בשבע 297: ארבעה חיילים אלמונים

סרט חדש של 'בית יאיר' מתעד את פרשת מאבקם ומותם הטרגי של ארבעה מלוחמי הלח"י,וחושף טפח נוסף מפעילות הקבוצה שהשיבה את השלטון היהודי לא"י.

אמציה האיתן , ט"ז בסיון תשס"ח

"נכון אני להיפרד בכל רגע מהעולם הזה, המגואל, שאין בו מקום בשביל עמי, אחיותיי וילדיהן, שאין בהם כל עוון. בכל רגע ייתכן שיפסק היומן הזה, ולא יהיה לו המשך,אלא בשדה קברות, על לוח עץ, עליו יהיה כתוב שם שאינו שלי. זה יהיה גורלי, שאותו בחרתי". את המילים המרגשות האלה כתב ביומנו יוסף רוזנבוים, זמן קצר לפני שנרצח על-ידי קציני הבולשת הבריטית.

יוסף, שכינויו בין לוחמי הלח"י היה ברוך, הוא אחד מתוך ארבעה לוחמים שסיפורם מתואר בקפדנות בסרט 'ארבע שעות חיים וחלום אחד'. הסרט, שהופק על-ידי 'בית יאיר', מצטרף לסדרה של סרטים ופרסומים אחרים שבאים לשפוך אור על קבוצה קטנה של לוחמים שמסרו את נפשם, והקריבו את כל כולם, בכדי לגרש מכאן את הבריטים ולהביא לשלטון יהודי בארץ ישראל.

בשנים שלפני הקמת המדינה, אנשי הלח"י נרדפו לא רק על-ידי הבריטים – האויב הרשמי שלהם – אלא גם על-ידי אחיהם, יהודים תושבי ארץ ישראל, שראו בהם מכשול ונגע שיש לבערו מהעולם. מדובר בבחורים צעירים, מוכשרים ומעמיקים, שוויתרו על לימודים, עבודה או משפחה, הסתירו את שמותיהם האמיתיים, והפכו ל"חיילים אלמונים".

הסרט עוסק בתקופה בה החליטו הלוחמים לשאת נשק עליהם בכל עת, בכדי שלא להגיע למצב שבו ייאסרו בבתי הכלא של הבריטים. תגובת הנגד של הבריטים הייתה אכזרית. הם היו יורים במי שחשדו בו כי הוא שייך לקבוצת שטרן (יאיר שטרן, מנהיג הלח"י) ללא בירור נוסף, ומבלי שהיו צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם.

ארבעת הגיבורים של הסרט היו שותפים להשקפת העולם, שותפים לדרך הלחימה, ואף שותפים, בלית ברירה, לסיפור שהביא למותם בידי הברטים. אנסה לתאר זאת בקצרה: אלישע (ירחמיאל אהרונסון) נרצח בידי הבריטים, שחשדו כי הוא נושא נשק, בחדר מדרגות בתל-אביב. ברוך (יוסף רוזנבוים) נפצע במהלך הדפסת כרוזים המוחים נגד הרצח של אלישע, ומת מפצעיו. ציון (שבתאי דרוקר) ניסה לחלץ את ברוך, ונפצע במהלך הפעולה. הוא הוסתר בביתו של אלעזר (מנחם לונץ), ושם נרצחו שניהם על-ידי הבריטים, שהגיעו לביתו של אלעזר ביבניאל. החשבון המצמרר הזה ממחיש עד כמה היו אנשי הלח"י נחושים במאבקם כנגד השלטון הזר בארץ ישראל.

דיתה שטמר וגיסתה נאוה שטמר לקחו על עצמן את מלאכת בניית הסיפור של ארבעת הצעירים. הן ערכו תחקיר מקיף, והגיעו עד לדיווח של הבולשת על המידע שהועבר על הסתרת הפצוע ביבניאל. בסרט גם נחשף המכתב של נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, אל צ'רצ'יל, ובו הוא מתגאה בכך ש"הצלחת" הפעולה של הבולשת ביבניאל הייתה בעזרת שיתוף הפעולה של היהודים בארץ.

בסרט יש שילוב של שחזורים קצרים על-ידי שחקנים עם ראיונות של חבריהם לנשק מאותה תקופה ותמונות וקטעי וידאו אותנטיים. 

מעניין לגלות שהוויכוח בשאלת המלשין על מנחם לונץ עדיין מסעיר את תושבי יבניאל, ונראה שאף פעם לא נדע את האמת המוחלטת.

לא מדובר ביצירת מופת קולנועית, ויש מקום ליותר דיוק בצילום ובעריכה, אבל התוצאה בהחלט מעוררת עניין, ויותר מזה – חשובה. חברי הלח"י והמחתרות האחרות, שלחמו באותם ימים, הולכים ומתמעטים, ויש חשיבות עליונה לתעד את סיפוריהם ולהעביר לדור שלא הכירם את הרוח החלוצית והגאה של אותם ימים אפופי הוד.

ארבעת הצעירים, שמסרו את נפשם למעננו, חייבים היו להיכנס לספרי ההיסטוריה של כולנו, כדי שלא נגיע למצב אותו תיאר ברוך ביומנו – לוח עץ, עליו כתוב שם שאינו שלו.

'בית יאיר' לקח על עצמו משימת קודש, ואני כבר מצפה לסרט הבא שישפוך אלומת אור נוספת על התקופה שהביאה להקמת מדינת ישראל.