בשבע 297: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט"ז בסיון תשס"ח

הגאון מווילנאי

"אנחנו כאן בירושלים ספגנו מאות הרוגים... באוטובוסים מתפוצצים ומטורפים אחרים... אז אמרנו שאנחנו לא יכולים לישון בלילה? אמרנו שאין לנו מה לעשות? אמרנו שהפקירו אותנו? אני פעם אחת כירושלמי העזתי להעלות דבר כזה על דעתי?" תקף סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, את טענות תושבי עוטף עזה.

צודק וילנאי, פשוט צודק – כל מלה בסלע. טוב, אולי חוץ מזה שהירושלמים כן הפגינו, וכן טענו שהפקירו אותם. וגם קצת יותר קל להם לישון בלילה, כשאף אחד לא מתפוצץ להם בתוך הבית כמו טיל גראד. וגם הממשלה לא הפקירה אותם, אלא יצאה למבצעים והשקיטה את הטרור. וגם קצת יותר קשה להילחם במחבלים-מתאבדים מאשר במדינת טרור כמו בעזה. אבל חוץ מכל אלה – מתן וילנאי צודק במאה אחוז.

כאמור: מלה בסלע. ואת המשך הפתגם כולנו כבר מכירים.

חיסול וחשבונות

סליחה על השמאלניות הזמנית, אבל נכון עשתה הפרקליטות כשהחליטה לא להאשים ברצח את מבצעי הלינץ' בעדן נתן-זאדה. בכך קבעה הפרקליטות כלל חשוב, ולפיו רצח אינו רצח אינו רצח. אדם הבא לפגע ולרצוח צריך לקחת בחשבון כי הוא לא ייצא חי מהאירוע, והמוציאים להורג צריכים להישפט על התנהגותם האלימה ועל ביזוי שלטון החוק ולא על חיסול הרוצח עצמו.

כל שנותר עתה לפרקליטות הוא לקבוע קטגורית כי מעתה והלאה - חיסול מחבלים אינו רצח. כמו כן, עליה להתנצל בפני יורם שקולניק, מחסל המחבל בסוסיא לפני 15 שנה, על כתב האישום השערורייתי שהוגש נגדו בגין רצח. על המדינה לפצות את שקולניק בשל האישום וההרשעה המעוותים, ואולי אף להסיק מסקנות אישיות נגד אנשי הפרקליטות שעוד נותרו בעבודתם אחרי אותה החלטה. הרי לא ייתכן שיכניסו למאסר עולם מתנחל שלא באמת רצח, נכון?

כתבה עם ניצולים

בערוץ 10 שודרה כתבה על הבמאי-שחקן אסי דיין, ובה הוא נראה שוכב בחדרו המוזנח, במצב גופני נורא ובמצב נפשי גרוע לא פחות. הכתבה המזעזעת עוררה ביקורת קשה בקרב לא מעט מבקרי תקשורת וסתם בלוגריסטים. מי שיחפש בגוגל את המילים 'הכתבה על אסי דיין' ימצא עשרות תגובות קשות על שידור הכתבה, הכוללות מילים כמו "ביזוי וביזיון", "ניצול", "חציית קווים", "סנאף" ו"גועל נפש".

אלא שמכל האנשים המתראיינים לתקשורת חדשות לבקרים, נדמה כי אסי דיין הוא כמעט היחיד שיודע מה הוא עושה. למרות מצבו העדכני, אין כל חדש בנטייה שלו לחשוף את עצמו, לפרסם את הגיגיו התלושים ולחפש אמפתיה על ידי התקרבנות והגחכה עצמית. כבר שנים משתמש דיין בשטיקים האלה ומצליח לעורר מהומה בכל פעם מחדש. מבחינה זו, הוא מנצל את התקשורת לא פחות מאשר היא אותו.

אבל מה נאמר על כל האחרים, השפויים והצלולים כביכול? האם הטלוויזיה לא מנצלת את אורחי תכניות הפופוליטיקה למיניהן? ומה עם משתתפי האודישנים של 'כוכב נולד'? ובני משפחה שכולים, האם הם לא מנוצלים על ידי "שלום רפי"? ומשתתפי תוכניות המשפחה החורגת וסופר-נני, החושפים גם את ילדיהם? האם כל אלה יודעים שהם מתבזים? האם הם מספיק מבינים את המדיה כדי שנוכל לומר כי הם עושים זאת בדעה צלולה?

אז יש אנשים המנוצלים בגלל מצבם הנפשי הבעייתי, ויש אנשים המנוצלים בגלל מודעותם התקשורתית הבעייתית. אם נעמיד את אלה מול אלה, לא בטוח כלל שהכתבה על אסי דיין ירדה אל מתחת לרמת הניצול הטלוויזיונית הרגילה.

היום לפני

כזכור (או לא), השעשוע האהוב עלי ביותר הוא עיון בעיתונים ישנים מהארכיון. וזה מה שקרה לפני עשר שנים בדיוק: אריק שרון מזהיר מפני הפעימה השנייה של ממשלת נתניהו ("עם פעימה כזאת לא תהיה ממשלה"); סקר רב משתתפים של גאלופ קובע כי אמנון שחק מנצח את כולם בבחירות לראשות הממשלה (ומתחרהו העיקרי הוא איציק מרדכי); שני העיתונים הגדולים מעלים תרחישי אימה בעקבות הודעתו הצפויה של ערפאת על הקמת מדינה פלשתינית; ומאמן הכדורסל צביקה שרף משבח את מינויו של יורם חרוש כמאמן מכבי במילים: "האיש הנכון במקום הנכון". המשפט הזה נאמר העונה על שרף עצמו, אבל בניגוד אליו - חרוש אפילו לא סיים את העונה.

חמסה עלינו

א. העיתונאי 'החברתי' דניאל בן-סימון עבר לפוליטיקה והצטרף למפלגת העבודה. והשאלה שנותרה היא: מתי יעניק לו אהוד ברק את התיק לביטחון-פנים.

ב. הכנסת אישרה חוק המטיל קנס נכבד על טכנאים מאחרים, וזה טוב. חבל רק שאי אפשר להפעיל את החוק רטרואקטיבית, אחרת הייתי עשיר יותר מגאידמק.

ג. "הדבר החשוב ביותר הוא הסמל שעל החולצה שנשאר ללא כל שינוי, ועבורו כל שחקני הקבוצה משחקים מכל הלב" (השוער לירן שטראובר, שעבר בקריירה שבע קבוצות ושבעה סמלים – כולל הפועל ומכבי ת"א – במכתב מרגש לאוהדי קבוצתו הנוכחית מכבי נתניה).

ד. מכל האנשים בממלכה, בחרה מלכת אנגליה להעניק תואר אבירות לנסיך ויליאם. טוב, אני די בטוח שיש כאן איזו שחיתות. לא, לא שוחד או משהו... אבל משהו כאן לא תקין, רק שאני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה.

ה. כבר מזמן לא שיבחתי כאן דיסק בסגנון הפופ החסידי הקלאסי, ובצדק. אבל 'התו השמיני' של הזמר-מלחין יוסי גרין הוא אלבום ברמה אחרת, בין היתר בזכות עירוב הסגנונות והרחבת הגבולות של הז'אנר, אבל גם בזכות הביצועים המשותפים עם גדולי הזמר החסידי, ביניהם אברהם פריד, מרדכי בן דוד והחזן יצחק מאיר הלפגוט. מומלץ ביותר.

יודע את מקומי

השבוע, בדיוק חמש שנים לאחר התאונה, שבנו לקברו של אחי. על הדרך קפצנו גם לבקר את אמי, יותר מעשור לאחר שנפטרה מהעולם ומכאביה, ובעוד כחודשיים וחצי נעשה כנראה את המסלול ההפוך.

בשנים האחרונות, מדי יארצהייט, אני תוהה אם עלי לכתוב כאן על אחד מהם או על שניהם יחד. האם עלי לשתף את הקוראים במותם ובחייהם, כלומר בחיי; לספר זיכרונות, חוויות, תחושות ורגשות, להספיד את המתים באמירת קדושים או אפילו לספר על רגעים קצת יותר טעונים ומורכבים. כך אני תוהה לעצמי וממשיך לתהות עד לאזכרה הבאה.

בעלי טורים רבים מנצלים את הבמה העיתונאית כדי להספיד את בני משפחותיהם. אראל סג"ל כתב על אביו כשחלה וכשנפטר, יהונתן גפן כתב על האב שלא היה לו, יאיר לפיד הוא המספיד הטרי בחבורה, וישנם עוד רבים וטובים. והאמת, אין לי ביקורת על כתיבה כזאת במינון סביר, ובוודאי אין לבוא בטענות ללפיד, שהתעלמות פובליציסטית מאביו המפורסם היתה נתפשת בצדק כלא-טבעית. אבל מסיבות שונות, אני מתקשה להצטרף לחבורה המכובדת.

למעשה, אני אפילו מתקשה לשתף בזיכרונותיי את הקרובים לי ביותר. הזיכרונות הם רבים וחזקים ומעלים בי רגשות סוערים, אבל הם כה פרטיים – עד שאני חש כי איני יכול להפוך אותם סתם כך למילים, לחומר קריאה של ערב שבת, לקומונה של אבל. ומלבד זאת, מה פתאום המשפחה שלי אמורה לעניין את כל העולם? הממ... משהו לא בסדר בטיעון הזה.

יש לי המון סיבות להימנע מכתיבה על קרובים שהלכו לעולמם: זהו חיטוט בחיי הפרטיים, זה עלול לפגוע בבני משפחה, אני עלול ליפול לקלישאות של הספדים, ובכלל – זר לא יבין זאת, אז למה להתאמץ. אבל מעל הכול – כתיבה אישית אמיתית על קרוביי מחייבת אותי להסיר מסכות ולהציג עצמי כפי שאני, בלי הבדיחות וההגזמות וחוסר המחויבות המלווים את הסיפורים הרגילים עלי ועל מקומי. לחשיפה כזאת עדיין איני מוכן, לפחות עד האזכרה הבאה של מי מבני משפחתי.
ואם כבר הזכרנו קלישאות של אבל – יהי זכרם ברוך.