סותמים פיות בסובלנות

הבנות שבאו להסביר את עמדתן במיגרון, נתקלו בשנאה ואלימות שהדהימו אותן ● הקוראים לסובלנות הם בעצם מנגנונים כוחניים שיכשירו כל אמצעי לנטרול מתנגדיהם.

עירית הלוי , כ' באייר תשס"ח

בת-שבע (השם בדוי, הסיפור אמיתי) עלתה לארץ ממדינות חבר העמים בגיל 14.  בחורה שקטה, חכמה ורצינית. הוריה, שאינם שומרי מצוות, בחרו להתגורר במרכז הארץ. לא זיקה יהודית הביאה אותם ארצה ולא חלום שיבת ציון. אפשרות נוחה להגר למדינה מערבית. זה הכל. כל הסיבות בעולם קיימות כדי שבת-שבע תגדל כעוד בחורה ישראלית שמנותקת באופן מוחלט ממקורותיה היהודיים. והנה, בחסדי ה', מצאה את עצמה בת-שבע מחפשת להעמיק את זהותה היהודית ולהתחקות אחר משמעותה.

לאחר שסיימה בגרות בהצטיינות וזכתה בפרסים במחקר ומדע, פנתה לחפש רובד נוסף בחיים. מכאן לשם, בדרך לא ברורה, הגיעה אלינו למדרשה. לאחר שנה של לימודי קודש בהרי יהודה, נוצרה בה דבקות מיוחדת לאדמת ארץ ישראל, והיא הצטרפה ל'נוער למען ארץ ישראל'. בת-שבע מתמודדת יום יום עם הורים שלא מצליחים להבין מה מחפשת המדענית המבטיחה שלהם על הגבעות הנידחות של 'פלשתין הכבושה'...

ביום העצמאות עלינו לחומש. בת-שבע לא באה איתנו. העדיפה ללכת למיגרון. כואב לה שציבור כל כך גדול של אוהבי הארץ לא מבין את המצב לאשורו, וממשיך לשתף פעולה עם השלטון שמבקש לחסל את מפעל ההתיישבות. היא רצתה להסביר. לעשות 'פנים אל פנים' עם האחים הכי קרובים, הכל כך שוגים לדעתה, ולהזהירם בדרכם אל תהום נוראה.

משהגיעו למיגרון, נעמדו בת-שבע וחברותיה באחד השבילים וחילקו לעוברים ולשבים נייר עמדה ביחס להנהגתה של מועצת יש"ע את משבר ההתיישבות. לפתע הופיעו גברים מזוקנים, חובשי כיפות גדולות, והחלו לקלל אותן, לצעוק עליהן ולגרש אותן בפועל מאדמת מיגרון. בנות שלא הסכימו לעזוב את המקום הוכו על-ידי גברים או על-ידי שוטרים, שנשלחו על-ידי סדרני האירוע.

בת-שבע כבר רגילה לאלימות שוטרי היס"מ ומשמר הגבול, גם חיילים לובשי מדים כבר פגשה בשפלות כזו. אבל אלו? הצדיקים האלו? עם הכיפות הגדולות והציציות הארוכות? איך ייתכן?! מאיפה צמחו בתוכם עוצמות השנאה והסלידה לאוהבי הארץ?!

היא לא ציפתה שיאפשרו להציג דעה אחרת על הבמה, סוף סוף הארוע מומן ואורגן על-ידי מועצת יש"ע. אבל כבוגרת השלטון הסובייטי, היא חשבה שחלוקת מנשרים בשבילי מיגרון ואפילו קריאות ביניים לאישי הציבור הם בגבולות חופש הביטוי במחוזותינו.

עוצמת העלבון הגיעה לשיאים חדשים כשפורסמה קריאת הרבנים לנוער לחדול מאלימות נגד מועצת יש"ע. זה כבר מוגזם, היא אומרת לי. גם לקלל, גם לגרש, גם להכות וגם להחתים רבנים שאנחנו מחרחרי הריב! בתמימות היא שואלת אותי אם כך פוסקים הלכה מבלי לשמוע את הצד שכנגד.

אני מתבוננת בה, ושותקת. כבר למדתי, בעברי הקצר בהתיישבות, שהקוראים לסובלנות הם מנגנונים כוחניים ביותר. כשהדבר אפשרי, יעשו זאת בחיוך, בשפה יפה, בטפיחה חבר'המנית על השכם. כשלא ניתן, יכשירו כל אמצעי להשגת המטרה.  כבר שמעתי פעמים אינספור "את לא תלמדי אותנו לעשות התיישבות" ו"נולדנו כמה ימים לפנייך"... כבר נדהמתי, התאכזבתי, מן האופן שבו מתבצעת סתימת פיות במסווה של סובלנות ואהבת השלום. בהצגת כל מתנגדיך כשוליים, כסהרוריים וכמסוכנים. כך עשו לחוות-מעון, כך עשו לגבעה 26, כך עשו לחוסמי הכבישים ב'התנתקות', כך עשו לנוער במואסי וכך עשו לנוער במיגרון.

אין לי מה לומר לבת-שבע. רק לקוות, שאחרי שחצתה את נהרות הדה-לגיטימציה ממוסקבה עד לתל-אביב ומתל-אביב אל השומרון, תצליח בת-שבע לחצות את הנהר שלו לא ציפתה – ממיגרון אל המאחז שממול.