בשבע 294: עלייה מתוך הנפילה

לפני כשבועיים המתינו אביטל עפג'ין ובתה לרופא בקניון 'חוצות' באשקלון, אבל אז נפל טיל הגראד שקטע את שגרת חייהן.

רבקי גולדפינגר , כ"ד באייר תשס"ח

הטלפון בביתה של פנינה שלומי, תושבת אשקלון, צלצל שוב ושוב. מעבר לקו היתה שמחה, הדודה מנתניה שניסתה לברר מה שלום בני משפחתה. "שמעתי שהיה כרגע פיגוע באשקלון, מה שלומכם?", היא שאלה בדאגה. פנינה ענתה בשלווה שהכל בסדר, מתוך הנחה שאם לא נשמעה התראת 'צבע אדום', כנראה טיל הגראד נפל בשטחים פתוחים.


אביטל, האם: "ישבתי עם תאיר בפרוזדור ההמתנה לחדר הרופאה שלי בקניון. שאר החולים סיימו, ועמדתי להיכנס לחדר. לפתע, בשבריר שנייה, הכל הפך לעיי חרבות. מצאתי את עצמי שוכבת בחושך, מלאה בדם, ומסביבי ערימות אבנים וקרשים. העיניים שלי היו פקוחות, אך לא ראיתי כלום. ואז הקב"ה ריחם עליי, ופקח עבורי את עין ימין כדי שאוכל למצוא את תאיר. ראיתי אותה שרועה ושותתת דם, ובכוחות על-טבעיים שלפתי אותה מבין ההריסות, וצרחתי לעזרה"
"הודיעו שהנפילה היא בתוך הקניון", התקשרה שוב הדודה שמחה לאחר מספר דקות, כשהיא מתעקשת לברר מה מצבם. באותה עת שמרה פנינה על נכדה רואי בן השמונה חודשים, בעוד בתה אביטל בת ה-24 הלכה לקניון 'חוצות' בעיר עם תאיר בת השנתיים וחצי.

"אביטל הלכה לבדה או לקחה איתה את הילדה?", המשיכה הדודה לשאול בחשש לאחר ששמעה באמצעי התקשורת על פציעה קשה של אם ובתה. פנינה, שפחד החל לנקר בלבה, ניסתה להתקשר לטלפון הנייד של בתה, אך לא היתה שום תשובה. היא הוציאה את ראשה מבעד לחלון, וראתה פטריית עשן גדולה מיתמרת מכיוון הקניון. מיד הזעיקה את בעלה ואת חתנה עדי, והם נסעו בחשש לקניון.

"כשהגענו לקניון היתה המולה גדולה. אנשים רצו לכל הכיוונים. היו צעקות ובכי. כוחות הביטחון לא איפשרו לנו להיכנס לתוך הבניין, והיפנו אותנו לבית-החולים ברזילי, לשם פונו כל הפצועים", מתארת הסבתא את רגעי חוסר הוודאות הקשים. "ראינו שהרכב שלה נמצא בחנייה. זה היה סימן לא טוב עבורנו, ומיהרנו לבית-החולים.

"נכנסנו לחדר האוכל של בית-החולים, שם ריכזו את הפצועים. היו שם בערך מאה איש. היה בלגן, רעש וזעקות כאב. אני עברתי בהיסטריה ממיטה למיטה, וקראתי בקול: 'אביטל! אביטל!', ציפיתי כבר לפגוש אותה".

לבסוף אותרה הנכדה הקטנה תאיר בחדר אחר, מטופלת בידי הצוות הרפואי. "התקרבתי אליה ובקושי יכולתי לזהות אותה. היא שכבה מלאה בדם. היא ראתה אותי ולחשה לקראתי בכאב: 'תאתא'. נישקתי אותה ובכיתי".

חמורי סבר הסבירו הרופאים לבני המשפחה שמצבה של תאיר מוגדר קשה מאוד ולא יציב. הם הפגישו את בני המשפחה עם אביטל, שהיתה אף היא במצב קשה ביותר. "אביטל נראתה נורא. היא היתה נפוחה, מלאה בדם, עין שמאל שלה נפוחה, הראש שלה דימם. היא היתה עם קרע במעיים ורסיסים בכל חלקי הגוף, ומה שהיה לה לומר לי באותם רגעים היה: 'אמא, אל תדאגי, בעזרת ה' יהיה בסדר'. התפעלתי מתעצומות הנפש שלה ומהאמונה החזקה שלה".

סבא שלום, בעלה של פנינה, שראה את בתו ונכדתו במצבן הקשה, החל לזעוק ולהתייפח. "בעלי היה היסטרי. הוא לא הפסיק לבכות. הבנתי שעליי לאגור כוחות, להיות חזקה למענם, ולהרגיע את כולם", היא נזכרת.

הרופאים הודיעו שעקב מצבן החמור, אביטל ותאיר מוטסות באופן מיידי לבית-החולים תל-השומר, להמשך טיפול. בתל-השומר הן עברו סדרת ניתוחים דחופים, וכיום כל אחת מהן נמצאת בעיצומו של תהליך ארוך ומורכב של החלמה. מאז יום הפציעה מדלגים בני המשפחה בין המחלקות השונות בהן אביטל ותאיר מאושפזות, ולא משים ממיטותיהן, במסירות רבה, לאורך כל היום והלילה.

כיצד מתמודדת תאיר הקטנה עם הטראומה שעברה?

"במשך עשרת הימים הראשונים תאירי היתה בלי מצב רוח. היא שכבה כואבת, מכונסת בתוך עצמה. היא היתה מחוברת למכשירים, פצועה ושותקת, ורק בכתה בלי הפסקה. אבל בימים האחרונים תאיר התחילה לדבר, והיא מפתיעה את כולנו בבגרות שלה".

מה היא אמרה?

"תאיר היא ילדה מיוחדת ושמחה, עם אוצר מילים עשיר לגילה. בדרכה, היא מנסה לעכל את מה שעברה. היא פנתה אליי ואמרה: 'תאתא, גשם גשם ובום טראח, מכה תאיר בראש. תאתא, איפה אמא? איפה נעליים תאיר?'. באותו רגע הבנתי שהיא קלטה הכל. יותר מכך: היא התחילה לצעוק 'הצילו', וכששאלתי אותה 'מי אומר הצילו?', היא ענתה: 'אמא'. אנשי המקצוע רואים בתגובות שלה התמודדות בריאה עם המצב".

תאיר ראתה את אמא שלה מאז הפציעה?

"אביטל שוכבת ביחידת הטראומה ואין אפשרות להכניס אליה את הילדים, אבל לפני כמה ימים הרגשתי שכדאי שתאיר לפחות תשמע שאמא שלה קיימת, ונתתי לה לדבר עם אביטל בטלפון. שתיהן התרגשו מאוד מהשיחה. אנחנו מקווים שבקרוב הן תוכלנה להיפגש".

"ימים לא קלים עוברים עלינו, אבל כשאני רואה את מצבה של תאירי עכשיו, ביחס למה שהיה בהתחלה, אני מודה לקב"ה", מוסיפה הסבתא. "כשתאירי הגיעה לבית-החולים, היא היתה במצב קריטי והצוות הרפואי דיבר איתנו על סכנה ממשית לחייה. ההחלמה שלה היא מעל למצופה. נס גלוי. זו בפירוש כוחה של התפילה. כל עם ישראל התפלל למעננו. שמעתי שבמירון תלו שלטים  עם השמות לתפילה, בירושלים התארגנו לאמירת תהילים לרפואתן, ואפילו באומן נערכו תפילות לשלומן. ברוך ה', תפילות אינן שבות ריקם".

"הרופאים נדהמו לנוכח הנס"

אביטל, מחנכת בבית-הספר היסודי הדתי הראל בקרית-מלאכי, נישאה לפני שלוש שנים וחצי לעדי עפג'ין, בוגר ישיבת כרם דיבנה ותלמיד הכולל של הגרעין התורני בקרית-מלאכי. לאביטל ועדי שני ילדים, תאיר בת השנתיים וחצי ורואי בן השמונה חודשים. לפני כשנה, עברו עדי ואביטל מקרית-מלאכי לאשקלון, מתוך כוונה לקבל סיוע מסבתא פנינה.
כבוגרת מכללת 'בית וגן' בירושלים, היתה אביטל זכאית לקבלת תואר B.ED כבר לפני כשנתיים, ולמרבה האירוניה, דווקא בימים אלו היא הוזמנה להשתתף בטקס קבלת התעודה. לאור הנסיבות, הגיעה נציגה מטעם המכללה לבית-החולים ומסרה לאביטל את התעודה באופן אישי.

אביטל, איך היתה ההרגשה לקבל תעודה במיטת בית-החולים?

"מרגש מאוד ומשמח. לא ציפיתי לכך, ופתאום היא הגיעה במיוחד בשבילי, והעניקה לי את התעודה".

הזיכרונות מרגע הפציעה חוזרים ומכים באביטל שוב ושוב. כשהיא שוכבת ביחידת הטראומה בבית-החולים, חבולה וכאובה, היא מוסיפה ומספרת את מה שאירע וקטע את שיגרת חייה ואת שיגרת חיי משפחתה: "ישבתי עם תאיר בפרוזדור ההמתנה לחדר הרופאה שלי בקניון. שאר החולים סיימו, ועמדתי להיכנס לחדר. לפתע, בשבריר שנייה, הכל הפך לעיי חרבות. מצאתי את עצמי שוכבת בחושך, מלאה בדם, ומסביבי ערימות אבנים וקרשים. העיניים שלי היו פקוחות, אך לא ראיתי כלום. ואז הקב"ה ריחם עליי, ופקח עבורי את עין ימין כדי שאוכל למצוא את תאיר. ראיתי אותה שרועה ושותתת דם, ובכוחות על-טבעיים שלפתי אותה מבין ההריסות, וצרחתי לעזרה. לקח די הרבה זמן עד שבאו המחלצים, וכל אותה עת תאיר שכבה עליי ולא זזה".

מה חשבת באותם רגעים לאחר הפיצוץ, כשהיית לבדך ובתך הקטנה שוכבת עלייך במצב קשה?

"היתה לי אמונה פנימית שהכל יהיה בסדר. הייתי בהכרה מלאה, ואני זוכרת כל פרט. משמיים הקב"ה נתן לי כוחות. לא הייתי בהיסטריה, רק רציתי שיבואו כבר ויטפלו בתאיר".

לאחר דקות, שנראו לאביטל כמו נצח, הצליחו כוחות ההצלה לפלס דרך בין ההריסות, להגיע אל השתיים, ולחלצן. הן הובהלו פצועות קשה מאוד לבית-החולים ועברו סידרת ניתוחים.

"כשהתעוררתי מהניתוח, הצוות הרפואי הודיע לי בהתרגשות שהיה לי נס גדול. ובאמת היה לי נס ענק שאי אפשר לתאר במילים. הגוף שלי ספג רסיסים רבים. בכל מקום בגוף. ליד עין שמאל חדרו לי רסיסים וגם בעורף. ברגליים היה לי רסיס שהיה במרחק מילימטר מהעורק הראשי. אפילו לראש חדר רסיס שהגיע קרוב מאוד למוח, ובחסדי ה' לא פגע בו. הקב"ה עזר בלי סוף. עם כל מה שאני עוברת עכשיו, וכל ההתמודדות עם הכאבים הרבים, אני אומרת לקב"ה, מעומק הלב: 'תודה'. תאיר ואני קיבלנו את חיינו במתנה".

"הקב"ה עשה עמנו חסד ענק", מוסיפה פנינה הסבתא ומחזקת. "הוא נתן מכה, אבל עם זאת ידע לשמור עליהן. במקרה שלנו יש כל כך הרבה ניסים. התגלו רסיסים בגופן שהיו יכולים לגרום לנזק בלתי הפיך כמו רסיס צמוד לעמוד שידרה, רסיס צמוד לעורק ראשי. גם לתאירי וגם לאביטל חדרו רסיסים לתוך הראש שכמעט פגעו במוח. הרופאים עומדים נדהמים לנוכח הנס. אחד הרופאים הודה בפניי כי לא האמין שתאירי הקטנה תצא מהפגיעה הזאת בחיים. אני החלטתי שאני רואה את חצי הכוס המלאה, שהולכת ומתמלאת מדי יום. חסדי ה' איך הוא הגן עליהן. אין לי מילים".

גם פרס ודיכטר ביקרו

הבעל, עדי, מתמודד אף הוא עם המציאות המורכבת שניחתה עליו. במהלך הלילה הוא שוהה ליד מיטתה של בתו, תאיר, ובמהלך היום הוא נקרע בין אשתו ובתו הזקוקות לתמיכה ולעידוד ממנו.

24 שעות ביממה אתה ממלא את תפקיד החזק והתומך, אין רגעי שבר?

"נכנסתי בבת אחת למציאות לא מוכרת. אני במרוץ יומיומי בין האישה לבת. כשאני עם הבת, אביטל מבקשת שאבוא אליה, וכשאני נמצא אצל אביטל, הבת לפעמים פורצת בבכי היסטרי שהיא רוצה את אבא. בכלל, לראות אותן פצועות וסובלות זו התמודדות קשה, אבל אנחנו אנשים מאמינים ומנסים לצפות לטוב".

ומאין אתה שואב כוחות?

" קודם כול מהאמונה שהכל מאיתו. אני כל הזמן מתפלל לקב"ה שייתן לי את הכוחות להיות בשבילן. גם הצוות הרפואי מסור מאוד ומשתדל לסייע ולהקל במה שניתן ועבורנו זה מאוד  משמעותי. גם הידיעה שעם ישראל איתנו מחממת מאד את הלב ומחזקת. איזו דאגה ואכפתיות מכולם. אנשים ששמעו על המקרה ובכלל לא מכירים אותנו התקשרו או הגיעו לבית החולים, עודדו ותמכו. כמה תפילות היו לרפואתן בכל הארץ. איזו עוצמה יש לעם ישראל".

"אני חייב להודות שאשתי מחזקת אותי יותר מאשר אני מחזק אותה", מציין עדי. "תמיד ידעתי שיש לאביטל אופי חזק, עכשיו אני מגלה עד כמה. אני נשוי לה יותר משלוש שנים, ומתפעל ממנה עד כמה היא מאמינה ומתמודדת. אביטל היא מיוחדת. אני מודה לקב"ה שזכיתי באישה כזו".

בתחילת השבוע עברה אביטל ניתוח נוסף בראשה וברגלה. הדודה שמחה מנתניה, שלא עזבה את אביטל מרגע האשפוז בבית-החולים, נאנחת: "אביטל עוברת שבעת מדורי גיהינום. היא כזו מותק. מקבלת הכל באהבה. היא ממש ממש מדהימה. היא מאמינה בכל לבה. צריך להמשיך להתפלל עבורה ועבור תאיר, הבת. ובעזרת ה', הן יבריאו ברפואה שלמה". 

השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, בא לביקור בבית-החולים. דיכטר הוא תושב אשקלון, וכפי שפורסם, לפני מספר חודשים התפוצץ טיל גראד סמוך לביתו. "הוא אמר לנו שהמצב אינו פשוט בכלל", מספרת פנינה, הסבתא. "אבל אני אמרתי לו שלא מקובלת עליי 'שתיקת הכבשים' הזו. אנחנו מאמינים בני מאמינים, אבל זה לא אומר שאין לנו האחריות להגיב, ולהגיב חזק".

ומה ענה לך השר דיכטר?

"הוא הסכים איתי שיש להגיב בתגובה חמורה יותר. הוא הוסיף שהוא אומר את דעתו בעניין, אך כידוע יש חילוקי דעות בתוך הממשלה על דרך התגובה".

גם הנשיא, שמעון פרס, קפץ בשבוע שעבר לביקור. פרס בא לחדרה של אביטל ביחידת הטראומה  בזמן שהתאוששה מניתוח קשה בראשה, ואמר לה: "ניצלת בנס, אני מאחל לך כוחות נפשיים ופיזיים על-מנת שתוכלי להתגבר. כל עם ישראל מתפלל שתצאי שלמה ובריאה מהר מבית-החולים".

לאחר מכן ביקר הנשיא את תאיר הקטנה, ושוחח ארוכות עם פנינה הסבתא ועם עדי האב. השניים סיפרו לנשיא על ההתמודדות הקשה שלהם. הסבתא ביקשה מהנשיא להעביר מסר לממשלת ישראל ולעומד בראשה, אהוד אולמרט: "תושבי שדרות ואשקלון רוצים שלום, אבל נפגעים שוב ושוב. אנחנו צריכים להפסיק להיות אדישים, ולפעול כדי לעצור את הטרור, החולשה שלנו גורמת לטרור להתחזק". הנשיא פרס השיב לה: "הממשלה עושה כל שביכולתה על-מנת לשים קץ לירי על אזרחים ישראלים חפים מפשע על-ידי הטרוריסטים הפלשתינים בעזה". אך הסבתא לא הרפתה, ואמרה: "לא ייתכן שישראל רק מאיימת ולא מגיבה כמו שצריך. אנחנו אנשי שלום, אבל 'הקם להורגך – השכם להורגו'. עד מתי? באיזו מדינה היה קורה מה שקרה לנו והיו שותקים ולא מגיבים? מתי תבינו סוף סוף שהם לא אנשי שלום?".

"לצערי זה ייקח זמן, אך אני משוכנע שביחד ננצח גם בקרב הזה", אמר הנשיא והוסיף שראש הממשלה, שר הביטחון וכוחות הביטחון אינם עוצמים עין בלילה כדי למצוא פתרון למציאות.

"ראש הממשלה אולמרט לא עוצם עין בלילה", אמרה השבוע הסבתא, "אבל לנוכח המציאות, אנחנו ורבים רבים אחרים במדינת ישראל לא עוצמים עין לא ביום ולא בלילה".