בשבע 294: נלחמים על האמת

כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכנו ובזכות קיומם של המאחזים, לא די בהסברים מלומדים. קודם כל יש צורך בהתנהגות שתשדר באופן אמין ואוטנטי את אמונתנו בצדקת דרכנו.

בצלאל סמוטריץ' , כ"ד באייר תשס"ח

במאמר שכותרתו "להשאיר את הנבוט בבוידעם" הגיב בשבוע שעבר יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, בין השאר, לנימוקים אותם העליתי במאמרי בעלון 'קוממיות' השוללים את הסכם המאחזים. מפאת מרכזיותה של הסוגיה בשיח הפנים-ציבורי בתקופה זו, מצאתי לנכון להגיב לדבריו ולהעמיד דברים על דיוקם.


הגיע הזמן לומר בפה מלא: יש לנו את מלוא הזכות לחלוק על מועצת יש"ע, מבלי שיאשימו אותנו בפלגנות ובחרחור ריב ומדון. יש לנו מלוא הזכות למתוח ביקורת, חריפה ונוקבת ככל שתהיה, מבלי שהיא תושתק באמצעים כוחניים, ומבלי שתחשב לנו כפגיעה ב"אחדות המחנה". וכן, יש לנו אפילו את מלוא הזכות להציב סימן שאלה כבד על יכולתה של המועצה להוביל את המאבק על עתיד ההתיישבות
אקדים ואומר כי לענ"ד הדיון בסוגית הסכמי המאחזים מתפרש על פני שלושה מישורים לפחות, שניים מהותיים הנוגעים לגופם של דברים ואחד פרוצדוראלי הנוגע לשאלות של סמכות, של מנהיגות, ואם להיות אקטואליים - גם לאופן קיומו של דיון ציבורי בשאלות השנויות במחלוקת. תנאי לקיומו של דיון מועיל נעוץ ביכולת לשייך כל טיעון וכל סברה למישור הדיון הנכון, ובכך להימנע מדמגוגיה מיותרת.

שאלת ה"כן או לא" להסכם מאחזים, הלא היא השאלה המהותית, צריכה להיבחן תחילה מבעד לשתי פריזמות נפרדות, האחת ערכית-תודעתית-הלכתית, והשנייה טקטית. משתוכרע השאלה בכל מישור לגופו ויינתן לכל טיעון משקלו הראוי לו בהתאם לנסיבות, תידון שאלת היחס בין שני המישורים ותקבע המסקנה המעשית.

במאמרי, אותו תוקף דיין, לא נגעתי כלל במישור הערכי או התודעתי. כל שעשיתי היה ניתוח טקטי של המערכת הפוליטית, תוך הצבעה על הסכנה הגדולה הטמונה בשקט הקואליציוני, שבחסותו מבשלים אולמרט וברק סבב הימורים נוסף על עתיד המדינה ומפעל ההתיישבות. הערכתי, ועודני מעריך, כי סוגיית המאחזים טומנת בחובה את פוטנציאל הזעזוע שבכוחו לפרק את קואליציית ש"ס-עבודה ולהביא לנפילת הממשלה. מכך הסקתי כי הסכם המאחזים הנוכחי מפרק עבור אולמרט בעדינות את מטען המאחזים הנפיץ, ומשמש בכך גשר קואליציוני שעליו הוא יצעד בדרך אל "הסכם היסטורי", שיכלול חלילה את חורבנה של ההתיישבות. מניתוח טקטי זה הגעתי למסקנה המתבקשת לפיה הסכם המאחזים רע להתיישבות גם מן הבחינה הטקטית, שאותה גייסו המצדדים בו לטובתם.

אין חולק על קיומם של ההישגים המקומיים אותם מונה דיין, אולם הישגים אלו מתגמדים מול הסכנה האורבת לנו מהשקט הקואליציוני, הנשמר באדיבות הסכם המאחזים. עד כאן על מאמרי המדובר שנגע כאמור אך ורק במישור הטקטי.

אשר למישור הערכי-תודעתי, אין לי אלא לסמוך שתי ידי על החלק השני בדבריו של דיין, ולברך על שהולכים ומתרבים בקרבנו אלו המבינים כי לא תהיה תפארתה של ההתיישבות על דרך טיעונים שדיין מכנה "סיסמאות ריקות", כי אם על דרך "שיח של אמיתות יסוד", של עמידה זקופה ובוטחת המציבה אל מול עיניה של החברה הישראלית את אמונתנו, הכול-כך צודקת, בשיא גובהה, עוצמתה ותפארתה. "אני משוכנע" מוסיף דיין "שאם נשמיע דברי אמת, הם ישמעו". אולם דווקא משום שאני כל כך מסכים עם דבריו, איני מצליח לגשר על הפער בין שני החלקים במאמרו, ולמצוא הסבר לכשל הלוגי שבדבריו.

אם זכותנו על 'ארץ ציון' כה אמיתית, טבעית ומתבקשת, הלא אך טבעי הוא כי נעמוד על שמירתה בכל עוז. אם דרכנו כה צודקת, מוסרית והכרחית, אך טבעי, מובן ומשכנע כי נאבק עליה בכל תוקף ונלחם כנגד אלו הפועלים נגדה, נגד העם, נגד ראשית צמיחת גאולתו, ונגד ריבונו של עולם המחזיר שכינתו לציון.

אודה על האמת, לא זכיתי להבין מה מביא את דני דיין להניח בפנינו משוואה כה לא אמיתית, המניחה כאקסיומה שהמתנגדים להסכם מאחזים אינם מאמינים בצדקת טיעונינו, אינם מאמינים בחברה הישראלית וביכולת לשכנעה, ומעמידים את הנבוט בחלון הראווה.

גם אנו, מתנגדי הסכם המאחזים, סבורים כי יש לעשות הכול בכדי לא להגיע ליום פקודה. גם אנו חפצים לפרוץ לקהלים חדשים ולשכנעם לתת את קולם למפלגות הנאמנות לא"י, וגם אנו רוצים מהפיכה תודעתית. אולם אנו סבורים כי בכדי להצליח בכך לא די בהסברים מלומדים. יש צורך בדוגמה אישית, בהתנהגות שתשדר באופן האמין והאוטנטי ביותר כי אנו באמת מאמינים בצדקת דרכנו, כי אנו באמת מאמינים בזכות קיומם של המאחזים ולא מעלים בדעתנו שניתן לפנותם. אנו, מתנגדי ההסכם, סבורים כי לא די להאמין בצדקת הדרך - יש צורך לחיות את האמונה הזו ולהתנהל לאורה.

בימים כתיקונם אפשר היה לסיים בנקודה זו. אולם בסערת הרוחות שהביא עלינו הסכם המאחזים, אי אפשר שלא להתייחס בקצרה למישור הדיון השלישי, הלא הוא המישור הטכני לכאורה (ורק לכאורה), הנוגע ללגיטימציה, או נכון יותר לשלילת הלגיטימציה, שבעצם קיומן של דעות חולקות.

חבל שגורמים מסוימים במועצת יש"ע, המתקשים עדיין להשלים עם כך שיש החולקים עליהם, מנצלים את האירוע המצער במגרון כדי לשלול את הלגיטימציה של מתנגדיהם ולהפכם לפלגנים, לאלימים ולמי שפוגעים ב"אחדות המחנה". מאותו אירוע והלאה, לשיטתם, העולם נחלק לשנים: אלו התומכים בהסכם ואלו הנוקטים באמצעים אלימים; אלו המודים בסמכותה של מועצת יש"ע ואלו המנקבים צמיגי מכוניות. ההמשך ידוע: מי לא גויס לזעוק את זעקתו של הקדוש המעונה? מן הקנאים של ימי בית שני ועד לתלמידי רבי עקיבא, מקריאות נרגשות ועד לגילויי דעת רבניים - כל אלו נשאו תוכחות בשער ותפשו את מקומם של הטיעונים הענייניים ושל גילויי הדעת שאמורים היו לדון בשאלה שבמחלוקת. כך באחת, מוצא עצמו כל מי שמעז לחשוב (וח"ו לכתוב) אחרת נדרש להתנצל ולהתמודד על עצם הלגיטימציה שבדעתו ובמעשיו, כי הרי "כאשר תוקפים את המנהיגות... נפגע המחנה כולו" (ציטוט ממדור 'יש"עמדה' בעלון 'יש"ע שלנו' האחרון).

הגיע הזמן לומר בפה מלא: יש לנו את מלוא הזכות לחלוק על מועצת יש"ע, גם על זו המתחדשת וגם על זו שעוד לא, מבלי שיאשימו אותנו בפלגנות ובחרחור ריב ומדון. יש לנו מלוא הזכות למתוח ביקורת, חריפה ונוקבת ככל שתהיה, מבלי שהיא תושתק באמצעים כוחניים, ומבלי שתחשב לנו כפגיעה ב"אחדות המחנה". וכן, יש לנו אפילו את מלוא הזכות להציב סימן שאלה כבד על יכולתה של המועצה להוביל את המאבק על עתיד ההתיישבות, לטעון שאיננו מאמינים בגרסתה המתחדשת, ולקרוא תיגר באופן ענייני ומכובד על מנהיגותה בהקשרים אלו, מבלי שנואשם ב"פגיעה במנהיגות" ובהחלשת המחנה כולו.

מבט נכון מראה שזה לא פוגע באחדות ולא מחליש את המחנה, זה רק מבטיח דינאמיקה ציבורית בריאה החותרת לדיאלוג פורה ולשיפור מתמיד. זו, אגב, המשמעות האמיתית של הדמוקרטיה, שבה מתפארת מועצת יש"ע בגלגולה המתחדש.