בשבע 296: האסלאם נגד כל העולם

פרופ' מיכאל לסקר, מזרחן ותיק, סבור שהמזרחנים הישראלים לא מסוגלים להיות מחוברים באמת למנטליות הערבית, ולמרות זאת יש לו כמה תובנות מעניינות על האסלאם.

עדי גרסיאל , י"ב בסיון תשס"ח

שיחה עם פרופ' מיכאל לסקר, היסטוריון בעל שם עולמי מאוניברסיטת בר-אילן המתמחה באסלאם, מניבה תובנות מעניינות: אופטימיות זהירה מכיוון מערב (אירופה), לצד צפי לעלייה על מסלול התנגשות עם האויב הגדול מצפון-מזרח, וגם ביקורת בלתי שגרתית על 'הערביסטים' – המזרחנים שבטוחים בעצמם הרבה יותר מדי.

לסקר (59), יליד ישראל, נשוי + 2, גדל בעמק סן-פרננדו בקליפורניה, לאחר שמשפחתו עקרה לארה"ב בהיותו ילד. את שלושת התארים האקדמיים שלו עשה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת UCLA היוקרתית. הוא שב ארצה בשנת 1980, שירת בצה"ל ולימד באוניברסיטת תל-אביב. בהמשך עבר למחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, בה הוא מלמד כיום.


"האירופים מבינים שיש לנו גורל משותף. אם בעבר הם חשבו שכל הטרור מקורו ב'כיבוש הישראלי', כיום הם מבינים שזה לא העניין. הם גם ראו שלמרות שישראל ויתרה ונסוגה מלבנון ומעזה, השקט רק התרחק. גם באירופה המדיניות הפרו-ערבית לא הוכיחה את עצמה. הזדהות אירופית עם הפלשתינים וסוריה לא מנעו ממוסלמים באירופה מלגרום למהומות וטרור"
תחומי המחקר שלו מגוונים, וכוללים, בין השאר, את האסלאם הרדיקלי, הפוליטיקה הבין-ערבית, האסלאם באירופה, יהודי צרפת וארצות האסלאם ויחסי ישראל והעולם הערבי. הוא פרסם תריסר ספרים וכתב כ-200 מאמרים בנושאי התמחותו. אחד מספריו זכה בפרס הלאומי האמריקני למדעי היהדות; ספר נוסף זיכה אותו לאחרונה בפרס רנה וניסים גאון. כל אלה, לצד שליטה בעברית, אנגלית, ערבית (וגם קריאה בצרפתית וספרדית) והיכרות בלתי אמצעית ארוכה עם ארה"ב, מציבים אותו בעמדת תצפית מצוינת לניתוח התהליכים הגיאו-פוליטיים באזור ומחוצה לו.

אסד מחכה לאובמה

ארגון החיזבאללה, שממשיך להתעצם, מנהל מו"מ על החזרת השבויים ושומר על קשר הדוק עם פטרוניו האיראנים. האם אפשר לומר שהחיזבאללה הוא בעצם חטיבה איראנית?

"זה ארגון שיש לו אג'נדה משלו, אבל כדי להתקיים הוא זקוק לתמיכה רחבה מאוד ממדינות. איראן, כמדינה שיעית, היא התומכת הטבעית של הארגון השיעי. גם לשלטון העלווי בסוריה, הנתמך לעת עתה על-ידי איראן, יש שורשים שיעיים מהעבר הרחוק.

"הקו של האיראנים, שהתווה אותו חומייני לפני עשרות שנים, הוא שהאסלאם צריך לחולל מהפכה עולמית, ולמרות חילוקי הדעות בין הסונים לשיעים צריך שיתוף פעולה נגד המערב וישראל. היום רואים את התגשמות 'החלום' הזה. אפשר לומר כיום שאיראן וגרורותיה מייצגות את הקומוניזם החדש. הקומוניזם המקורי שאף למהפכה עולמית שתעלה את הפרולטריון לשלטון, ונכשל. האסלאם הרדיקלי האיראני מייצא טרור בעצמו, וחותר לחולל מהפכה גלובלית. ולמרות שהמאמצים האלה בסוף ייכשלו, יש לאיראן יכולות כספיות וטכניות לא מבוטלות.

"עם זאת, ראוי לזכור שהשיעים מהווים רק 15- 20 אחוזים מכלל המוסלמים בעולם, השאר סונים. האחרונים אינם מתונים יותר כלל וכלל. להפך: יש יותר טרור בקנה מידה בינלאומי סוני ומתאבדים סונים מאשר שיעים. האיראנים אף מסייעים לחמאס ולג'יהאד הסונים. המלחמה בצפון היתה למעשה מלחמת ישראל-אירן, באמצעות שליח".

אז אולי כדאי באמת לנהל עם הסורים מו"מ לשלום הכרוך בנסיגה ישראלית מרמת הגולן, ובכך לבודד את החיזבאללה ואת איראן?

"השאלה אם זה מה שיקרה: אם הסורים יסכימו לוותר על קשריהם עם איראן לטובת ארה"ב ואם הם ייבשו את החיזבאללה. יש כאן הימור גדול. ואני לא רואה שיש תמיכה לכך בדעת הקהל. גם האמריקנים לא תומכים במהלך בשלב הנוכחי. הנשיא הסורי בשאר אל-אסד יצטרך להבטיח הרבה דברים וגם לקיימם: להפסיק לסייע ללחימה נגד האמריקנים בעיראק, להתנתק מאיראן, למשוך את ידיהן מלבנון, ואולי אפילו להשתתף במאמץ האמריקני בעיראק, כמו שעשה הנשיא חאפז אל-אסד במלחמת המפרץ הראשונה.

"בקיצור, הסכם שלום עם הסורים מצריך שינוי מהותי מהצד הסורי, ממש החלפת דיסק, כמו שעשה בזמנו נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת. וזה לא משהו שנראה שיקרה בקרוב, כי אסד לא מוכן לשלם את המחיר הזה. אסד גם לא מסתדר עם הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש, והוא יחכה לנשיא האמריקני הבא, בתקווה שזה יהיה ברק אובאמה. וזה עוד לפני שדיברנו על החשיבות האסטרטגית של רמת הגולן".

דבריו של השר שאול מופז שישראל תיאלץ לתקוף את איראן גרמו לעלייה דרמטית במחיר הנפט ולסערה בינלאומית. אולם פרופ' לסקר מעריך שאכן, רגע האמת הולך ומתקרב.

"יש סבירות לא נמוכה שנצטרך להתמודד איתם. כולם מדברים על הסכנה הגרעינית, אבל לאיראן יש כרגע גם ארסנל טילים קונוונציונליים שיכולים לזרוע הרס לא קטן. אם הממשל היוצא לא ינקוט פעולה נגד האיראנים – וזו לא אפשרות מבוטלת – וברק אובמה ייכנס לתפקיד, הוא ינסה תחילה למצות את האפיק הדיפלומטי. ייתכן שלא תהיה ברירה, ואנחנו נצטרך לפתור את הבעיה בעצמנו, בתיאום עם האמריקנים, גם אם הם יחלקו על דעתנו. לדעתי, אי-שם בשנתיים הקרובות ישראל תצטרך לנקוט בצעד אגרסיבי כלפי איראן, לפי אותו עיקרון שבו פעלנו נגד הכורים של עיראק וסוריה, ואולי הרבה מעבר לכך. ואין זה משנה מי יהיה ראש הממשלה הישראלי הבא; הוא יצטרך לקבל החלטה קשה – לתקוף את איראן. אם איראן לא תרד מהעץ הגבוה ותחדל מלפתח אופציה גרעינית, או שתתחולל בתוכה מהפכה פוליטית לשינוי השלטון מבפנים – דברים  שלא נראים כסבירים כרגע –  אני לא פוסל על הסף גם את השימוש בנשק ישראלי בלתי קונוונציונלי".

אתה לא מרחיק לכת מדי?

"כשסטודנטים שואלים אותי אם ארה"ב יכלה לנצח בווייטנאם, התשובה שלי היא חיובית, בתנאי שהיה קונצנזוס. במלחמת העולם השנייה היה לצ'רצ'יל לרוזוולט ולסטלין קונצנזוס כלל-עולמי לפעול נגד גרמניה הנאצית בכל האמצעים, אם יידרש הדבר להכניעה. בווייטנאם זה לא קרה: הייתה מחאה רחבה לא רק באירופה ובעולם השלישי, אלא בתוך ארה"ב. אני חושב שלגבי איראן מתחיל להתגבש קונצנזוס בינלאומי, לרבות בחלק ממדינות ערב במפרץ, מצרים והמגרב,  כזה שיאפשר פעולה אגרסיבית מאוד נגדה.

"אני נוהג להשוות בין המשבר הנוכחי עם איראן למשבר הטילים בקובה באוקטובר 1962. ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג בריה"מ דאז, היה אומנם טיפוס צבעוני שנהג לדפוק עם הנעל על השולחן בזמן נאומיו ואיים 'לקבור את אמריקה', אבל בסופו של דבר הוא היה מדינאי רציונאלי ושפוי. ולכן, בסופו של המשבר - שאני זוכר אותו כילד בארה"ב: אנשים אגרו מזון והתבצרו בבתים - המנהיג הסובייטי נסוג. אחמדיניג'אד וחמינאי הם שונים. אני מכנה אותם 'מנהיגים אפוקליפטיים'. הם עלולים לאבד את העשתונות. אם תהיה להם העוצמה הנדרשת, הם לא יהססו מלהפעילה נגד ישראל, אירופה, מדינות המפרץ ועוד. אני מזכיר שוב כי גם טילים קונבנציונאליים זורעים הרס רב. הם אף מדגישים בריש גלי מה מטרתם לגבי ישראל, ואני מאמין לכל מילה שלהם".

לסקר מסביר כי לא רק ישראל מודאגת מההתגרענות האיראנית, גם מדינות המפרץ ונשיא מצרים חוסני מוברק.

"האיראנים יכולים לאיים, למשל, על מצרי הורמוז. האמריקנים לא יוכלו לעמוד בצד ולאפשר התפתחות של משבר אנרגיה שיוביל למשבר כלכלי הרסני. לגבי עימות בין ישראל לאיראן, גם אם לא יתערבו באופן פעיל, הם יעניקו לנו תמיכה לוגיסטית ודיפלומטית".

ואם נשיא איראן יוחלף, זה יעזור להפגת החששות?

"חייבים להבין שהבעיה אינה אחמדיניג'אד בלבד. הוא לא קובע מדיניות חוץ ומדיניות אזורית, ומעליו יש דרג פוליטי מרכזי שמקבל את ההחלטות הגורליות. כך שגם אם הוא יוחלף בנשיא אחר, הסכנה לא תחלוף". 

האירופים מתחילים להבין

למי שצמד המילים "האיחוד האירופי" מעלה באופן אוטומטי כמעט את לחץ הדם, ללסקר יש חדשות שעשויות להרגיע. לאירופים, אחרי שנים רבות של הכחשה והתעלמות מהסכנה האסלאמית מבית, מתחיל ליפול האסימון.

"המוסלמים באירופה רוצים לכפות את ערכיהם על החברה הקולטת. הם, למשל, מסרבים ללמוד על השואה בבתי-הספר הציבוריים, או ללמוד את הפילוסופים האירופים הגדולים. הבעיה הדמוגרפית דומיננטית בצרפת, הולנד, בלגיה, גרמניה וגם אנגליה. אומנם למוסלמים באירופה יש רק שלושה-ארבעה ילדים למשפחה בממוצע, אבל לאירופים יש הרבה פחות.

בגרמניה זה פחות מ-1, בצרפת זה 1.3. באירופה המערבית אין שום מדינה עם יותר מ-2 ילדים בממוצע למשפחה. צריך לזכור שבאירופה איבדו את הקשר לדת, כחלק מהשפעות החברה האזרחית והאינדיווידואליזם. רואים שהכנסיות כמעט ריקות, יש בהן יותר תיירים מאשר מתפללים. ואילו המוסלמים מתחזקים בדתם, בגלל הטפה באמצעות האינטרנט, המסגדים, רשתות טלוויזיה בכבלים ובאמצעות הלוויינים".

איך זה משפיע על הפוליטיקה האירופית?

"הימין האירופי מתחזק מאוד בשל כך, לא רק לה-פן, אלא גם מפלגות רבות שחוששות מאיבוד הזהות הלאומית, כולל בהולנד ובאיטליה,  על רקע טשטוש הגבולות בשל המסגרת של האיחוד האירופי.

"לשאלת הקליטה והאינטגרציה של המוסלמים יש שתי גישות. הגישה הרב-תרבותית, של ההולנדים למשל, שאפשרה למוסלמים להמשיך במסורת שלהם. אבל בגלל הרצח של הבמאי תיאו ואן-גוך בנובמבר 2004 בידי מוסלמי מרוקני, הם עורכים חשיבה מחודשת על המודל הצרפתי של ההיטמעות.

"הגישה הצרפתית של ההיטמעות לא מאפשרת לאמץ סממנים דתיים, כולל כיפות ליהודים, בבתי-הספר הציבוריים והחילוניים שלה. אלא שהיהודים מממנים מכספם בתי-ספר קהילתיים, ואילו המוסלמים דורשים שהממשלה תסבסד בתי-ספר דתיים למענם".

ולחדשות הטובות: לסקר בהחלט מזהה תגובת-נגד אירופית. "האירופים נחשפו לטרור. יש ארגונים פנימיים בהולנד, כמו אלה שרצחו את ואן-גוך; הם מנסים לפעול כנגד פוליטיקאים ואנשי ציבור, או מוסדות שמצטיירים כאויבי האסלאם, והאירופים נכוו מכך קשות. יש גם ארגונים אסלאמיים חוצי גבולות דוגמת הארגון האלג'ירי 'הקבוצה הסאלפית להטפה ולמאבק' (GSPC) והארגון 'הקבוצה האסלאמית למאבק מרוקני' (GICM).

"הם משתמשים במילה הצרפתית 'קומבט', מילה מכובסת למאבק ג'יהאדי. למעשה, כיום הארגונים הללו מסונפים לארגון הג'יהאד העולמי אל-קאעידה. הארגון המרוקני אחראי לפיגוע ההתאבדות הגדול שהיה בקזבלנקה במאי 2003, שבו נפגע גם המרכז הקהילתי היהודי בעיר. באמצעות תאי הטרור שלו באירופה, התממש הפיגוע ב-11 מרץ 2004 במדריד. היו גם ניסיונות פיגוע שנכשלו בצרפת, באיטליה ובבלגיה. בין היוזמות שנכשלו: ניסיונות להרעלת מערכת המים, ולימודי צלילה כדי לבצע פיגועים תת-מימיים. הארגונים הללו גם שולחים מתאבדים לעיראק כדי לפגוע באמריקנים ובבריטים שם. גם בבריטניה היה פיגוע ב-7 ביולי 2005 אשר ככל הנראה קשור לאל-קאעידה".

"מקובל לחשוב שההתנכלויות ליהודים בצרפת לא יטרידו את הנוצרים. אבל הם מתחילים להבין שזה נוגע גם אליהם. סקר שנערך בצרפת בדק את עמדות המהגרים המוסלמים כלפי הרפובליקה החמישית. בשנת 1993, 71 אחוזים הצהירו על הזדהות עם החברה הצרפתית, כולל תמיכה בסוגיית ההפרדה בין דת ומדינה. בשנת 2003 זה הצטמצם ל-45 אחוז בלבד, וככל שהאוכלוסייה צעירה יותר היא מזדהה פחות עם המדינה. יש כיום אימאמים באירופה שאפילו לא טורחים ללמוד את שפת המדינה. מקורם ממדינות ערב השונות. הם מטיפים במסגדים מאולתרים, ולא במסגדים המוכרים על-ידי השלטונות.

"מקובל לטעון שכל המהומות נגד היהודים והאווירה האנטי-יהודית השוררת באיחוד האירופי היו על רקע הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. מחקריי מוכיחים שהחרפת הסכסוך מאז שנת 2000 אולי היוותה טריגר לפגיעות הפיזיות ביהודים ובמוסדות קהילתיים, אך למעשה מדובר באנטישמיות שהשתרשה בעשורים האחרונים אשר נובעת מקנאה כלפי היהודים המצליחנים – אנטישמיות שהתקיימה מתחת לפני השטח ומחכה להתפרץ. תופעה זו קיימת בעיקר בצרפת ובבלגיה ומזכירה מאוד את היחס שהיה בעבר בארה"ב מצד האפריקנים-אמריקנים כלפי יהודים. היהודים מתקדמים ויצאו מהגטאות, ואילו המוסלמים נותרים מאחור.

"אני טוען שגורמי השמאל שמתייחסים בחמלה אל המוסלמים, שכביכול לא מסוגלים ליותר, נוהגים למעשה בגזענות. הרי לצרפת הגיעו הרבה מהגרים: פורטוגזים, איטלקים, יהודים והיום סינים, ולכולם היה קשה, אך הם השתחררו ממצוקותיהם, ורק המוסלמים נותרו מאחרו במשכנות העוני; הם קושרים את היהודים עם הרפובליקה הצרפתית השנואה, שהם לא חשים חלק ממנה. מכאן הם ממשיכים לקשר בין היהודים לתמיכה שלהם בישראל ובארה"ב, ובמלחמה בעיראק. בסך הכל, ההגירה, הניכור למדינה, האסלאמיזציה והטרור מעוררים דאגות רבות אצל האירופים".

זאת הסיבה, טוען לסקר, שבשנתיים האחרונות אפשר להרגיש בשינוי לטובה במדיניות של הצרפתים, ההולנדים, הגרמנים, האיטלקים ואחרים כלפי ישראל ובנקיטת מדיניות נוקשה יותר כלפי הגירת מוסלמים לאיחוד אירופי ולקליטת גולים ומחפשי מקלט שונים ממדינות מוסלמיות.

"הם מבינים שיש לנו גורל משותף. אם בעבר הם חשבו שכל הטרור מקורו ב'כיבוש הישראלי', כיום הם מבינים שזה לא העניין. גם ראו שלמרות שישראל ויתרה ונסוגה מלבנון ומעזה, השקט רק התרחק. גם באירופה המדיניות הפרו-ערבית לא הוכיחה את עצמה. הזדהות אירופית עם הפלשתינים וסוריה לא מנעו ממוסלמים באירופה מלגרום למהומות וטרור. זאת ועוד: בספרד, למשל, אחרי הפיגוע הגדול שהיה שם במרץ 2004, הוחלפה הממשלה הימנית בסוציאליסטית שהוציאה את הכוחות שלה מעיראק. ועדיין, חצי שנה מאז נחשפו ניסיונות נפל לפיגועים נוספים. כלומר, הפיגועים לא נועדו אך ורק לתקוע טריז בין ספרד וארה"ב. הפיגועים נועדו להעצים את הטרור בספרד ללא קשר למעורבותה בעיראק בעבר. אומנם דעת הקהל וחלקים מהמדיה הכתובה והאלקטרונית טרם הפנימה את מה שהבינו המנהיגים, אבל מה שקובע כאן אינו דעת הקהל אלא אינטרסים מדיניים".

הפלשתינים לא יוותרו על "זכות השיבה"

למרות הפרסומים השונים על התקדמות בשיחות עם הפלשתינים, פרופ' לסקר מסויג. "אנשי הפת"ח לא יכולים לוותר על זכות השיבה. אגב, בהחלטת האו"ם המפורסמת 194, מדובר בשיבת פליטים לבתיהם ולא ב'זכות שיבה'. גם אם הם יסכימו על השארת גושי התיישבות, ואיכשהו יושג הסדר לגבי ירושלים, סוגיית זכות השיבה, כנושא ליבה מרכזי, תפיל את המשא-ומתן, או את ההסדר הסופי. ההנהגה הוותיקה שלהם לא יכולה להרשות לעצמה ויתור כזה. וגם אם אני טועה ויתגבש הסכם, הוא יהיה תקף לישראל-רש"פ. החמאס הוא סיפור אחר. שם הבעיה כמובן עוד יותר קשה. מי שחושב שאפשר לנהל שיחות עם אנשי דת אסלאמיסטים פנאטיים בעזה, לא מבין שהם מחפשים רק את נקודות התורפה של ישראל. הם אולי יסכימו לרגיעה (מעין הודנה), אך רק כדי להתחזק ולהיערך להמשך המאבק. אם אנחנו מוכנים להתפייס איתם, מבחינתם זו חולשה".

אז מה עושים?

"דעתי האישית היא שמעבר לחיזוק הערכים היהודיים של המדינה, אנחנו יכולים להמשיך לשגשג למרות החיים על החרב. אנחנו צריכים לשאוף להיות כמו שוויץ – לחזק את הכלכלה ואת הצבא ולמשוך משקיעים ותיירים. כשאני מנסה להשוות בין ישראל בעתיד לשוויץ של ההווה, הסטודנטים שלי מחייכים. אבל אין ברירה.

"אני מסכים לחזון המזרח התיכון החדש של הנשיא פרס. הרעיון מצוין, רק חבל שחלק מהשכנים, כמו הסורים, הלבנונים והפלשתינים, אינם מתחברים אליו. אבל עם דובאי, כווית וקטר זה יכול ללכת. כל זה עד שיבוא יום, וזה לא יקרה בקרוב, שאפשר יהיה לחיות בשכנות טובה עם המדינות הקרובות. כיום כל ניסיון פשרה שלנו מצטייר כחולשה. הם קלטו אמירות של ראשי ממשלה על 'עייפות העם' ומגמות פוסט-ציוניות אצלנו, ונתפסו לזה".

כמי שעוסק הרבה במזרח התיכון, אולי מפתיע לשמוע מלסקר ביקורת כלפי עצם היומרה להכיר בצורה מעמיקה את עמי האזור. "אני חושב שכולנו, חוקרי המזרח התיכון, למרות הידענות והשליטה בערבית או בשפות האזור האחרות, לא ממש מכירים את המנטאליות של שכנינו. אני גם מוצא שלא מעט מזרחנים, אם כי בוודאי לא כולם, הם בעלי גישה ליברלית מדי, עיוורת וסלחנית ומטיפים לתקינות פוליטית – כמו באוניברסיטאות בריטיות ואמריקניות. יש להם נטייה להזדהות עם ה'אחר', לראות את הדברים כמאבק לאומי או כהתקוממות נגד 'כיבוש'. לכן קשה להם להיות ביקורתיים בנושאי מחקריהם. הרבה מהם מעדיפים להיות ביקורתיים כלפי ישראל והמערב. זה קל יותר. מי שבקרב המזרחנים מתנגד לקווי מחשבה אלה אינו נחשב ל'מספיק נאור'.

"ספגתי ביקורת על הדברים החריפים שאמרתי וכתבתי על האסלאם באירופה. קל להאשים את הצרפתים או את ההולנדים בקליטה כושלת, במקום לראות שאולי גם המהגרים המוסלמים אשמים, ואפילו יותר מהקולטים. מזרחן ישראלי שאל אותי בעקבות ספר שפרסמתי על יהודי מצרים – בו הדגשתי את מצוקותיהם במלחמת השחרור ואת הפעילות הציונית המחתרתית המקומית – למה להעלות סוגיות מסוג אלו, למה לא לכתוב על נושאים פחות רגישים, כמו היחסים הטובים של בין היהודים למוסלמים בתקופת האימפריה העות'מאנית. תשובתי  היתה שאיני חייב להתחשב באינטרסים שלו. ייתכן כי חשש שמא יעירו לו בביקור הבא במצרים בנדון, אולי פחד שלא יוזמן יותר למצרים...

"הגישה שלי היא עניינית, ואני חייב להיות שלם עם עצמי, גם אם מחקריי יקוממו אנשים מסוימים במדינות ערב. שמעתי על אנשים שטענו שאם לא יכתבו על יחסי יהודים ומוסלמים במרוקו ברוח אידיאלית, הם לא יורשו לבקר שם. אגב, אין זה סוף העולם לגבי היסטוריונים, כי רוב הארכיונים החשובים נמצאים במערב וממילא קשה לדבר בחופשיות עם דמויות מפתח בתחום הפוליטי.

"לדעתי, אחת הבעיות של המזרחנים הישראלים המתמחים במדעי המדינה ובסוציולוגיה, היא ניתוקם ממדינות ערב, כולל מצרים, ירדן ומרוקו. הם הרי לא חיים שם ואין באפשרות רובם  לשהות במדינות ערב לטווח ארוך. כיוון שעדיין אין קשרים אמיצים ודמוקרטיה אותנטית והדברים מתנהלים בחדרי חדרים, קשה מאוד לנתח תופעות חברתיות לעומק. המזרחן יכול להיות היסטוריון טוב העובד עם ארכיונים. אך כסוציולוג או איש מדעי המדינה, הוא בבעיה. בלי חיכוך אמיתי עם האוכלוסיות שהוא חוקר לאורך שנים, הוא יתקשה לתת הערכות טובות".

הווירוס האסלאמי

פרופ' מיכאל לסקר הוא גם ראש המכון לחקר המחתרות על שם מנחם בגין באוניברסיטת בר-אילן. המכון עוסק בארגון כנסים, פרסומים ומחקר בנושאי המחתרות הציוניות: ההגנה, האצ"ל והלח"י ועוד. "אנחנו מנסים לטפל גם במחתרות לא יהודיות כמו ה-IRA או מחתרות יהודיות ופעולות התקוממות(resistance)  כמו מרד גטו ורשה, פעילות ציונית מחתרתית במדינות ערב וכן ארגונים אסלאמיים רדיקליים".

לפני יותר מחצי שנה ערך המכון הוא כנס על האלימות באסלאם, או כפי שלסקר מכנה זאת "הווירוס האסלאמיסטי שתקף את האסלאם", בשותפות עם מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה ארגן המכון כנס לציון יום הולדתו המאה של יאיר שטרן, מפקד הלח"י. בין משתתפי הכנס היו הח"כים בנימין נתניהו ואריה אלדד, לצד אנשי אקדמיה ובנו של יאיר, הקרוי על שם אביו.

"יש חשיבות למכון כזה, גם אם בנושאים הציוניים כבר קשה לגלות ארכיונים חדשים, משום שיש עיסוק בכנסים ובפרסומים. הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניות חדרו עמוק לאקדמיה, ומשם הזרמים הללו מחלחלים למערכת החינוך. אחד מתפקידי המכון הוא להוות בסיס ידע שיהווה משקל נגד למגמות האלה, ויעזור לנו במערכה על שמירת הזהות שלנו".