בשבע 296: הנוער הלומד

חגית רוטנברג , י"ב בסיון תשס"ח

מסכת אבות פרק א':

לנתי ואדם היה דבר אחד משותף: שניהם היו 'חולים' על טניס. אבל חוץ מזה הם היו שונים כמעט בכל דבר אחר: נתי היה בן 35 ואדם היה בן 12, נתי גר ביישוב באזור גוש עציון ואדם גר בקיבוץ ליד הוד השרון, לנתי היתה כיפה גדולה וציציות בחוץ ולאדם היו קוצים, ג'ל בשיער ועגיל בכל אוזן. אז איך הם נפגשו, אתם בוודאי מתפלאים? פשוט מאוד: נתי הוא המאמן של אדם בנבחרת הטניס לנוער, וכבר ארבע שנים שהם עובדים ביחד, מקווים להגיע לאליפות.

ההבדלים ביניהם הורגשו כמעט על כל צעד ושעל: בשנה שעברה, למשל, כשנסעו למשחק חשוב באנגליה, חל בדיוק חג החנוכה. עם שקיעת השמש החל נתי להתרוצץ כמטורף ברחבי המלון בו שהו, תר אחר נרות, חנוכייה, או משהו שדומה לזה. "נתי, אולי תפסיק כבר?", הפציר בו אדם, "אנחנו מאחרים למפגש עם היריב האנגלי שלנו!". נתי השיב נחרצות: "אני חייב להדליק נרות". אדם נכנע, ומלמל לעצמו: "בשביל מה צריך את הנרות האלו? מה אכפת לו אם הוא ידליק אותם מחר בבוקר?".

גם לנתי לא היה קל לשמוע חלק מהמילים בהן השתמש אדם כשדיבר עם החברים שלו בטלפון, ועם המוזיקה הרועשת שהיה שומע בנסיעות המרובות. אבל למרות ההבדלים, כולם ידעו שאדם ונתי הם חברים כל כך טובים, ששום דבר לא יכול להפריד ביניהם. בקרב חברי הנבחרת הסתובבו סיפורים על נתי, המאמן המסור, שישב שבוע שלם ליד מיטת סבו החולה של אדם. זה קרה כשההורים של אדם נסעו לוועידת עסקים חשובה בחו"ל, ולא יכלו לטפל בסבא. נתי ואדם בילו שבוע שלם במסדרונות המחלקה העצובה, ונתי סיפר כל כך הרבה בדיחות לסבא של אדם, עד שמתוך הצינורות והכאבים, לא הצליח סבא להתאפק מלחייך.

פעם הגיע אדם לאימון עצוב מאוד, שלא כהרגלו. "מה קרה, אח שלי?", טפח נתי על שכמו בחיבה. אדם לא רצה לענות. נתי עשה פרצוף נעלב: "מה זה, לי אתה לא מספר? אני תכף אחשוב שאנחנו 'ברוגז'". אדם חייך, ואמר: "עוד מעט יש לנו מבחן ענק במתמטיקה, ואני לא יודע כלום. המורה אמרה שמי שנכשל במבחן הזה יקבל ציון גרוע מאוד בתעודה, ואם ההורים שלי יראו ציון כזה, הם אולי לא ירשו לי להתאמן יותר בטניס". נתי חשב לרגע, והשיב: "אתה יודע שאני לא אתן לך להפסיק להתאמן בטניס, אחרת מדינת ישראל תאבד את זוכה מדליית הזהב הבא שלה. מעכשיו, אנחנו לומדים כל יום למבחן הזה, עד שאתה שורק את הנוסחאות. ברור?". אדם לא ידע מה לומר: "תודה, נתי. אתה החבר הכי טוב שיש לי! אפילו שיש לך את הדברים הדתיים האלה לפעמים שמעצבנים אותי, אתה אחלה בנאדם!".

נתי קיים את ההבטחה: במשך שבועיים הם למדו יום יום למבחן. כעבור חודש הגיע אדם בריצה לאימון, מנופף בידו בדף לבן עם סימון אדום: "נתי, אתה לא מאמין! קיבלתי 90 במבחן, הכל בזכותך!". נתי חייך והצביע למעלה: "ובזכות הקב"ה, אל תשכח". אדם היה כל כך מאושר, שהוא אפילו לא התעצבן: "טוב, שיהיה. אם כבר אנחנו מדברים על זה, סבא ביקש לשמוע אותי קורא בתורה בבר-המצווה שלי. אני יודע שזה יישמע לך מוזר, אבל אני רוצה לשמח אותו, וללמוד איך קוראים בתורה. יש רק אדם אחד שאני מוכן שיעזור לי להתכונן. אתה מוכן ללמד אותי?".