להשאיר את הנבוט

בניגוד לדברי מבקריה של מועצת יש"ע, הזזת הקרוונים ביישובים היתה אקט פנים- יישובי, שהביא רווחים גדולים להתיישבות ● את המערכה על שלמות הארץ יש לנהל במהלך גדול של הסברה, ולא באמצעות מאזן אימה.

דני דיין , כ' באייר תשס"ח

בכבישי השומרון ויהודה הודבקו לאחרונה מודעות הטוענות כי מועצת יש"ע מקדמת הסכם אשר במסגרתו כעשרים מאחזים, לא פחות ולא יותר, מיועדים להריסה. באותיות מודגשות נכתב עוד כי "יש איסור מוחלט למסור חלקים מארץ ישראל תמורת רווח כלשהו", תוך יצירת מצג שקרי כאילו נקודה כלשהי בארץ ישראל נמסרה, כביכול, למישהו. אחרים, מן הפוחזים שבמחנה, הביעו את עמדתם על-ידי חיתוך צמיגי מכוניותיהם של כמה מראשי מועצת יש"ע ועל-ידי התנכלויות אחרות. דניאלה וייס קראה לנו "בוגדים", ולא שכחה את "ככלב השב אל קיאו" המסורתי.


הפרויקט העיקרי שלנו לשנים הבאות חייב להיות מהלך גדול ומנצח של השפעה על תודעת החברה הישראלית. מועצת יש"ע עמלה היום על הכנת מהלך זה. הבשורה צריכה להיות שונה ממה שהורגלנו לו. המאבק יוכרע בתל-אביב יותר מאשר ביצהר, באוניברסיטה העברית יותר מאשר במכללת אורות. המהלך חייב להיות מקצועי ואפקטיבי כבר מראשיתו. לא תהיה לנו הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון. תחילתו מתוכננת לעוד כשלושה חודשים, ובכוחו לחולל שינוי עמוק
לא הייתי טורח להשיב לדברי הבלע האלה, לולא היו מצטרפים בדברי ביקורת גם אנשים מיושבים בדעתם כמו עורך 'בשבע', עמנואל שילה, אשר כתב על "התקפלות" ועל "פשרות פתלתלות במאחזים", או בצלאל סמוטריץ, אשר בעלון 'קוממיות' תקף את מועצת יש"ע במישור הפרוצדורלי ובמישור המהותי.

העובדות לאשורן הן שבשני יישובים הוזזו בסך הכל מספר קרוונים ממקומם. אני קובע, באחריות גמורה ומתוך ידיעת העובדות, שבאתר אחד נעשה הדבר משיקולים תכנוניים ובאחר מסיבות חברתיות פנימיות של היישוב. בנוסף, ביישוב שלישי התמוטט קרוון אחד, בלתי מאויש, בשלגים של החורף האחרון. בכל שלושת המקרים, השטח המדובר נותר בידי היישוב, ומבנים אחרים נשארו על כנם. כתוצאה מהצגתם של אלה כ"פינוי מרצון של שלושה מאחזים", בנוסף לאישורי הבנייה "הרגילים", הניתנים בקמצנות רבה, הוסדרו לא פחות ולא יותר מאשר הבטחת קיומו של יישוב בן עשרות משפחות שעתידו היה לוט בערפל, מעמדו החוקי של יישוב ותיק המהווה אחת מספינות הדגל של ההתיישבות, וכן מהלכים התיישבותיים בעלי חשיבות מהותית ומדינית גדולה.

אפשר היה לוותר על ההישגים שמא יוצגו כ"תמורה" לפינוי, ולהניח כך את דעתם של הטהרנים. ההחלטה לנהוג אחרת לא התקבלה בפורום מצומצם. הבאתי את הנושא לדיון בהנהלה המורחבת של מועצת יש"ע, גוף בן עשרים חברים מכל גוני הקשת. כל העובדות הוצגו, וההחלטה החיובית התקבלה ברוב גדול. כל מי שנחשף לעובדות הסכים שיש במהלך תועלת התיישבותית גדולה, והרוב סבר שיש בו גם יתרון מדיני מובהק.

ואולם, לוז הוויכוח עם הגישה שמייצגים שילֹה וסמוטריץ אינו במישורים אלה. עורך 'בשבע' מקונן על "אובדן כוח ההרתעה", ואילו סמוטריץ מגדיל לעשות: הוא קובע כי "אנו חייבים עימות! ומהר! עד כדי כך שאם אולמרט לא ייזום אותו, יהיה עלינו ליזום אותו בעצמנו".

אכן, המהלך שבוצע הפחית מאוד את סכנת העקירה של מאחזים ביוזמת אהוד אולמרט או דורית בייניש, גם בחודשים שחלפו וגם לעתיד לבוא. לו הם היו היוזמים, היו מן הסתם בוחרים את המקומות והעיתויים היותר נוחים להם. מבוקשו של סמוטריץ היה מתמלא אולי, אך אין כל ביטחון שכוח ההרתעה שלנו היה מתחזק דווקא. אבל אין כאן עניין טקטי גרידא: המחלוקת היא מהותית יותר.

השאלה העקרונית עליה חייב להתקיים דיון נוקב היא כיצד קורה שהמאבק הצודק ביותר, המוסרי ביותר, האמיתי ביותר – המאבק על הגשמת זכותנו  על ארץ ישראל – מצומצם במו ידינו לשאלת גודל הנבוט שאנחנו מחזיקים. כדי שנוכל לשמור על המאחזים, על הממשלה לדעת שבמידת הצורך אנו מוכנים למאבק נחוש, חסר פשרות בשטח; זה אמצעי נכון, לגיטימי, לעתים מחויב. אך זו אינה האידיאולוגיה, חזות הכל. קודם כל אנחנו מבקשים לשמור על המאחזים כי זה צודק.

ניצחון שהוא הפסד

מן הפרט של המאחזים אני מבקש לעבור אל הכלל של אחיזתנו בחבלי המולדת שבלב הארץ. יש בקרבנו הסבורים שעלינו להקדיש את כל עתותינו לשאלה "כיצד ננצח במאבק", והכוונה היא לאותו מאבק מכריע כאשר יבואו, חלילה, הכוחות להרוס עשרות יישובים ולגרש רבבות יהודים מעל אדמתם. בעיניי, זוהי גישה מתגוננת, מייאשת ומיואשת, שנועדה לכישלון. רוב זמננו צריך להיות מופנה לשאלה "כיצד לא נגיע אל המאבק", מה עלינו לעשות כדי למנוע אותו.

הגישה הראשונה מפקירה לחלוטין את דעת הקהל הישראלית, אינה תולה שום תקווה ביכולתנו להשפיע עליה ולשכנעהּ בצדקתנו. הפועל היוצא מכך הוא שלא חשוב באיזו דרך תורכבנה הרשימות של אנ"ש לכנסת הבאה – פריימריס או ועדה מסדרת, ארבע מפלגות או מפלגה אחת – הכישלון, גם בבחירות הבאות, מובטח מראש. כיצד נוכל לפרוץ לקהלים חדשים ולשכנעם לתת את קולם למפלגות הנאמנות לארץ ישראל, כאשר המסר העיקרי שלנו הוא: "תפחדו ממני"? ושוב נמצא את עצמנו במגננה, במלחמת מאסף, כשלנציגותנו הדלה בכנסת לא תהיה יכולת להשפיע על ההחלטות. זה מעגל קסמים הרה אסון.

כל כך מועטה אמונתנו בטיעונים שלנו עצמנו? כל כך קטן ביטחוננו בצדקתנו? רק מכוח "מאזן אימה" מול החברה הישראלית תהיה ידנו על העליונה? דוקטרינת "מאזן האימה" תוביל את הציבור שלנו להינתקות והיבדלות מכלל ישראל, ולא פלא שהמצדדים בה מביאים תדיר טיעונים ליתרונותיה מניסיונם של החרדים ושל בני המיעוטים דווקא.

אהוד אולמרט המשיך לקדם את תוכנית "ההתכנסות" שלו גם לאחר עמונה. המחיר הציבורי ששילם על אלימות המשטרה בעמונה אולי הוריד מן המוטיבציה שלו לפגוע במאחזים, אבל לא פגע כהוא זה בכוונתו לעקור את כל ההתיישבות באבחה אחת של מהלך מדיני נואל. רק כשמלחמת לבנון גרמה לשינוי חד בדעת הקהל נגד נסיגות נוספות, אז ורק אז, היא נגנזה.
על כן, בל נטעה: אם יגיע יום המאבק, שומה עלינו לנצח בו; לא "הפסד בכבוד", כי אם ניצחון. אך טועה מי שחושב שיהיה זה ניצחון שמח. אם נגיע, חלילה, למצב הזה, תהא זו סיטואציה של "הפסד-הפסד". טוב וחשוב שיהיה נבוט בבוידעם או אף מתחת למיטה, אך  הוא אינו יכול להיות חלון הראווה שלנו. 

משימתנו העיקרית היא למנוע את ההגעה אל אותו מאבק. לא השתבללות בתוך עצמנו וחיפוש יזום אחר עימותים ו"קרבות מקומיים" הם שיספקו את המענה, אלא דווקא היפתחות וחידוש השיח הבוטח עם החברה הישראלית באופן שיאפשר לקולנו להישמע ולשכנע חלקים מספיק משמעותיים מן הציבור בצדקת דרכנו.

לכן, הפרויקט העיקרי שלנו לשנים הבאות חייב להיות מהלך גדול, מנצח, של השפעה על התודעה של החברה הישראלית. ביום בו הטילה עליי מליאת מועצת יש"ע את תפקיד היו"ר, דיברתי בנאומי על החשיבות שבאחדות, אבל הוספתי:
"אך יש לומר בגלוי: לא נוכל לשעבד את משימתנו העיקרית, את השיח עם הציבור הרחב, לניסיון הכן והאמיתי לאחדות. לפנינו שעת כושר נדירה, לא רק מן הסיבות הגלויות על פני השטח.

"נכון, הכל רואים היום בבירור את הכישלון הקולוסאלי של מדיניות הנסיגות. הכל רואים שהחמאס והחיזבאללה שולטים בכל מקום שנסוגונו ממנו. אבל נדמה לי שיש היום שעת כושר מסיבה סמויה יותר מן העין. החברה הישראלית הובלה על-ידי מנהיגות קלוקלת לנקודת שפל שעוד לא היתה כמוה. ההנהגה החלולה שכולה ספינים, שמבקשת להגיע לצמרת כדי לעשות לביתה, שאינה אומרת כמעט מילה אחת של אמת לציבור – ההנהגה הזאת דרדרה עמה את החברה הישראלית. היא הפכה אותה מחברה ערכית לחברה עסקית, בה הכל נמדד ברווח ובהפסד. אבל דווקא בגלל זה, הציבור הישראלי צמא לאלטרנטיבה ערכית, יהודית, ציונית. נכון, היסודות הבריאים כוסו במשך שנים בשכבות של סחף ולכלוך. אבל הם שם, וצריך ואפשר לחשוף אותם.

"הגיעה העת שנחזור וננהל עם הציבור הישראלי שיח של אמיתות יסוד, ולא של סיסמאות ריקות; שנציג בפניו את עיקרי האמונה שלנו, ולא טיעונים שלפעמים משמשים רק כסות; שנאחז את השור בקרניו, ולא נחפש את המטבע מתחת לפנס.
"אני מאמין שהגיעה העת שנחזור ונאמר בפה מלא 'ארץ ציון' ולא רק 'ביטחון'. אני מאמין שהגיעה העת לחזור ולשנן באוזני הציבור הישראלי את האמיתות הפשוטות והטובות של הציונות: עלייה, התיישבות, זכותנו על הארץ, ריבונות, ערבות הדדית, ובקונטקסט הזה – כן, גם ביטחון. אני משוכנע שאם נשמיע דברי אמת, הם יישמעו".

מועצת יש"ע עמלה היום על הכנת מהלך מקצועי, עמוק, רב-שנתי, בכיוון זה. הקשיים – המהותיים, הטכניים, התקציביים – אינם פשוטים. עוד סטיקר ועוד הפגנה – לא הם שיעלו או יורידו. הבשורה צריכה להיות שונה ממה שהורגלנו לו גם בתכנים וגם באמצעים. המאבק יוכרע בתל-אביב יותר מאשר ביצהר, באשקלון יותר מאשר בעפרה, באוניברסיטה העברית יותר מאשר במכללת אורות, בערוץ 2 יותר מאשר בערוץ 7. המהלך חייב להיות מקצועי ואפקטיבי כבר מראשיתו. לא תהיה לנו הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון. תחילתו מתוכננת לעוד כשלושה חודשים. אני מאמין שבכוחו לחולל שינוי עמוק.
יאמרו המקטרגים: זוהי דרך נאיבית, "נחנחית", חסרת סיכוי. אני חולק עליהם לחלוטין: בעיניי היא-היא הדרך האמונית, המשדרת ביטחון עצמי וזקיפות קומה פנימית, ומאפשרת הבקעה.