בשבע 294: מי יוקיע את השחיתות?

במערכת הפוליטית כמעט שלא נותרו בכירים נקיי כפיים שיכולים להפנות אצבע מאשימה אל ראש הממשלה החשוד בשחיתות ● האם ניתן לזהות את מוצאו של השופט על פי פסק הדין?

יאיר שפירא , כ"ד באייר תשס"ח

עדותו של משה טלנסקי ביום שלישי השבוע הביאה אותנו בשעריה של דיוטת שחיתות אליה טרם ירדנו. לא רק בגלל תיאורים מביכים של שר בכיר שעלה והיה לראש ממשלה, המבקש מתושב זר להמיר לו המחאות לכסף מזומן 'כדי לא להסתבך עם הכללים'. לא רק בשל תרבות המעטפות שהיתה, כך נראה, חלק מהווי מנהיגינו, אלא בעיקר בשל העובדה שהפרשה, שהיתה גוררת בעקבותיה התפטרות מיידית של כל חברי הממשלה בכל מדינה מערבית, מצליחה לייצר לא יותר ממהומה פוליטית, שלפחות אנשי ראש הממשלה מהמרים כי הוא יצליח לשרוד.

הסבר די משכנע למציאות הנוכחית אפשר לקבל בספירת מלאי פשוטה של ההליכים המשפטיים שהתנהלו ומתנהלים בנושאים דומים בשנים האחרונות. נתחיל מהממשלה כמובן. שר הביטחון אהוד ברק, שותפו הבכיר של אולמרט, מוגבל מאוד ברטוריקה העומדת לרשותו. אחרי הכול, חקירה מקיפה נפתחה נגדו אך לפני שנים אחדות בנסיבות דומות. החשד כי רשת של עמותות מימנה בתרומות לא חוקיות את עלייתו לשלטון לפני תשע שנים אומנם לא הביאה להעמדתו לדין, אך נסגרה בעיקר בשל קשיים בגיבוש הראיות בפרשה, לא מעט בשל קשיים שהערימו מקורביו של ברק בבניית מערך מתוחכם מלכתחילה ומאי שיתוף פעולה עם רשויות החוק בדיעבד. טיעונו של ברק עצמו אגב היה דומה מאוד לקו ההגנה הנוכחי של אולמרט: הוא טען כי אחרים ניהלו את מערכת הכספים בלא שהוא היה מעורב בכך.

אחד החשודים המרכזיים באותה הפרשה הוא שר הרווחה הנוכחי, בוז'י הרצוג. נזכיר כי כבוד השר שמר אז על זכות השתיקה כמו אחרון העבריינים, ובכל זאת הצליח לחזור ולעלות לגדולה. על זכות השתיקה הוא כמובן חייב לשמור גם בימים אלו - כל התקוממות שלו אל מול התנהלותו של ראש הממשלה תגרום בצדק לתגובה צינית. 

ראשון המורשעים חוזר

מי שבהחלט עלה על השר הרצוג במהירות בה עבר מחדר החקירות אל שולחן הממשלה הוא המשנה לראש הממשלה, השר חיים רמון. בהתנהלות שאינה מקובלת אפילו ברוב מדינות העולם השלישי, וכמו נבנתה כדי להרגיל אותנו לנורמות חדשות של שחיתות וחוצפה, חזר השר רמון אל שולחן הממשלה שבועות אחדים אחרי שהורשע במעשה מגונה בחיילת ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה בהחלט שמר אמונים לשרו העבריין, ואין ספק שהשר יגמול בנאמנות דומה לראש ממשלתו.

שותפה בכירה נוספת בממשלה היא ש"ס, שכמובן תתקשה לדרוש תשלום מחיר פוליטי בעוון שחיתות. בהרשעתו בפלילים של ח"כ בניזרי השיגה המפלגה שיא שספק אם אי פעם יישבר במספר הרשעות למספר חברי כנסת. נזכיר כי ראשון מורשעיה, ח"כ לשעבר יאיר לוי, כמעט ונכנס שוב לכנסת הנוכחית, לאחר שאחרון מורשעיה נאלץ להתפטר מהכנסת.

שניהם, כמו אחרים במפלגה, הורשעו בעבירות של שחיתות ממונית.

גם ממוסדות שלטוניים אחרים לא תבוא כנראה הישועה. נזכיר כי רק לפני שנתיים חקר המבקר את נשיא המדינה הנוכחי שמעון פרס על קבלה לא חוקית של כמיליון שקלים ממספר מיליונרים יהודים למימון הפריימריז הכושלים שלו אל מול חבר הכנסת עמיר פרץ. כחוט השערה של פרשנות החוק היה בין פרס ובין הסתבכות פלילית, ולבסוף הוחלט שלא להעמידו לדין. ראש מטה הבחירות של פרס היתה אז לא אחרת מיושבת ראש הכנסת היום, דליה איציק. עמותת אומ"ץ ביקשה להעמיד לדין את איציק באותה פרשה, וגם תיקה נסגר לאחר עיונו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

אם מישהו יפנה את ראשו אל ספסלי האופוזיציה, הוא יגלה שפיהם של שני ראשי המפלגות הגדולות היושבות שם סכור אף הוא. נתניהו עוד לא סיים ללקק את פצעיו בפרשת המלון הלונדוני, ולכן לא יוכל לידות אבנים בפרשות אליהם משתרבב לו מלון יוקרה, ספונסר נדיב ופוליטיקאי בכיר. אביגדור ליברמן הולך ומסתבך. החשדות נגדו אומנם עוסקים בהעברות כספים בבנקים ולא בקבלת מעטפות, אך נראה כי לאחר שנים רבות של חקירות, גם אם מדובר ברדיפה פוליטית, הרי שלפחות בעיני המערכת המשפטית מתחילות להתגבש ראיות חמורות נגדו. אם נוסיף למשוואה עיתונות שכבר הודתה בנטילת פרוטקשן פוליטי במקרים מעין אלו, וציבור שהבין כי יציאה לרחובות לא תגרור במסדרונות השלטון יותר מאשר חיוך ציני, הרי שמצבנו מעולם לא היה מביך יותר.

שופטים על פי מוצאם

שופטים, שלא כמו שאוהבים במערכת המשפטית לחשוב, הם בני אדם, בדרך כלל אפילו בני אדם דעתנים ומעורבים, ואשר על כן פסיקותיהם מושפעות לא מעט מהרקע ממנו באו. אף על פי כן, ההתייחסות לפסיקה על פי מוצאו של השופט היא בעייתית ולפעמים עלולה אפילו לגבול בפלילים. אף על פי ששופטים דתיים מגלים חוסר סובלנות מובהק להתעללות גורמי אכיפה במתיישבי יו"ש ובפעילי ימין, ואף על פי שקיימים הבדלים דרמטיים באחוזי ההרשעה של נאשמים ערבים, ובעיקר בחומרת העונש המוטל עליהם, אם הורשעו בהתייחס למוצאו הלאומי של השופט, הרי ששטיחת טענות שכאלה במקרים ספציפיים היא כמעט ולא לגיטימית, ולעתים קרובות גם לא מוצדקת. אך לעתים עולה ההקשר התרבותי מפסק הדין בבולטות שלא ניתן להתעלם ממנה. כזה הוא למשל פסק דינו של שופט בית משפט השלום בנצרת, זאיד פאלח.

באולמו של השופט הוגש כתב אישום כנגד אדם שזייף פעמיים את תעודת הרווקות של ארוסתו. האיש ביקש להתחתן עם גיורת, אך ידע כי הרבנות תסרב לעשות כן בהיותו כהן. כאשר נרשם לנישואין, מחק מתעודת הרווקות של ארוסתו את הפרטים הרלבנטיים אך הרבנות המקומית גילתה את הזיוף וסירבה לרושמם לנישואין. האיש לא התייאש וחזר על מעשיו ברבנות מקומית אחרת, אך שוב נתפס והפעם הוגש נגדו כתב אישום פלילי. באופן צפוי טען סניגורו בבית המשפט כי ההגבלה הדתית של נישואי כהן וגיורת פוגעת בזכויות היסוד של הנאשם. השופט פאלח לא התבלבל וקבע כי במדינה דמוקרטית אדם חופשי שלא לבצע את מצוות דתו, אך משהחליט לקבלן על עצמו אין הוא יכול לערער על הכללים שדתו הציבה. הערמה שכזו היא עוול שיש לשלם עליו מחיר.