בשבע 294: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ד באייר תשס"ח

שאלת השבוע: הספרות הדתית המתחדשת – זרם עצמאי מקורי או חיקוי בשולי התרבות הישראלית?

ספרות דתית לא יכולה להיות חיקוי/ אמונה אלון, סופרת ועיתונאית

האם "ספרות דתית" היא ספרות שנכתבת על-ידי אנשים דתיים, או ספרות שעוסקת בתכנים דתיים? לא כל הספרות שנכתבת בשנים האחרונות על-ידי אנשים דתיים עוסקת בתכנים דתיים. ולא כל הספרות שנכתבת בשנים האחרונות על תכנים דתיים, נכתבת על-ידי אנשים דתיים.

כך או כך, כל ספרות שהיא חיקוי של משהו אחר היא ספרות גרועה אשר לא כדאי לאיש להשקיע זמן בקריאתה, לא כל שכן בכתיבתה. ובעוד שיש, כמו שתמיד היו, אנשים – ודתיים אינם מחוסנים בפני זה – שכותבים לפי האופנה, הרי יצירה אמנותית היא יצירה אמנותית רק כשהיא עצמאית ומקורית לגמרי, ורק כשהיא נוצרת מתוך מודעות עצמית וחופש פנימי.
ודאי שאי אפשר לכתוב ספרות דתית באמת – כלומר ספרות שעוסקת ביהדותו של אדם, במהות קיומו, בעמידתו לפני א-לוהים – אלא מתוך חופש כזה. ואלא מתוך עצמאות מקורית, חסרת פניות ונטולת שיקולים חיצוניים.

בספרות שנכתבת בידי אנשים דתיים יש, לדעתי, חידוש תרבותי חשוב גם כשהיא אינה מעמידה במרכזה שאלות הנחשבות לשאלות דתיות. החידוש הוא בעצם הכתיבה על חומרי חייהם של אנשים דתיים, ובעצם הצגת אנשים דתיים כיצורים אנושיים אותנטיים שכואבים, אוהבים וחווים קונפליקטים; והרי בכך, אם נצמצם את זה, עוסקות יצירות ספרותיות. הסיפורֶת היא ראי של החברה ושל התקופה, וראוי שגם דתיים בשר ודם ישתקפו בה, לאחר היעדרות של שנים.

עוד יותר משמח, שמופיעה היום יותר ויותר יצירה אמנותית – במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע וכמובן גם בספרות – שהיא דתית במהותה ובתכניה. לא כל השותפים לרנסאנס היהודי-הרוחני הזה הם אנשים שמוגדרים כדתיים. אבל אפשר, בדיוק כמו כשהופיע אי אז הספר 'החיים כמשל' של פינחס שדה, למצוא עושר דתי עצום גם ביצירות של "חילונים" מוצהרים.

העניין הוא שאם אתה יוצר אמיתי, ואינך פועל כחלק מכל "זרם" שהוא, כי אם מפנה, בתוך עצמך, מרחב יצירתי פרטי וחופשי באמת, אינך יכול – בין שאתה מוגדר כ"דתי" ובין שאינך – אלא לפגוש שם את א-לוקיך.

להעצים את הזרם המקורי/ ד"ר אסתר מלחי, ראש החוג לספרות ב'מכללה ירושלים'

האמנות, והיצירה הספרותית בתוכה, נובעת ממעמקי מהותו הפנימית של היוצר המבטא את האמת שלו, את מחשבתו, את רגשותיו, את לבטיו ואת אמונתו. כתוצר של רבדי תרבות שונים, הוא מעבד את התכנים בכור ההיתוך שלו, כאותה עקרת בית המעבדת את "החומרים", מכניסה אותם לתנור ויוצרת עוגה, שהיא התוצר המוגמר של כל היסודות המרכיבים אותה.

יצירה שנובעת ממעמקי עצמיותו של יוצר מבחינה אינטלקטואלית ורגשית כאחת, אינה יכולה להיבנות על חיקוי. הקורא שמקיים דו שיח רב תחומי עם היצירה, חש מיד באמינותם או בצביעותם של הדברים. 

החיקוי מזכיר לנו את משל העורב שמנסה לחקות את הילוכה של היונה. בסופו של דבר הליכתו היא יצור כלאיים מוזר שמפקיע ממנו את הילוכו הטבעי, אך גם את צעדיה של היונה.

התרבות הישראלית שפוזלת לשדות זרים, מנסה למצוא מפלט בשבירת מיתוסים, בשכתוב הזהות היהודית ובפוליטיזציה של התרבות, אינה ראויה לחיקוי. נראה שהיום פרץ היצירה החדש שהולך ומתרחב אל כל תחומי האמנות מבטא כוחות פנימיים אמתיים שהיו מרוסנים וכבושים שנים רבות. אין זה סוד שמעולם לא היתה לנו דריסת רגל באמצעי התקשורת השונים ובשדות האמנות. העמדות בתחומים אלה נסגרו בפנינו על ידי ציבורים אחרים.

היום נפתחות במות תקשורתיות, היוצרים מעיזים לבטא את עצמם בלא פחד, מוכנים לקבל ביקורת, לבדוק את עצמם ולהמשיך בבנייה. התחושה והידיעה שיש לנו "מה לאמר" מתוך עולם עשיר ומלא רבדים, שבנוי על תשתיות ואוצרות עבר תוך הפיכתם לרלוונטיים לשפתם ולעולמם של בני זמננו, מעודדת את היוצרים לפתח זרם עצמאי שמבטא עולם זה. בספרות הזו יבואו לידי ביטוי מגוון דעות, עושר של רגשות,עיון ערכי, עיסוק במציאות חיינו על הטוב והמוטב שבה. כל זאת בשפה עברית מרובדת שמשוחחת עם מקורות העבר ועם הוויית ההווה.

לזרם מתחדש זה יש עתיד מבטיח. הוא אינו תלוי על בלימה. הוא עומד על קרקע מוצקה. יש לו בסיס עשיר מכל הבחינות ואל לא לפזול לחיקויים בשדות אחרים. מי שייבחר בדרך החיקוי לא יצלח. חוסר הביטחון העצמי של המחקים יביא אותם לשדות רחבים שבהם רב ה"אין", או למקומות שבהם יימצאו יצורי כלאיים של תרבות זרה בלבוש עברי. זה וגם זה אינם בני קיום.

ניצנים אלה של כתיבה מקורית יהודית בפרוזה ובשירה, ראויים לחיזוק. חובתנו לפתוח להם דלתות, להרבות בסדנאות כתיבה ויצירה ולייסד במות בהן יוכלו לומר את דבריהם הראויים. וכן, בהחלט, לפרסם גם במקומות שאינם מזוהים עם השקפת עולמנו כשהקריטריון הוא איכותה הראויה של היצירה, ולא הכיפה על ראש היוצר.
  
הבה נצא מ"הגלות" ונאמין בכוחנו ובעוצמתנו התרבותית. אנו נקבע את הקריטריונים. אין לנו צורך בקבלת חותמת או אישור מאחרים. יש לנו רב משלנו. זה מקור יצירתנו. בכוחנו לחזק ולהעצים את הזרם העצמאי המקורי.
     
להביא את העגלה המלאה אל הספרות/ בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים

הסוגיה רחבה, ולכן אתייחס לשירה הדתית המתחדשת. עד שנות השמונים, התייחסו לציבור הדתי כציבור הספון בעולמה של הלכה, וההנחה הייתה שאין סיכוי לפריצה יצירתית בעולם שיש בו חומרות וסייגים שמעכבים את החופש היצירתי. אך היום ברור לכולם שיש התחדשות יצירתית בעולם הדתי בשירה ובפרוזה. על כך יש לברך, ואין מחלוקת על כך.

עם זאת, התחושה שלי היא שהמשוררים הדתיים ברובם מחמיצים את ההזדמנות, ובמקום לקרב את העולם החילוני אליהם ולכתוב מתוך המעיין שלהם, הם פוזלים כל העת אל מובילי הדעה והתרבות ומנסים ליישר איתם קו.

בתוך עמי אני יושב, ואני מרושת עם הכותבים בקשרי ידידות, ולכן גם קשה לי להדגים תופעות צורמות בעיניי מתוך השירה הדתית הנכתבת היום. קשה לי גם שדווקא משוררים דתיים אומרים לי: "למה אתה לא כותב בשירה שלך סלנג ולשון דיבור?", "למה אתה לא משבץ בשירים שלך מילים לועזיות?". הייתי מצפה שהמשוררים הדתיים יעשו את הבלתי ייאמן, וידובבו את אביי ורבא ויהודה הלוי אל השירה העברית, ולא יפזלו אל נותני ה"בון טון" וירגישו מחויבים לכתוב שירים על אורפאוס בשאול ועל דסדמונה.

לא פעם נכחתי באירועים של שירה דתית, ואני מכיר את ההתבטאות של משוררים דתיים שאינם רוצים להיות משגיחי כשרות במטבח של הרכבת, הם רוצים לשבת בקרון המוביל. המסר החבוי שאינו נאמר אף פעם: שהם מוכנים לשלם את המחיר ולוותר על רכיבים מהותיים מזהותם כדי לקבל כרטיס כניסה לקרון המוביל ברכבת. הם לא רואים עצמם כמובילי העברית היהודית אל לב לבה של השירה, אלא להפך: הם נספחים אל העברית הישראלית ומסיעים אותה אל מחוזותיהם, עטורה בעטרת ניצחון.

החזון איש דיבר אל בן-גוריון מתוך תחושה שהוא המוביל את העגלה המלאה לעומת התרבות החילונית שעגלתה ריקה, ואין ספק שעגנון וזלדה אימצו גישה זו ובאו אל הספרות מתוך עמדת כוח ולא מתוך עמדת חולשה והתבטלות. אני עדיין מצפה שהמשוררים הדתיים יביאו אל הספרות את עגלתם המלאה.