בשבע 293: ריב שלנו – רווח שלהם

הוויכוח בין מועצת יש"ע לבין מתנגדי הסכמי המאחזים נוקב ואמיתי, אבל המאבקים הפנימיים מכלים את כוחותינו לקראת המאבק האמיתי ● לשסות אותנו זה בזה משמע להגשים את חלומם של שונאי ההתיישבות.

בועז העצני , כ' באייר תשס"ח

בחודש אב האחרון הגיעו שוטרי מג"ב לגרש את העולים לחומש. הביא אותם אוטובוס של המועצה האזורית שומרון, שכנראה לא ידעה על המשימה שבה השתתף רכבהּ.

מה היה יותר פשוט מאשר לצלם את האוטובוס, לפרסם את הדבר, ולהנחית על ראש המועצה דאז, בנצי ליברמן, ששימש גם כיו"ר מועצת יש"ע, מכה ציבורית אנושה? במקום זאת התנהגנו, במטה 'חומש תחילה', בהתאם לקו שגזרנו על עצמנו – להימנע ככל האפשר מכניסה למאבקים פנימיים. התקשרנו לדמות מרכזית במועצת יש"ע, והתרענו על הדבר. תוך חמש דקות עזב האוטובוס כנשוך נחש והשאיר את כוחות הגירוש ללא רכב. כך ראה מולו השלטון חזית מאוחדת של המתנחלים, כשמהפרשה הזו איש לא הפסיד, ואילו ארץ ישראל הרוויחה בגדול.

הוויכוח בין מועצת יש"ע לבין מתנגדי הסכמי המאחזים הוא נוקב ואמיתי. הבעיה היא שהוויכוח גולש למצבים המזכירים את מסע ההתאבדות של תקופת בית שני: גם אז הפליאו הצדדים את מכותיהם אלו באלו במקום ברומאים. במקום להוציא את מעט האנרגיה והמשאבים שיש לנו על מאבק נגד שלטון הרשע והשחיתות, יש המכלים את כוחותיהם בתוך המחנה. כך חזינו בניסיון פיצוץ חגיגות העצמאות במיגרון מצד אחד, ובצד השני שאיבד שליטה עצמית ואנשיו התנהגו באלימות בלתי מוסברת.

ייתכן שהשיא הוא בניקוב חוזר ונשנה של צמיגי הרכב של זמביש בשבועיים האחרונים. זמביש הוא האיש השנוא ביותר על-ידי השמאלנים, הם ואנחנו יודעים למה. מעניין כמה יישובים בנו אלו שבקלות שכזו מעזים לפגוע אישית באדם שייכנס להיסטוריה כאחד מהאנשים החשובים ביותר בכל הנוגע לבניית ההתיישבות ביש"ע. אפשר לדעת מה בדיוק תרמו ליישוב הארץ אלו שבעבר התנכלו לילדיו במוסדות החינוך?

כותב שורות אלו אחראי לחשיפה הגדולה ביותר של המחדל של מועצת יש"ע במאבק בגירוש, על-ידי תחקיר ענק שפורסם בזמנו בעיתונות. קצת קשה לחשוד בי בהזדהות עם הגוף שכה נכשל בשמירה על היישובים. אבל אין כל קשר בין ויכוח נוקב עם מועצת יש"ע והרחקתה מתחום המאבק בממשלה, שבו הוכיחה את אזלת ידה, לבין ההתנכלויות האישיות האלימות והנפשעות.

הדרך הזו מובילה אותנו למערבולת של שנאה פנימית ולתבוסה ודאית מול השלטון, שנהנה מכל רגע במחזה. זה אותו הלך רוח שהביא לשריפה הדדית של אסמי התבואה בירושלים תחת המצור הרומאי, הסגרת אנשי אצ"ל לבריטים, הריב בין המחנות בגטו ורשה נוכח הנאצים, וגם העדפת שנאת המתנחלים על המלחמה באויב הערבי.

כל מי שנאבק על מטרתנו המשותפת – מוטב שישקיע מחשבה ואנרגיה על הדרכים להשיג את המטרות ללא פתיחת חזית פנימית. לא פשוט, אך אפשרי.

נדמה לי שהגיע הזמן להסיק כמה מסקנות מהיסטוריה של כמה אלפי שנים של גולים עצמיים שהכנסנו לעצמנו על-ידי מלחמות אחים מיותרות ומטורפות. הגיע הזמן שנפתח מנגנונים נפשיים שיתמודדו עם הבעיה הגנטית היהודית המפתה אותנו שוב ושוב להילחם איש ברעהו.