בשבע 294: נאמני ארץ ישראל

יכולה להיות מחלוקת על הטקטיקה, אך אסור לאפשר גידופים ושקרים וחיתוך צמיגי מכוניותיהם של מי שפועלים במסירות נפש למען ההתיישבות.

שרה אליאש , כ"ד באייר תשס"ח

בשידור חי התייצבה תנועת 'נאמני השלום' ותקפה בשצף קצף את תנועת 'שלום עכשיו' על ויתוריה המפליגים למתנחלים, ועל-כך שאינה עושה די להחרבת היישובים. יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', הותקף באותו שידור ע"י אחד מבכירי המתנחלים, שנהנה לראות את אופנהיימר מתפתל מול ההתקפה הכפולה.

כל זה קרה בהיפוך מה. בשידור חי לפני כחודש, מול אופנהיימר, תקפה דניאלה וייס את מועצת יש"ע ולא חשכה את שבט לשונה, כולל כינויים בנוסח שהופיע גם במכתב המאחזים "ככלב השב על קיאו" - להנאתו המרובה של אופנהיימר.

לפני למעלה משנה, לאחר תקופת הכנה מרובה, נבנתה מועצת יש"ע המתחדשת. הקדשתי את זמני ומרצי למהלך זה, מתוך תפישה שמול הסכנות האורבות להתיישבות יש לחזק מנהיגות מרכזית. לא היה במהלך זה משום תמיכה במהלכים שהתבצעו ע"י ההנהלה הקודמת, אך היתה בו אמירה של אמון כי הפעולות, גם אם לא היו לרוח מי מאיתנו, נעשו מתוך מסירות נפש לרעיון ההתיישבות.

פנינו לגוונים השונים במחנה, לא כולם הסכימו להצטרף. היו שסברו שיש להקים הנהגה אלטרנטיבית - מחשבה לגיטימית. יתכן שאם היו מצטרפים ההחלטות היו שונות. מכל מקום, בהנהלה המתחדשת קבענו כלל שכל פעילות של קבוצה אחרת בהתיישבות, גם אם אינה נראית למאן דהוא או אפילו נחשבת כפוגעת באהדת הציבור, לא תגונה בפומבי.

בהנהלת המועצה המתחדשת  שותפים ראשי המועצות, שחלקם היו בהנהלה הקודמת, ואנשים נוספים המייצגים קשת דעות. לא תמיד מתבצעים או מוחלטים דברים שאני שמחה בהם. לא פעם אני יוצאת בתחושת תסכול עמוקה על כי אין פריצת דרך מרשימה. אך שני עניינים ברורים לי מאוד, ובעבורם אני ממשיכה בפעילות:

א. כדי לקיים את ההתיישבות, על מאחזיה, מתבצעת מדי יום במסירות נפש וזמן, על חשבון בית ומשפחה ועיסוקים אחרים, עבודה סיזיפית אפורה ומתישה של עוד דונם ועוד עז - בביטחון, בחקלאות, בתשתיות, במדיניות, בפוליטיקה קטנה וגדולה. הרבה אנשים שיושבים על הגדר ולא יגידו מילה טובה על מועצת יש"ע, וחלקם אף יגידו מילים רעות, נהנים כל הזמן מפירות עבודה זו. לצורך פעילות זו משלבים ידיים ראשי מועצות שיש ביניהם לא פעם ניגודי אינטרסים, והמשותף - האחריות לארץ ישראל - מנצח.

ב. אנשים אלה, ובראשם זמביש ופנחס ולרשטיין, הנתונים להתקפות יומיומיות, כולל חיתוך צמיגי מכוניותיהם חדשים לבקרים - הינם נאמני ארץ ישראל במלוא מובן המלה. כמות השנאה הבוז והארס שהם סופגים מחייבת גיבוי מחוזק.

ומכאן לעניני דיומא: יש הסוברים כי כל הסכם מאחזים, גם אם אין בו ויתור אמיתי והינו למראית עין, הוא אסור ופוגע בטוהר ובאמת של עמדתנו. זו כנראה דעתם של  אלה שהפצירו במזכירות בית יתיר לחזור בה מכריכת הריסת המבנים, שהתבצעה ממילא, עם ההסכם. כלומר מוטב להרוס בלי להרוויח רווח התיישבותי, כי לדעתם ההפסד מרובה על השכר. זו דעה לגיטימית, יש מקום לוויכוח וההכרעה אינה פשוטה. גם בהנהלת מועצת יש"ע נחלקו הדעות.

אבל בפשקווילים שהודבקו במכוון בליל יום העצמאות על גבי מודעות האירוע של מגרון לא היה ויכוח על הנקודה הזאת, שהיא הרלוונטית במקרה דנן. למרות שברור לכל מי שרצה לברר כי ב'הסכם המאחזים' האחרון לא הוחרב ביוזמת מועצת יש"ע שום מאחז -הואשמנו בהחרבה ובהריסה, כשארסנל הגידופים והשקרים משתכלל מפשקוויל אחד למשנהו. הנערות במיגרון לא חילקו חומר תמים, דעה שאפשר להתפלמס עימה, אלא ניירות שכותרתן "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ותוכנן שקר על הסכמים כביכול של העתקת מיגרון לאדם. סתימת הפיות שהתבצעה היתה מצידה  של חבורה שעמדה וצווחה כל זמן נאומיהם של דני דיין ופנחס ולרשטיין, והפריעה לקהל לשמוע את דבריהם. אח"כ גם הושחתו צמיגי המכוניות.
היה כאן ניצול  ציני של מומנטום לצורך פגיעה במועצת יש"ע, לשם החלשתה.

היה פה פיצוץ מכוון של האירוע במיגרון ביום העצמאות - שלכל העולים למיגרון הוא יום חג. היתה כאן ירידת מדרגה בוויכוח הפנימי, ולכן נשברה גם ההבלגה שהתקיימה נוכח פמפלטים קודמים שבהם הושמצה ובוזתה מועצת יש"ע.
אני בין אלה הסבורים כי פעילות העלייה למאחזים כיום היא מבורכת. יש בה משום דבקות ומסירות נפש לרעיון ארץ ישראל, וגם אם אינה פרקטית עכשיו - אני מאמינה כי כל אספקט של מסירות יש בו השפעה לטווח ארוך. אבל הדעת אינה סובלת שבצד העליות הללו יפטמו את הנוער בשנאה לממסד, ויעצימו את אנרגיות השלילה וההרס.

סיפור כפר מימון הפך לנדבך חשוב בהסתה. גם אם בכפר מימון היה כשל מנהיגותי - ספק רב אם התנהגות אחרת היתה מונעת את נפילת הגוש. לעומת זאת, כשל אחר - הקמת מפלגה נוספת נאמנה עוד יותר לא"י בשנת הבחירות ב-92', הרסה את מפלגת התחיה והביאה עלינו ללא ספק את הסכמי אוסלו.

במסרים שהשאירו לנו, חז"ל לא תלו את הכישלונות בהבדלי טקטיקות, אלא בחוסר היכולת לשתף פעולה. ההתפצלות של כוחותינו, השקיעה בפרטים הקטנים וההתנצחות עליהם, הם שעלולים להחריב את מפעלנו.

הכותבת היא סגנית יו"ר מועצת יש"ע.