בשבע 297: והילד הזה הוא עני

ספר הביכורים של אסתי רמתי מציג לילדים תושייה של ילד במציאות של עוני, ויש בו מסרים אנושיים, הומור וסוף מתוק.

עפרה לקס , ט"ז בסיון תשס"ח

אינפו: 'דברים שקורים לילדים אחרים', אסתי רמתי, איורים: אביגיל מאיר, הוצאת דני ספרים, כריכה קשה, 128 עמ'

"הבטתי למעלה, עוד כתם רטוב ולידו עוד אחד. 'מה זה', חשבתי, 'זאת דירה או מסננת? לאיזו חורבה הביאו אותנו'? התיישבתי על הארגז היחיד שנשאר במסדרון, הנחתי את ראשי בין ברכיי, ובלי משים החלו תמונות לצוף לי מול העיניים. ראיתי את המיטה הקפיצית שלי מהבית הקודם, ואת הפוסטר של היעלים במדבר יהודה... ראיתי את הסלון מסודר כזה, כמו שאמא אהבה, עם ספריית העץ המהודרת...".

אפי גורדון הוא ילד עני. כן, עני. אביו אינו עובד ואמו נאלצת לטפל באביו החולה, בחמשת ילדי המשפחה ובחשבונות הנערמים והולכים.

עם זאת, אפי הוא ילד רגיל למדי. הוא יכול היה להיות השכן ממול, החבר מתנועת הנוער ואפילו... הקורא עצמו. כן, כן, כי ככה גם המשפחה שלו הייתה פעם. 'רגילה' ואפילו מעט מבוססת. היה לו חדר מרווח משלו, עם מחשב ואופניים, ובתקופה ההיא הוא לא חשב לרגע שלהביא עשרה שקלים למסיבת כיתה זו משימה שיכולה להיות בלתי אפשרית או שגדילתו הפיזית יכולה להיות בעיה כי עכשיו צריך לקנות מכנסיים חדשים.

אביו של אפי היה יבואן צעצועים ומכשירי כתיבה שהתעורר בוקר אחד כשהוא לא מצליח להניע את רגליו. הריצה מרופא לרופא לא הועילה, ובצירוף עם תרגיל עוקץ שעשו לו שותפים לעסקים, משפחת גורדון נותרה בלי פרנסה או חסכונות, עם אבא שהתכנס לתוך עצמו, אמא שמנסה להשתלט על המצב וחמישה בנים נחמדים.

אפי, הבכור, מדבר אל הילדים בגוף ראשון ובגובה העיניים. החלומות מול חלון הראווה של חנות הצעצועים, החוויה הלא נעימה בחנות המכולת בשל החוב המשפחתי וגם התקרית הקשה עם המוציאים לפועל מסופרים על-ידיו בצורה טבעית וזורמת. אפי אומנם גורם להזדהות של הקורא, ואפילו לרחמים, אך הקלילות של ילד וההומור המלווים את תובנותיו של אפי מוֹנעות מהדיכאון לשלוט בדפי הספר.

אפי, ילד בעל תושייה (אך בהחלט לא סופרמן) רוכש חבר טוב בשם מאיר, שלו הוא מספר את סיפורו. בשיתוף עם אחיו והחבר, הוא מנסה להתגבר על המצב. פעם הוא ואחיו מוכרים מיץ לימון בגינה הציבורית (כי העמותה שמחלקת מזון הביאה להם המון לימונים) ופעם הם מתכננים מסיבת יום הולדת אלטרנטיבית, בלי הרבה הוצאות. בתוך כל אלה קורים לאפי גם ניסים קטנים, והוא אפילו מצליח להעניק גם לאחרים.

ועכשיו לווידוי: כבר שנים אני מנסה לשכנע את אסתי רמתי, שהעיתון שלנו (ולא רק הוא) נהנה מסיפורי הילדים שלה, להוציא ספר. בשיחות בינינו היה לי ברור שאסתי תוציא ספר עם סיפורים קצרים, אך היא הלכה על קונספט מאתגר יותר: ספר הפורשׂ עלילה אחת, ומשדר מסר.

נכון, אני מיודדת עם אסתי, אבל נדמה לי שבלי קשר לפן האישי, היא עמדה במשימה שהציבה לעצמה. המסר של אסתי, לפיו ילד עני הוא לא מישהו שנולד כשהתווית 'מסכן' מוצמדת לו למצח – פעם אחת מפני שהוא ילד רגיל ופעם שנייה משום שזה מצב שיכול לקרות לכל אחד, עובר כאן יופי, בלי להיות יותר מדי דידקטי. גם תתי המסרים הנושבים מכל דפדוף הם אנושיים, לא מתיימרים ומועברים באופן קליל כשחיוך דק תמיד נמצא שם ברקע.

אז נכון שהסוף מתוק, כמעט יותר מדי, אבל בסיפורי ילדים זה בסדר ואפילו רצוי.

כל שנותר לקוות הוא שאסתי תמשיך ליצור ולצ'פר את ילדינו בספרים שהם הנאה צרופה ומשמעותית, ואולי מישהו יכתוב פעם ספר על עניים למבוגרים, כדי שגם אנחנו נבין ונפנים ש'עני' הוא אדם כמו כולם, שיש לסייע לו אך לא לבייש אותו, ומעל לכל לדעת ש"גלגל חוזר בעולם".

ofralax@gmail.com