חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 295ראשיהפצה

לחזור אל לימוד תורה לשמה - דעות

לגבי בני נוער בגיל תיכון, לימוד תנ"ך לשם הצלחה בחידון היא נסיגה אחורה אל שלב הלימוד שלא-לשמה * עם "יהודיה משיחית" או בלעדיה, מוטב שנמשוך את ידינו מהשתתפות בחידון התנ"ך.
05/06/08, 14:42
דניאל שליט

שבועות האחרונים התנהל מעל דפי 'בשבע' ויכוח בשאלה, אם ראוי או לא ראוי היה להשתתף בחידון התנ"ך, כאשר משתתפת בו "יהודיה משיחית".

רציתי להציע אפשרות נוספת: לא להשתתף בחידון בכלל.

***

מסורת חידון התנ"ך מקורה בימי העצמאות הראשונים, שחיפשו לעצמם תוכן וצורה. היתה אז שמחה ספונטנית ברחובות, שהתנוונה אחרי-כן לבמות בידור ופטישי פלסטיק. היה פסטיבל זמר עברי, והוא נעלם. היה מצעד צבאי והוא בוטל.
נשארו הדלקת המשואות - וחידון התנ"ך.

חידון התנ"ך היה בשעתו חידון בינלאומי למבוגרים. עם הזמן התחיל להיראות מגוחך במקצת. לא יישכח המערכון עם אורי זוהר ואריק איינשטיין על ה"גייפן במובן גאפן, או גאפן במובן גייפן".  גם אפרים קישון כתב פיליטון על "החידון העולמי לספר הטלפונים". כוונתו של קישון היתה לומר, שאין שום טעם להתחרות על ידע טכני חיצוני, שכן הרי בשביל זה בדיוק יש לנו מילונים, קונקורדנציות, מחשבים - וספרי טלפון.

אז אם אחינו החילונים הרגישו בגיחוך מסוים שבחידון, מה נאמר אנו, 'הדתיים'?

***

נתחיל מן הדבר הפשוט ביותר: עצם התחרות. תחרות מעוררת וממריצה את האדרנלין של ה'אגו', את תחושת 'אני נגד כולם', את ההצלחה האישית, את יוקרת המשפחה ובית-הספר, את דחף הניצחון. אבל יסוד הספורט, התחרות, הרי זר לתוכן התנ"ך, שאומר: "והצנע לכת עם אלוהיך" (היכן נזכר הביטוי? תשובה נכונה: בספר מיכה, ו, ח). ובלשון חז"ל: ...במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו... (יומא לח). 

ועל מה אפשר להתחרות? רק על עניינים כמותיים, שניתנים למדידה, כמו: כמה פעמים נזכר, ואיפה כתוב, ומה שמם ומי היו. אבל בתנאים האלה נדחקים הצידה ההבנה, הפרשנות, החידוש, ההעמקה. ובכן, התחרות מרדדת את היחס לתנ"ך.

ומשל לכך: תחרויות מוסיקליות. יש בארצנו תחרויות למכביר, למנגנים, לזמרים, למלחינים. גם כאן השאלה היא: על מה מתחרים כאן? על ביטוי אישי? על עומק מוסיקלי? איך אפשר בכלל לדרג מוסיקה? אבל כידוע, אין מה לעשות: תחרויות מגרות את ההורמונים של הקהל למן ימי הגלדיאטורים, קרבות-התרנגולים ומלחמות-השוורים. הקהל "מריח דם", נוהר לקרב, קונה כרטיסים, המופע מעורר התרגשות ומצליח. ולכן עסקנים עירוניים ובינעירוניים בכל העולם ממשיכים להכריז על תחרויות, ומוסיקאים אומללים מארבע כנפות תבל נכנסים לאתגר, ללחץ, לעצבנות, למריטת עצבים, להתמוטטויות, לזכייה (אחד מכולם) ולשברון לבב (כל היתר).

עד כאן מוסיקה. ובימינו, הכול מתחרים בכול על הכול: על המכירות ועל ההכנסות, ועל הצפייה ועל ההאזנה, כל ביסקוויט מתחרה וכל עגבניה מנצחת. קוראים לזה 'רייטינג'. לשום דבר אין ערך עצמי אלא בכמות הסמ"ס שהצביעו עבורו.
האם נשארה בעולם המתרסק הזה נקודה בעלת ערך עצמי, שאינו תלוי לא במכירות ולא בסמ"ס? - נקודה ארכימדית כזאת יכולה להיות התנ"ך. אבל הכנסת התנ"ך גם הוא למסגרת של תחרות - מעקרת אותו מערכו, ומהווה לא רק הנמכת-ערך, אלא כמעט הייתי אומר: עושה אותו לצחוק.

***

התנ"ך בכלל איננו ספר של פריטי-ידע שאפשר לבחון עליהם, אלא ספר של פנייה ודרישה: "ואהבת!" "וידעת!" "ושמרת!" "ועשית!" ("והצנע לכת!"). ובזה הוא אינו עומד לבדו, אלא מקבל גמר והשלמה על ידי התורה שבעל-פה, התפילה, ועל ידי חיים שלמים לפיו. חידון התנ"ך מסמל בעצם את כל השיטה הציונית-חילונית של הפרדת התנ"ך מיתר חלקי התורה, "הסרת כובע" (תרתי משמע) לפניו בתור 'ספרות לאומית' - במקום חיים לפיו.

ולמעלה מן הפנייה והדרישה: התנ"ך הוא ספר שאוצר בתוכו התגלות, למי שמקשיב אליה בחרדת-קודש. ברור שהכנסתו למסגרת חידון אינה מגלה בו את העיקר, את הנשגב והמרומם, אלא מדגישה ומאירה באור מסנוור את הטריוויה, את הפכים הקטנים, שערכם הוא לא כשלעצמם אלא רק כאשר הם כלים לנעלה.
 
***

כעת הפך החידון מחידון למבוגרים לחידון לבני-נוער, ויש הרבה בתי-ספר שמעודדים אותו, כאמצעי להזריק עניין ומתח ללימוד התנ"ך.

על זאת אפשר לומר: התנ"ך, מלבד היותו תורה והתגלות, הוא גם ספר 'מרתק' (עוד מילה אופנתית) בפני עצמו: סיפור, דרמה, שירה, עלילות גבורה וכישלונות אנוש, חדירה פסיכולוגית ותובנה היסטורית. התחרות רק מוחקת את כל זה, ומחזירה את התלמידים אל המידע השטחי.

***

יש טיעון חשוב למתירים ולמעודדים את ההשתתפות, והוא: "לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין קה, ב). הרמב"ם ואחרים מתארים את התהליך שבו מציעים עבור לימוד תורה - לילד ממתקים, לנער תגמול כספי, למבוגר כבוד ורבנות; וכל זה – 'שלא לשמה': שכר התורה הוא באמת עצם לימודה ושמירתה, שהם עצמם העלאת החיים וזיכוכם, ללא כל צורך בתגמולים אחרים. אבל, כוויתור טקטי, ה'לא-לשמה' הוא בכל-זאת מישור לגיטימי בתורה, כמו שהיה ישעיהו ליבוביץ' נוהג להדגיש. אלא שמישור זה הוא, שוב, טכניקה פדגוגית בלבד, ויתור זמני "לתינוקות", "להמון"  -  ולא עיקר העניין בשום פנים.

יאמרו: את התפקיד שמילאו פעם ממתקים לתינוקות, ממלאת כיום התחרותיות. וגם כאן, "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
ובכן, לגבי בני-נוער בגיל תיכון, ודווקא לגבי כאלה שכבר קשורים אל התנ"ך, כמו שמעידה על עצמה 'כלת התנ"ך' הנוכחית, וכבר רואים בו את הגדולה ואת החוכמה ואת העוצמה - לגביהם, לחזור ולהפוך את כל הגדולה הזאת לעניין של זכייה בתחרות - הרי זוהי נסיגה: מתוך 'לשמה' מביאים אותם ל'לא-לשמה'.

***

והכול גם יחסי לזמן ולמקום. בזמנים שקטים יותר היה ה'לא לשמה' העדין מוביל אל ה'לשמה'. אבל בזמננו כוחו של ה'לא לשמה' גדל והתעצם. תקופתנו היא 'קץ האידיאולוגיות'. אין עושים עוד דבר ממניעים פנימיים, 'לשמם', אלא רק 'מה שמשתלם'. ומה ש'משתלם' במושגי היום הוא כסף, כוח, פרסום (מקביל להון, שלטון, עיתון). וכוחם של אלה הוא אדיר. אין להשוות כוחם של ממתקים לתינוקות לכוחם של תחרות, טלוויזיה, פרסום ופרסים בימינו על הלבבות ועל הנפשות. בזמנים כאלה, על ה'לשמה' צריך לעבוד ולהתעקש - החל מן הבית וממערכת החינוך.

***

ו. ולאחרונה, עניין קצת יותר קשה. הציונות החילונית שמרה על קשר מסוים עם התנ"ך, אבל הדחיקה לגמרי את המשנה, את התלמוד ואת התפילה. זה היה חלק מן החילון. את התנ"ך פירשה בתור ספרות לאומית הכוללת את 'מוסר הנביאים'. 'מוסר הנביאים' נעשה למשהו אוניברסלי ונאור, אפילו חילוני קצת, בניגוד לתלמוד ולתפילה הסגורים-מצומצמים, ה'דתיים'.
אבל זהו למעשה, באופן פרדוכסלי, אימוץ של עמדה נוצרית. הנצרות קיבלה ואימצה את התנ"ך ("הברית הישנה") ואת הנביאים - בתור מבשרים ומכינים את ישו ואת "הברית החדשה"; ואילו את התלמוד ואת סידור התפילה היהודיים דחתה. אבות הציונות יכלו, לכן, לדבר על 'מורשת התנ"ך' ועל 'מוסר הנביאים' (ראה מגילת העצמאות) כעל נושא מוסכם, מכובד ואוניברסאלי - לאחר שעבר את הטיפול הנוצרי.

אכן, אין פלא שחידון התנ"ך מושך באופן כל-כך טבעי נוצרים וגם "משיחיים".

***

מה שהיה היה. השתתפנו, זכינו, הכול טוב ויפה. אבל לקראת העתיד, אני מציע להסיר את התמיכה בחידון. אני מציע למשפחות ולבתי-הספר לא להכין את הצעירים לקראתו, לא להלהיב או לאתגר אותם להשתתף. להתייחס בסבלנות ובהבנה אל אלה המתעקשים להשתתף בו, אבל ככלל, לשמור ולכוון את האנרגיות הצעירות שלהם למטרות אחרות, יסודיות יותר, בזמנים קשים אלה.