בשבע 293: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ' באייר תשס"ח

שאלת השבוע: האם נכון לוותר על חלק מהמאחזים בתמורה לאשרור של מאחזים אחרים או להפשרת הבניה בישובים?

אנחנו לא הורסי יישובים/ הרב יקי סביר, אלון-מורה

סיוון תשל"ד, גרעין אלון-מורה עולה לקרקע בלא אישור. בשעות הבוקר מוקם "יישוב". כמה אוהלים, גדר תיל משלוש רוחות. לאחר כמה שעות הצטרף הרב צבי יהודה. בינתיים נפתח משא ומתן עם קציני צה"ל לנסות למנוע את פירוק המחנה. בשעות אחר הצהריים אלוף הפיקוד הציע הצעה מעניינת: החברים יתפנו מרצונם, ובתמורה לכך האלוף מתחייב להיפגש עם חברי מזכירות הגרעין כדי לאתר שטח מתאים להקמת יישוב קבע בשומרון. מזכירות הגרעין עָלְזָה: הנה, השגנו את מבוקשנו לקבל אישור רשמי להקמת יישוב. הם הסבירו את פרטי ההצעה בפני החברים. הרב צבי יהודה החל להקשות: מה רע במקום הזה? למה אנחנו צריכים לעבור למקום אחר? מה פתאום לעקור יישוב בארץ ישראל?! חברי הגרעין הביטו זה בזה במבט קצת מופתע וקצת מאוכזב. "הזקן" הזה עומד לקלקל לנו את כל האישור להקים יישוב. אבל אותו "זקן" שקנה חוכמה לא ויתר, וחברי המזכירות הודיעו לאלוף הפיקוד: אנחנו לא עוקרים יישוב בארץ ישראל. כך התחיל סיפור ההתיישבות בשומרון.

צריך לשאול מה זה יעשה לנו שאנחנו, במו ידינו, מפרקים יישוב; כמה זלזול יהיה בהתיישבות. כמה קל יהיה בעינינו פינוי יישובים. ומה זה מקרין כלפי שמיא, האם זה מה ש-ה' רוצה? האם הקב"ה רוצה שאנחנו נשתף פעולה עם ממשלת אולמרט-לבני-תמיר-ברק ושות', ממשלה שרוצה לעקור את עם ישראל מיו"ש, מהגולן ומכל מקום שרק אפשר? ואם הם מציעים הסכם, כנראה זה משרת את האינטרס שלהם, ולמה אנחנו נהיה אלה שמאריכים את חיי הממשלה הזו?

אני מאמין בציבור ובנוער שלנו, יש לנו נוער בריא ולא תמים. בריאות פשוטה היא לא לתת יד למהלך שבו נעקרים יהודים מארץ ישראל, קל וחומר על-ידי יהודים, קל וחומר על-ידי אנשי המחנה שלנו. ומי שהספיק ללמוד קצת מן העבר, יודע שמנהיגים יכולים גם לטעות. אבל הטעויות והנפילות הן חלק מתהליך הגאולה. אנחנו לא נופלים ברוחנו, ואם טעינו, לא נורא, נשתדל לא לחזור על טעויות; נעשה טעויות חדשות.

המטרה ברורה לכולנו. עם ישראל יתנחל בכל ארץ ישראל, על אף כל המכשולים, ובעזרת ה' זה יקרה יותר מהר ממה שכולנו חולמים.

מסחור מסוכן/ יהודית קצובר, תנועת 'נאמני א"י'

השאלה שעומדת על הפרק היא שאלה מוסרית עליונה: מהי ארץ ישראל? כל הזרמים בציבור שלנו המלמדים ומשננים חזור ושנן מהי ארץ ישראל, ייעודה וקדושתה מצטטים את הרב חרל"פ: "אין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בינלאומי שמשמעו יהיה ויתור על איזו זכות מזכויותינו על ארץ ישראל, נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בגן רווה". אבל כאשר עומד על הפרק אשרור מאחז א' תמורת מאחז ב' – מתבלבלים. מאוד מפתה "לסחור" ואולי "להרוויח". ה"רווח" הזה, שנעשה על-ידי מסחור במאחזים, ממוטט את כל עמוד השִדרה האידיאולוגי שלנו. ברגע שמתחילים "לסחור", נפול ניפול, כי זה אומר ש:

א) אין כאן עניין עקרוני, אלא הכל שאלה של מחיר;

ב) אם לנו, המתנחלים, מותר לסחור – אז למה לממשלה אסור?

ג) יש כאן בעיה אמונית. ארץ ישראל הובטחה לנו על-ידי הקב"ה – אסור לגעת בה ולמסור אותה. כל גרגר בה קודש. כל סחר בה פוגע ביסודות, בשורשים שלנו. אף רבן יוחנן בן זכאי, בסוף ימיו, התחרט על פשרת יבנה.

אסור לנו ליפול למלכודת הסכם המאחזים, כי כל ויתור יגרור ויתור נוסף, כמו אפקט הדומינו: מתחילים עם נקודות "קטנות", אחר כך גדולות, אחר כך יישובים מחוץ לגדר, ולסיום ההתיישבות שבתוך הגדר.

במקום לוותר על חלק מהמאחזים, יש לקדם את הרעה לא על-ידי זה שנחכה ל"יום פקודה", אלא שנקדים תרופה למכה – עלינו ליישב נקודות חדשות ולפרוץ את החנק שנכפה עלינו. נקודות שמפנים ומחריבים, חס וחלילה – יש לחזור ולבנות, כמו את מאחז בית-הכנסת חזון דוד, שהחריבוהו 32 פעמים, ונבנה שוב ושוב.

'חזון דוד' משמש דוגמה לנחישות. לראשי היישוב הוצע לבנות בית-כנסת מפואר בִּמקום "האוהל המסכן", אבל רק הוסיפו בקשה "קטנה": להזיז אותו אל תוך הגדר. 'חזון דוד' נשאר במקומו, מראהו אוהל פשוט, אבל זה בית-הכנסת המפואר ביותר בארץ ישראל – מלא הוד וקדושה של מסירות נפש, של עמידה על עקרונות, מקום שבו נבנים כוחות הנפש של הנוער הארצישראלי.


פינוי מרצון מחליש את המאבק/ גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מכוח האמור בתורה. יישוב הארץ והפרחת השממה זו מצווה שהיא חובה. במשך כל הדורות, מאז ראשית הציונות והקמת המדינה, ההתיישבות בארץ היתה מאבני היסוד של עמנו.

אי מתן אישורים סופיים למאחזים הקיימים הוא לא משפטי, אלא פוליטי: ברובם המוחלט של המאחזים, הדבר היחיד שחסר זו חתימה של שר הביטחון על תוכנית המתאר, חתימה שמתעכבת – גם ביישובים "חוקיים" רבים – משיקולים פוליטיים טהורים.

גם הבנייה בארץ ישראל אינה סוכרייה או מתנה פרטית שמישהו אמור לקבל. כל מקום שלא ניישב ונבנה ייתפס על-ידי אויבינו, ועל כן כל ממשלה הגיונית היתה אמורה לעודד בנייה ותפיסת קרקעות בארצה במקום להילחם בה ולנסות לספסר במעין הסכמים מסוג זה. ארץ ישראל אינה מטבּע העובר לסוחר, הבנייה בה אינה סחורה שיש לשלם תמורתה בעקירת התיישבות במקום אחר. ככלל, בזמנים רגילים אין מניעה ושלילה של הידברות; במצב נורמלי, היה צורך לבחון כל מקרה לגופו וכל טענה לפי עניינה.

אולם המצב המעוות כיום הוא בגדר הפוך על הפוך: כל בר-דעת יודע שהרדיפה האובססיבית אחר אוהבי ארץ ישראל, גיבורי המאחזים, אין בינה לבין שמירת החוק דבר וחצי דבר – מדובר ברדיפה פוליטית גרידא, רדיפה בלתי מוסרית, לא ציונית וגזענית במהותה: בעוד שליחי הממשלה משקיעים מאמצים ומשאבים אינסופיים לאתר ולפעול נגד כל מאחז, צריף או עמודי תשתית של יהודים ביהודה ושומרון, נבנים ממול אלפי בתים של ערבים, אויבי המדינה, שאפילו לא טרחו לחשוב בכיוון של בקשת אישור. האבסורד והגיחוך בלט במיוחד לפני כשבועיים, כשכוחות משטרה ומינהל אזרחי רבים הגיעו לחוות יאיר כדי להרוס בריכת שחייה של ילדים.

אכיפה סלקטיבית חסרת כל הגיון ואיזון היא רדיפה פוליטית ברורה, והאובססיביות והמשאבים הענקיים המושקעים בנושא רק ממחישים זאת. בזמנים כאלה יש למקד את הציבור באמירה צלולה וברורה: גירוש נוסף לא יהיה. פינוי מרצון בעת כזו מחליש את רוח המאבק, ולכן אין לו מקום.

בתוכניות המדיניות המסוכנות של ממשלת אולמרט וחבר מרעיו יש להיאבק. הציבור הבריא הענק הקיים בישראל ייאבק וימנע את הפגיעה בארץ ישראל. אני קורא לכל הגופים והתנועות לפעול יחד, בתיאום ותוך חיפוש המאחד, נגד תוכניות מסוכנות אלו. ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו".

ירידה לצורך עליה/ צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית הר-חברון

בעיניי השאלה רחבה יותר: בעת הזאת שבה ממשלת ישראל מגלה חולשה בכל הקשור למימוש זכותנו על הארץ ולקידום התיישבות – כיצד יש לפעול? אל מול כוונת הממשלה לעקירת המאחזים ולאור זאת שבג"ץ נכנס לתוך הסוגיה וברגע שהוא מחליט נסגר מרחב התמרון אל מול הממשלה, ובידיעה שבינתיים אלו כללי המשחק (משפט וממשלה) – מהי דרך הפעולה?

מפעל ההתיישבות ביש"ע ידע לאורך השנים לקבוע את דרך התקדמותו בהתאמה למצב הפוליטי, המדיני והמשפטי. כך היה בסבסטיה שעלו וירדו (כן ירדו); כך היה בבג"ץ רוג'ב שבו אלון מורה הועתקה ממקומה (עד המסמר האחרון) וכך היה בחברון בבית שפירא (שפונה), ויש עוד דוגמאות רבות. בכל המקרים זאת היתה ירידה לצורך עלייה, ובבחינה שלאחר מעשה, אף על פי שנעשה צעד אחורה התקדמנו מאז רבות. מסבסטיה קמו קדומים ואלון מורה; מאלון מורה (רוג'ב) קמה אלון מורה בהר כביר ואיתמר, וגם חברון הולכת מתחזקת.

גם בעבר וגם היום אנו פועלים מתוך גישה הבוחנת את האפשרות המעשית על פי התוצאה הכוללת וזאת תוך שמירה על כך שבמקרה שאין ברירה (בעיות קרקע, ואיום בג"ץ מוחשי) המקום לא יימסר חלילה לאויבינו, אלא יישאר בריבונות מדינת ישראל. מוקם אתר חלופי בקרבת מקום המקבל את ברכת ממשלת ישראל, למרות ההתחייבויות לאמריקנים ולפלשתינים. במקרים יותר קלים תבוצע התאמה מקומית: לדוגמה הזזת קרון כמה מטרים לתוך אדמות מדינה, או הוצאת מבנה שיש בעיה לאשרו מתוך מכלול של מבנים, ואז מכשירים את האתר כולו.

כמו שנעשה בעבר, גם היום כל מהלך כזה צריך להיעשות במצב של אין ברירה ומתוך התייעצות רחבה. ויהי רצון שנזכה ויתקיים בנו הפסוק "ויהודה לעולם תשב".