בשבע 296: ברוך שעשני יהודי

לגאולה הלאומית היהודית יש הרבה על מה להתבסס, אך בניגוד למצופה, קובעי הטעם במדינת ישראל מבקרים בזלזול כל אמירה תרבותית שיש בה ריח של לאומיות.

שלמה אנגל , י"ב בסיון תשס"ח

מספרים על ראש ממשלת אנגליה, המתבולל היהודי הנודע בנימין דיזראלי, שהיה נוהג לענות למבקריו האנטישמיים כי אבותיו הקדומים כתבו את התנ"ך כאשר אבות אבותיהם של מבקריו עדיין היו פראים צמאי דם וחסרי כל תרבות. דיזראלי, שהוטבל לנצרות כבר בילדותו על-ידי אביו, היה מנותק לחלוטין מתורה וממצוות, אבל היה גאה מאוד במוצאו היהודי ובהישגי עמו המופלא והסובל. כידוע, גאווה לאומית היא תכונה כמעט מולדת של המין האנושי, וניתן  למצוא אותה כמעט בכל מקום על פני הגלובוס – מהכפרים הנחשלים שבאפריקה ועד למגדלי הפאר שבאמריקה, ומסין שבמזרח ועד ארצות הברית שבמערב. בניגוד לרגש הגאווה הלאומית הפשוט של כל העמים, לגאווה הלאומית היהודית יש בסיס הרבה יותר מוצק ועובדתי, אותו ראוי להדגיש ערב חג השבועות, חג מתן תורה.

תורת ישראל, שירדה לעולם לפני למעלה מ-3,300 שנים, הצליחה לבנות ולחנך את התרבות האנושית הכללית על בסיס עקרונותיה היסודיים באופן מעורר השתאות. האמונה באל אחד מופשט ובלתי נתפש הבורא ומנהיג את העולם הפכה להיות נחלת כלל האנושות זה מכבר. העולם הפגאני הקדמון, אליו ירדה התורה בעבר הרחוק, נותר בעיקר בתרבויות נחשלות שונות, ונעלם מרוב התרבויות המובילות את העולם. אכן, האל הנוצרי סובל עד היום מבעיות הגשמה מהותיות ההופכות את הנצרות לעבודה זרה (בניגוד לאסלאם, למשל) – אבל ברור כי גם הנצרות וגם האסלאם הושפעו לחלוטין מתורת ישראל ומתפישת האלוקות שבה.

השבת היא עקרון יהודי קדום נוסף שהפך לנחלת כלל האנושות. קשה לנו היום אפילו לדמיין את חייו של בן העולם העתיק שהחל לעבוד כבר בילדותו שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ללא הפסקה או מנוחה משמעותית.

גם המוסר שכונה בפי הנאצים "המצאה יהודית" הוא אכן המצאה ברוכה ורבת משמעות שהביאה תורת ישראל לעולם. המוסר, במשמעותו היהודית הפשוטה 'שלטון הצדק והיושר כנגד שלטון העריצות והכוח', הפך אף הוא לנחלת התרבות האנושית כולה. על אף ריבוי האירועים והמשטרים שעדיין מבוססים על כוח לשמו, אין מה להשוות את מספרם היום לתקופת המקרא בעת מתן תורה.

חשוב להדגיש כי קיימים עוד עקרונות יהודיים רבים נוספים, אולם די בשלושה עקרונות יסוד יהודיים אלו – האל האחד, השבת והמוסר, שהפכו לנחלת האנושות כולה – כדי להעלות את מפלס הגאווה הלאומית של כל יהודי ויהודי. אם נוסיף לכך את העובדה הבלתי נתפשת כי ניצחון יהודי רוחני זה הושג ללא צבא וללא כל מסע צלב ותוך כדי דיכוי והשפלה תמידיים, לא נותר אלא לקרוא בהתפעלות "הללויה – יהודי אני!".

גאווה לאומית

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, מוצאים אנו יהודים רבים, אפילו רבים מדי, שבמקום להתגאות בתרבותם הלאומית רבת ההשפעה, הם מתביישים בה, ובמקרים רבים הם הראשונים למתוח ביקורת, לעתים נוקבת וארסית, על עם ישראל ותרבותו. אכן, גם בביקורת עצמית גבוהה ניחן העם היהודי, ביקורת בונה ומועילה שהפכה במקרים רבים למנוע רב עוצמה של השתפרות והתעלות. אולם במקרים רבים לא פחות הפכה הביקורת הזאת לשנאה עצמית פשוטה ואף מסוכנת.
סוד גלוי הוא כי העומדים מאחורי ניסיונות החרם האקדמי נגד ישראל בבריטניה הם יהודים, חלקם אף ישראלים. כך הוא גם המצב ביחס לניסיונות להעמיד למשפט קציני צבא ישראלים השוהים בחו"ל. אולם לא במעטים אלו ראוי לעסוק, אלא בעיקר ברוב השקט והפסיבי יותר.

בעולם הפוסט-מודרני, שאיבד את היכולת לומר מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע, מתחולל מאבק שקט אך עיקש נגד הלאומיות בכלל והגאווה הלאומית בפרט. באירופה המאוחדת מתבצע כעת הניסיון הגדול של ההיסטוריה האנושית לבטל גבולות ולאומים על-מנת לכונן מדינה על-לאומית של האיחוד האירופי.

הניסיון הזה רחוק מאוד ממיצויו, ועדיין המאפיינים הלאומיים המקוריים חזקים בהרבה מהזהות האירופאית החדשה, שעדיין לא קמה. למרות זאת, בקוד התרבותי האירופי החדש, הלאומיות הפכה בחטף ללאומנות והגאווה הלאומית היא לא פחות מסתם פשיזם מסוכן. המקום היחיד בו מותר ללאומיות להרים ראש הוא אך ורק במגרשי הכדורגל. מחוצה להם, ובוודאי במעוזי התרבות הגבוהה, כמעט שאין דריסת רגל ללאומיות או לגאווה לאומית.

על רקע מאבק זה נגד הלאומיות, גם בישראל מתחולל מאבק דומה בין הנאורים לחשוכים ובין מתנגדי הלאומיות היהודית לתומכיה. גם כאן בישראל מותר לראש הממשלה להתמלא גאווה לאומית רק על הישגים ספורטיביים של מכבי תל-אביב או אפילו של אברם גרנט כנציג הישראלי בספורט האנגלי, אבל מעבר לכך – הס מלהזכיר. קשה להיזכר באמירה פשוטה ופטריוטית של מנהיג ישראלי בעשורים האחרונים על מעלתו של עם ישראל ומעלתה של מדינת ישראל. שתיקה זו מקרינה כמובן על כל הציבור, ומשפיעה רבות על האופן שבו העם רואה את עצמו ואת מדינתו. לכן שומעים אנו חדשות לבקרים עד כמה קשה/לא טוב/מושחת כאן, ומצד שני, כל אמירה חיובית זוכה לנחרת בוז מתנשאת של חוג קובעי הטעם הטוב.

לכן חשוב לומר בקול צלול ובהיר, גם לעצמנו וגם לסובבים אותנו: אנו גאים להשתייך לעם היהודי שהוא ללא ספק העם המשפיע והמרכזי ביותר בתרבות האנושית. אנו גאים להשתייך למדינת העם היהודי, היא מדינת ישראל, שהיא בבחינת הנס הגדול ביותר של המאה העשרים לאור ההישגים הגדולים אליה היא הגיעה.

למרות הקשיים והחולשה המנהיגותית והתרבותית הנוכחית, אין מדינה שקמה במאה השנים האחרונות המתקרבת להישגיה של מדינת ישראל. גאווה לאומית פשוטה זו  מסוגלת לחולל נפלאות ברוחו הנכאה של הציבור בישראל, המחונך זה שנים רק לראות את הרע ולהתעלם באופן שיטתי מהטוב הגדול שגמל איתנו הבוחר בעמו ישראל באהבה.