטוט הוא פסוק מפרשת ואתחנן שבתורה. כאחד מגדולי הרבנים שחיו במדינה, אין ספק כי הרב אף קרא את הפסוק בניקוד הנכון: "בצר" עם ב' פתוחה ו"מצאוך" עם מ' בשווא, בדיוק ההפך מכפי שצוטט ברדיו. יכול היה כותב הפינה לחסוך את הטעויות, אבל לשם כך היה עליו לקרוא קצת יותר תנ"ך (ספר נפלא ומנוקד לכל המשפחה) ופחות ויקיפדיה.
 
יודע את מקומי

"בעל מקצוע (שם עצם זכר) – וירוס קטלני החודר לבתיהם של אנשים טובים, גובה מהם מחיר יקר, גורם להם נזק בכל מקום שהוא יכול, ולבסוף גם נותן להם להרגיש כאילו עשה להם טובה גדולה בעצם קיומו" (טיוטה של מילון עברי-עברי, נכתב דקה לאחר תיקון צנרת בבית משפחת אבן-שושן).

הפחד הגדול ביותר שלי מאז ומעולם, גדול אפילו מפגישה מקרית עם אקסית ששמה פרח מזיכרוני, הוא מפגש עם שיפוצניק או כל בעל מקצוע אחר בביתי. עבודה של שרברב או חשמלאי בבית זה בערך כמו לעלות על טרמפים: לעולם לא תדע איך תיגמר הנסיעה. אבל לאחר שנה ומשהו בביתנו הנוכחי, קיבלנו המלצה על צבע (ב' דגושה) ובפרץ של ספונטניות התקשרנו אליו וסגרנו על צביעת הדירה, ואפילו במחיר סביר. כעבור שתי דקות ידעתי שעשינו טעות.

"עשינו טעות", אמרתי לאשתי, כי אני בדרך כלל מספר לה מה שאני יודע.

אבל הצבע הפתיע את שנינו כשהתגלה כאיש נעים ואדיב. הוא הגיע בזמן, החל להדביק מסקינגטייפ במקומות הנכונים, הוריד שקעים באלגנטיות והזיז ארונות שגם אני התייאשתי מהם.

"טוב", אמרתי לזוגה, "אבל הוא בטח ילכלך את כל הטפטים".

הוא לא לכלך את הטפטים, בין היתר כי אין לנו טפטים בבית. אבל הוא לא לכלך גם את הרהיטים והספה, וגם מהרצפה הוא טרח לנקות כל טיפת צבע בנפרד. הוא עבד במיומנות, ובקושי הסכים לשתות כוס קפה. על כיבוד לא היה מה לדבר.

"זה עוד ישתבש", מלמלתי, "בסוף זה תמיד משתבש".

אבל האיש לא אכזב, ואפילו דרישות קפריזיות שלי התקבלו אצלו בהבנה. בתוך כך הוא עזר לי אפילו בענייני חשמל ומרצפות, און דה האוס, בלי להתרשל בצביעה, בלי להפריע לפעילות הילדים ובלי לבלבל את השכל בסיפורי גבורה אודות עבודתו הנפלאה. הוא סיים את הצביעה בתוך ד' ימים כולל צפירת יום הזיכרון, ובכל הימים האלה לא עבר את שעת הסיום הנקובה אפילו פעם אחת.

ההתנהלות הזאת, חייבים לומר, בלבלה אותי לגמרי. לא ידעתי כיצד לאכול איש מקצוע כזה, וכל חיי התהפכו בבת אחת. בלילה הייתי חולם שקירות הבית שלנו מתפרקים, ורק הצבע נשאר על מקומו, זקוף כמו החומה הסינית. מהחלום הזה הייתי מתעורר בצעקות, שטוף זיעה. רגע לפני שלקחו אותי לאשפוז בכפייה, התקלקל לי המחשב הנייד. טלפון אחד לטכנאי המחשבים האנטיפת, ושוב חשתי את הקרקע בטוחה ויציבה תחת רגליי.