בשבע 294: לא לפחד כלל

הכותרות המאיימות בחדשות גורמות לנו חרדה של ממש, אבל גם לזה יש פתרון ● איך משתלב גשר המיתרים הגרנדיוזי עם ההפתעות הנוסטלגיות שצופנת ירושלים ● בשביל מה למדנו טריגונומטריה?

אסתי רמתי , כ"ד באייר תשס"ח

יש לי בשבילכם סקופ: מחקר חדש קובע שגורם החרדה מספר אחת בעולם הוא קריאת מחקרים מעוררי חרדה בתקשורת. או לפחות ככה זה אצלי.

זאת פשוט התעללות. אזרחית קטנה רק רוצה להתעדכן קצת, וחוטפת מטר של שיחות שלום אסוניות, נהימות מבהילות של נסראללה ותמונות זוועה משלל אסונות הטבע העולמיים. המים ירדו מתחת לקו האדום, הפצצה האיראנית מתקתקת, חיידק טורף טרף עוד קורבן, ובדרכים היו ארבעה הרוגים ו-33 פצועים. לילה אחד אפילו מצאתי את עצמי מתעוררת שטופת זיעה מתוך סיוט על כדור הארץ ההולך ומתחמם. אצלנו, במרכז הדביק, הקיץ בלתי נסבל כבר עכשיו – ומה יהיה על הנכדים?

גם מדור החידושים המדעיים לא מעודד. שוקולד טוב ללב, אבל הורס את העצמות. הכל מסרטן, מסלולרי ועד צבעי מאכל. אחד המאמרים הכי מפחידים שקראתי היה על "זיהום אור": טענו שם שאפילו קרני אור מועטות שחודרות לחדר השינה בלילה מקצצות את תוחלת החיים באיזה שלושים או ארבעים אחוז. אני מקווה שזאת סתם היתה טעות דפוס. מה אני כבר יכולה לעשות – להוציא לפנס הרחוב שמוצב ליד החלון שלנו את התקע?

זאת אולי הבעיה העיקרית עם רוב רובן של הסכנות האורבות: אנחנו לגמרי חסרי אונים מולן. זה כמו התמרור ההוא, המשולש ההפוך עם סימן הקריאה. "סכנה!", הוא צווח, ולי אין מושג מה אני אמורה לעשות. מה סכנה?! מי סכנה?! להאט, כדי שאני אוכל להגיב? להגביר מהירות, כדי לברוח? לאיזה כיוון להסתכל בכלל? לפעמים אני חושבת כמה טוב היה לגור באמצע המדבר, מנותקת מהכל. לקבור את הראש בחול ולהיות בורה ורגועה. ואם יקרה באמת משהו שידרוש פעולה מצדנו, אין לי ספק שהסבתות כבר יצלצלו כדי לעדכן.

אבל האמת היא שאם נושמים עמוק וחושבים קצת, אפשר להירגע. הרי עם כל הסכנות התלויות ועומדות, בסך הכל רובנו, ברוך השם, חיים וקיימים ומסתדרים לא רע. תמיד היו בעיות, ועד לביאת הגואל כנראה תמיד יהיו. נכון, אי אפשר להתעלם וצריך לעשות השתדלות במה שניתן, אבל יש קשר קלוש מאוד בין התחזיות לבין האירועים – לטוב ולמוטב. אז למה לדאוג מראש? וחוץ מזה, בתקשורת לא נוהגים לציין גורם שהוא בעצם המשמעותי ביותר בכל מצב, סבוך ככל שיהיה. המשפט "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים" מעולם לא היה כל-כך רלוונטי, ואם הוא ירצה, הוא יוכל לסדר גם לנכדים שלי מזגן דה-לוקס.

זו ירושלים

בעיניי, אחד המקומות המעניינים ביותר בארץ זה התחנה המרכזית בירושלים. למרות המבנה החדיש, המקום לא איבד את הצבעוניות שלו, גם בזכות דוכני המטפחות, אבל גם בזכות שלל הטיפוסים שממשיכים לפקוד אותו. רק שם תוכל למצוא בתור אחד לאוטובוס איש היי-טק ממושקף, היפי עם גיטרה, נזיר אתיופי, חסיד ברסלב מקפץ ותייר יפני. ואיכשהו, כולם משתלבים נהדר.

זה הסוד של ירושלים, השילובים שלה, וככזאת, היא תמיד צופנת הפתעות. שבת אחת טיילנו ברחוב בצלאל, רחוב מרכזי שהיה יכול בשקט להתברג ברמת-גן או בפתח-תקווה. וכשעברנו די במקרה בין הבניינים הגבוהים, מצאנו את עצמנו לפתע במקום אחר לגמרי, כמעט בתקופה אחרת. שכונת בתי ראנד נחבאת לה שם, שכונה בת מאה שנה, ונראה שהיא לא השתנתה הרבה מאז. אותן ילדות עם צמות ארוכות מקפצות בחצר האבן העתיקה, סביב בורות המים. פעם גילינו גינה ענקית שהסתתרה מאחורי שכונה קטנה וסואנות, ויש רחובות בהם כמעט כל בניין מספר סיפור. איך גשר המיתרים הגרנדיוזי ישתלב בכל זה קשה לדמיין, אבל גם אליו נתרגל, כנראה.

לגלות בגרות

גידול ילדים מציב אותנו מחדש בפני הילדות והנעורים שלנו עצמנו, מתוך עמדה קצת יותר מנוסה. בזמנו, קיבלתי עליי את תוכנית הלימודים כדבר מובן מאליו, אבל במבט לאחור, קשה לא לראות כמה חלקה הגדול מיותר לחלוטין (ואל תגלו לילדים שלי שאמרתי את זה). אזרחות, למשל, זה מקצוע חשוב באופן תיאורטי, הבעיה היא שבמציאות העסק עובד לגמרי אחרת.

היסטוריה נראית לי די חשובה, אולי גם קצת ספרות ולשון – כל שמרחיב את הדעת ופותח את העיניים. ומקצועות הקודש – כבודם בוודאי במקומם מונח. אבל תגידו לי, מה יצא לי מטריגונומטריה? אם היו שואלים אותי, הייתי מעדיפה ללמוד נהיגה או תקשורת בין-אישית או סתם קורס בסיסי בספונג'ה. משך שנים הטרידה אותי המחשבה:  מה אני כבר יכולה לעשות עם כל הידע שצברתי על סינוסים וקוסינוסים, מה עם כל השעות שהשקעתי בשרטוט גרפים וחישוב זוויות? והנה, הגיע הרגע, וגיליתי את הסוד. "אמא, את יכולה לעזור לי בשאלה בטריגו?", רחפה לפתע שאלה בחלל הסלון. זהו, התרגשתי, עכשיו אני מבינה! כל המאמץ היה כדי להעביר את המידע החשוב הזה לדור הבא!

אבל אז הסתכלתי על השורות במחברת, ולבי נפל בקרבי. מה זה הסינית הזאת? איזה באסה, אני לא זוכרת כלום.