דרמה במשרד

אסתי הרמתי , כ' באייר תשס"ח

מסכת אבות פרק ד':

אמא מיששה לי את המצח, וקבעה: "אמציה, עם חום כזה אתה לא הולך לבית-הספר". לא ניסיתי להתווכח. אתם יודעים, לא כל יום אמא אוסרת עליי ללכת לבית-הספר... אבל אז אבא כחכח בגרונו, ושאל: "את זוכרת שהיום שנינו צריכים ללכת לפגישה עם מרדכי ואין מי שיישאר עם אמציה? את מסכימה שהוא ישכב חולה לבד בבית?". אמא שתקה לרגע, והציעה: "אמציה, אולי תלך להיות היום עם דוד שאול במשרד שלו? הוא ישמור עליך עד שנסיים, ואז ניקח אותך הביתה". "בטח", עניתי. מי לא רוצה ללכת למשרד המפואר של דוד שאול, הדוד העשיר שמנהל משרד רואי חשבון מצליח בלב תל-אביב?

האמת היא שבמשרד די כיף, אבל דוד שאול הוא לא אדם כל כך כיפי. הוא תמיד נורא עסוק, ואין לו זמן אפילו להגיד לך שלום. אני כבר רגיל אליו, אז לא ממש נעלבתי כשנכנסתי ללשכתו המרווחת בברכת "שלום" עליזה, והוא אפילו לא הרים אליי את הראש. ניגשתי לפינה שבה הוא שומר לי מחשב במיוחד בשביל משחקים חדשים, והתחלתי לשחק. ברקע שמעתי אותו מתקשר לכל מיני אנשים, בטח אנשי עסקים חשובים שהוא עובד איתם, ובקול נמוך מדבר איתם במהירות, בלי "שלום, מה שלומך" ובלי "להתראות". תמיד חשבתי שככה בטח הוא מרגיש יותר חשוב, אבל אז קרה משהו שגרם לדוד שאול לחשוב אחרת.

זה היה עוד בוקר רגיל בעבודה, כך סיפר לנו מאוחר יותר איציק, עובד הניקיון במשרד. דוד שאול נכנס בדלת, חלף במהירות על פני המזכירה, שקראה לעברו: "בוקר טוב, מר גרוסברג, שיהיה לך יום נעים!", וכמובן לא ענה. הוא חלף על פני איציק, שבדיוק ניגב את השמשות במשרדו, וכשאיציק בירך אותו לשלום, קיבל בתשובה: "תגיד, רק עכשיו התחלת לנקות פה? לא יכולת לעשות את זה קודם?". איציק נעלב, והמשיך לנקות בשקט.

כשעה מאוחר יותר, נבהלו כל עובדי המשרד לשמע צעקות רמות שבקעו ממשרדו של דוד שאול. המזכירה נבהלה: "אולי קרה משהו נורא? אתם חושבים שצריך להזמין אמבולנס?", שאלה את הפקידים האחרים במשרד. הפקידים משכו בכתפיהם כלא יודעים, והצעקות נמשכו עוד מספר דקות, עד שלפתע השתררה דממה מאחורי הדלת הנעולה.

המזכירה לא ידעה מה לעשות, וניגשה בחשש אל הדלת. בטרם הספיקה לדפוק ולהיכנס, נפתחה הדלת. דוד שאול עמד שם, מחזיק בתיק העור השחור והמהודר שלו, ראשו כפוף, פניו אדומות וטיפות זיעה על מצחו. "מר גרוסברג, הכל בסדר? אתה רוצה כוס מים?", מיהרה המזכירה להציע. דוד שאול הניד בראשו לשלילה. "רבותיי, אני מצטער. זה היום האחרון שלי כאן. מנכ"ל החברה הודיע לי שאיני רצוי פה עוד. אני מאחל לכם הצלחה, שלום ולהתראות", אמר בקולו הנמוך במהירות הקבועה, ויצא מהמשרד.

כולם נדהמו: שאול גרוסברג הגדול, החשוב והמצליח הפך פתאום לאדם כפוף ושבור. מה יקרה איתו עכשיו, תהו.
למחרת האירוע הגיע אלינו דוד שאול. ברגע שהוא נכנס בדלת, הרגשנו שהוא הפך לאדם אחר. "שלום, אמציה. מה שלומך? אתה כבר בריא, מה? תראה מה הבאתי לך", אמר תוך שהוא מוציא עטיפה צבעונית מרשרשת. תוך כדי שהתחלתי לשחק עם המכונית והשלט-רחוק שהביא לי, שמעתי אותו פונה לאבא ואמא: "מה שלומכם?" שאל, לפני שהספיקו להוציא מילה מרוב תדהמה. "כן, אני רואה שמשהו נראה לכם מוזר. טוב, כנראה מישהו דאג לסדר לי הרבה זמן פנוי, ועכשיו אני יכול להתעניין בשלומו של כל אחד ואחד...".