חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 297ראשיהפצה

הקיבוצניקים של בית שני - בגליון השבוע

תגלית מקרית של תעודות מימי בר כוכבא גרמה לתפנית בקריירה האקדמית של פרופ' חנן אשל, שעבר להתמחות בחקר תקופת בית שני.
19/06/08, 14:22
יואל יעקובי

בנוהג שבעולם, ראיון עם פרופסור לארכיאולוגיה אמור להיות כזה שלוקח את הקוראים הרחק מעבר לזמן ולמקום בו הם נמצאים, אל עולם שונה, טוב יותר או רע יותר, אבל תמיד שונה מזה שבו הם נמצאים. בראיון עם פרופ' חנן אשל,  ארכיאולוג והיסטוריון מאוניברסיטת בר-אילן, זה לא יקרה. כשאשל, שתחום התמחותו הוא תקופת בית שני, מדבר על האקלים הדתי והפוליטי בו פעלו תושבי קומראן, קשה שלא לראות בדבריו בבואה של היהדות המפולגת של היום. כשהוא עוסק בבדיקת סיכויי הצלחתו של בר כוכבא, אי אפשר שלא למצוא הד לפולמוס ימין-שמאל של עשרות השנים האחרונות.
חנן אשל נולד ברחובות בתשי"ח (1958), והתחנך בישיבה התיכונית אור עציון. את שירותו הצבאי עשה במסגרת הנח"ל. בגרעין בקשת הכיר את אשתו אסתי, כיום מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן.


בעבר, שליחת אדם ללמוד ארכיאולוגיה משמעותה היתה שליחתו לסכנה. "כשאני למדתי ארכיאולוגיה לתואר ראשון, היו רק שלושה סטודנטים מתוך שבעים שחבשו כיפה. מתוך אותם שבעים סטודנטים, רק שלושה המשיכו לדוקטורט ולהוראה באקדמיה. אלו היו אותם שלושה חובשי כיפה. למרות לימודי הארכיאולוגיה, כולנו נותרנו עם הכיפה על הראש, ואפילו המשכנו לבקר בבית-הכנסת"
עיסוקו בלימודי ארץ ישראל החל כשהיה מדריך בבית-ספר שדה עופרה. בהמשך פנה ללימודים אקדמיים, מתוך כוונה להתמחות בארכיאולוגיה של ימי הבית הראשון ובאשורולוגיה.

בתשמ"ו (1986) יצא אשל לחפירות ששינו את מסלול החיים המדעי אותו תכנן. הוא חפר מערה בהר שממערב ליריחו, שם גילה תעודות מימי בר כוכבא. בתגליתו זו דחה את ההנחה שהחלה להיות רווחת בקרב הארכיאולוגים, שאין יותר מגילות שלא נמצאו. הנחה זו הלכה והתבססה ככל שהשנים נקפו ובמשך עשרים שנה לא נמצאו מגילות חדשות. מכאן ואילך נסבו מחקריו המדעיים של אשל על ימי הבית השני ועשרות השנים הסמוכות לחורבנו.

מרד בר כוכבא, שפרץ 62 שנים אחרי החורבן, סובל ממחסור חמור בתיעוד היסטורי, בשונה מאחיו הבכור, המרד הגדול שהוביל לחורבן. הסיבה לכך נעוצה, לדברי אשל, בעובדה שבמרד בר כוכבא לא היו מנצחים. מבחינת היהודים מדובר, כמובן, על שואה, חמורה אולי אף יותר מאשר זו של חורבן הבית. היהודים חדלו להיות רוב בארץ, ששמה הוסב מ'פרובינקיה יהודיאה' (הפרובינציה 'יהודה'), ל'סוריה פלסטינה', תוך ניסיון למחוק את זהותה הלאומית של הארץ. כל זה מלבד מספר עצום של הרוגים ושל שבויים-עבדים, החרבת יישובים יהודיים רבים ביהודה, והטלת גזירות דתיות קשות.

אולם מסתבר שגם הרומאים, שבסופו של דבר הכניעו את המרד, יצאו ממנו חבולים ופצועים. לגיון רומי שלם, הלגיון ה-32, בן כ-8000 חיילים, הפסידו הרומאים בניסיונם לדכא את המרד, שארך יותר משלוש שנים. המצב, מבחינת הרומאים, היה חמור עד כדי כך, שהקיסר אדריינוס, בבואו למסור דין וחשבון לסנאט הרומי בסיומה של המלחמה, לא פתח במטבע המקובל: "אם לכם ולבניכם שלום – מוטב, לי וללגיונותיי שלום", אלא הסתפק בהודעה סתמית על סיומה של המלחמה ביהודה.

על סמך עובדות אלו טוען אשל כי לבר כוכבא היה סיכוי ריאלי לשחרר את יהודה מעול השלטון הרומאי, שלא כמו שסבורים חוקרים אחרים הרואים במנהיג האגדי 'פושע' שלקח איתו אומה שלמה להרפתקה הרת אסון.

בהיעדרה של היסטוריה כתובה, ערכו של הממצא הארכיאולוגי עולה. גם לאשל תרומה חשובה בשדה זה.  אחת התרומות שלו, ולאו דווקא החשובה שבהן, קשורה במגילה שהגיעה לידיו לפני מספר שנים באמצעות תלמידו רועי פורת. המגילה היא בעצם קטע מספר ויקרא, שהינו ככל הנראה חלק מספר תורה שלם. העובדה שדווקא חלק זה של ספר התורה שרד מלמדת כי הספר היה גלול לקטע זה, וכך התייבש ראשון וניצל מהעש שאכל את שאר חלקי הספר.

לקטעים נוספים מתקופה זו שנמצאו במערות אחרות יש מכנה משותף אחד: כולם נקראים בחג הפסח. עובדה זו מצביעה על המועד בו נמלטו המורדים מהערים למדבר, בשלב האחרון של המרד. "הדבר מתאים לדברי חז"ל, שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת", אומר אשל, "אנו יודעים שחורבן ביתר, המעוז האחרון של המרד, אירע בקיץ, בתשעה באב. יש להניח שהמפנה לרעה התרחש באביב, מה שמסביר מדוע ספרי התורה היו גלולים לנקודה הזו. זו היתה הפעם האחרונה בה קראו בהם היהודים".

מגילת 'ויקרא' זו, שנקנתה על-ידי אוניברסיטת בר-אילן באמצעות אשל מהבדואי שגילה אותה, אף סיבכה את אשל עם רשות העתיקות, שטענה שאשל מסייע לשודדי עתיקות. אשל, מצדו, טוען שהבין שאם הוא לא היה קונה את המגילה (במחיר שהיה נמוך בהרבה משוויה האמיתי) היא היתה אובדת.

תפילה לשלום בית חשמונאי

אולם את עיקר תרומתו למחקר רואה אשל דווקא בחקר מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ספר שכתב בנושא, הפורס את ממצאיו ומחקריו בנושא, יצא לאור לפני כארבע שנים, וכעת מתפרסם גם במהדורה אנגלית. מחקריו בתחום זה עונים על השאלה כיצד ניתן ללמוד מטקסטים דתיים של אנשי קומראן את ההיסטוריה הפוליטית של התקופה החשמונאית.

במגילות שנמצאו בקומראן אפשר למצוא רמזים לנעשה בממלכה החשמונאית בין השנים 170 לפני הספירה ועד 57 לספירה. במסגרת מחקריו, מראה אשל כי תפילה לשלום המדינה אינה המצאה מודרנית. במחקרו הוא פרסם תפילה לשלומו של המלך החשמונאי ינאי.

מה היה יחסם של אנשי קומראן לשלטון החשמונאי?

 "מצד אחד, אנשי קומראן לא אהבו את המלכים החשמונאים, שסבלו מפגמים דתיים רבים, אולם מצד שני, הם שמו לב לכך שירושלים לא נפלה לידי גויים במשך כמעט מאה שנה, מימי אנטיוכוס הרביעי (של חנוכה) ועד ימי פומפיאוס הרומאי. מצד אחד, הם לא שמחו בהתנהגותם המוסרית של החשמונאים, שלא הקפידו מספיק על שמירת מצוות, ומצד שני, הם הכירו בכך שיש עצמאות יהודית. הם היו צריכים להסביר כיצד ה' עוזר לאנשים שאינם שומרים את רצונו".

אשל מסביר שאנשי קומראן חיו מתוך ציפייה מתמדת לשינוי שיבוא. שינוי אומנם הגיע, אך לא זה שלו הם ציפו. "הם בוודאי לא שמחו כשבשנת 63 לפני הספירה הכיבוש הרומי חיסל את הישות המדינית העצמאית. הם האשימו בכך את החשמונאים, שלא שינו את דרכם והמשיכו להשתמש במקדש כדי להתעשר". אשל רואה במקרה של קומראן דוגמה לדרך בה קבוצה דתית מתמודדת עם מציאות שאינה תואמת את מה שצריך להיות, ובסופו של דבר נותנת פרשנות דתית לאירועים פוליטיים.

נשמע מוכר? גם אשל סבור כך: "זה מה שהופך את הבית השני לתקופה כל כך מעניינת. אני טוען שהבעיות של ימי הבית השני אינן שונות בצורה אמיתית מהבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום".

דמיון רב בין תקופתנו לתקופת הבית השני רואה אשל גם בפערים שנפערו בין עשירים לעניים. לדעת אשל, פערים אלו היו בין הגורמים המובילים לכך שהחברה לא הצליחה להתאחד.

אולם בכל הנוגע להפקת לקחים מן הדיון ההיסטורי, אשל אינו אופטימי: "אני לא חושב שמישהו ילמד מזה משהו", הוא אומר.

ה'חרדים' מקומראן


בשנים האחרונות נוצרה חזית מצד ארכיאולוגים מסוימים המטילה בליסטראות במהימנותו של התנ"ך, בעיקר בכל הנוגע לקיומה של ממלכת דוד ושלמה. יש אומרים שלא במקרה, מעוזה של החזית הזו הוא המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. מלבד הנגזרות האמוניות-דתיות, יש למחלוקת זו גם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, הנוגעות לזכותו של עם ישראל על ארצו
לחנן אשל דעה ברורה בקשר לזהותם של אנשי קומראן, דבר הנמצא בדיון בין החוקרים: "אנשי קומראן היו אוסף של צעירים שהאשימו את הוריהם בציניות, בכך שאינם מתייחסים ברצינות לאלוקים. הם הלכו לחיות במדבר, בקרב אנשים שחשו כמותם".

יוסף בן מתתיהו מחלק את העם ערב החורבן השני לארבע קבוצות: פרושים, איסיים, צדוקים ו'הפילוסופיה הרביעית' (הקנאים). אשל סבור כי אנשי קומראן נמנו עם אחת מקבוצות האיסיים. "הקבוצות של יוספוס הן כלליות, אבל היו גם קבוצות משנה. מי שאינו שייך לחברה החרדית חושב שכל החרדים הם אותו הדבר, אך הדבר אינו כך, וישנן קבוצות משנה רבות. כך היה גם אצל האיסיים. קבוצת קומראן, שמנתה 150-200 איש, היתה קבוצה אחת מבין קבוצות האיסיים, כנראה מהקיצוניות יותר שבהן".

נושא מעניין הוא יחסם של אנשי קומראן אל חז"ל. אשל אומר כי תושבי המדבר כינו את הפרושים, שהם בעצם חז"ל: "דורשי החלקות", בגלל שלטענתם חז"ל דרשו את המקראות בצורה קלה, ולא החמירו מספיק בהלכה. "מסתבר שחז"ל ניסו לאפשר גם לאנשים שהיה להם פחות כסף לקיים מצוות. כזה הוא רעיון 'האוצר', שנועד לאפשר גם לכאלה שהיה להם פחות כסף לבנות מקוואות. אנשי קומראן התייחסו לכך כאל ניסיון של הפרושים שלא להקפיד מספיק על ההלכה". מבחינת אנשי קומראן, מקווה כשר היה רק כזה המכיל מים שאינם שאובים ללא שום תוספות.

בכלל, אשל אומר שאין אף מקרה אחד בו הלכת חז"ל החמירה יותר מההלכה של אנשי קומראן. כך לגבי תחום שבת, שאצלם היה רק אלף אמה ולא אלפים כמקובל, לגבי תוספת שבת ולגבי דיני טומאה וטהרה.

אשל מתקשה למצוא מקבילה בת ימינו לכת קומראן: "מדובר בקבוצה אינטנסיבית מאוד, מבחינת לימוד התורה. שליש מהלילה הם בילו בלימוד התורה, כולל בשבתות, שבהן חלק גדול מהיום הוקדש לתפילות. כלומר, מצד אחד זו היתה ישיבה, מצד שני הם חיו חיי שיתוף כתגובת נגד לרדיפת ההון של בני המעמדות הגבוהים, ומצד שלישי גישתם היתה קיצונית ביחס לקיום מצוות, אולי מהסוג שבימינו היינו מכנים 'חרדית'. כלומר, מצד אחד הם היו 'חרדים' ומצד שני 'קיבוצניקים' – למה אפשר לדמות אותם? לקיבוץ 'חפץ חיים'? זהו שילוב שאינו קיים היום". חשוב לציין שכיום כל פלגי היהדות האורתודוכסית רואים את עצמם כממשיכיהם של הפרושים=חז"ל, וההשוואה לכיתות של סוף ימי הבית השני היא חברתית בלבד, בעירבון מוגבל ונתונה לפרשנות משתנה.

באותה תקופה, רוב העם לא השתייך לסיעתם של הקומראנים, אלא זיהה עצמו עם הפרושים. "הפרושים יצגו את העניים, את עמי הארצות ואת כל מי שלא היתה לו שייכות לממסד השליט, שהיה צדוקי. מצד שני, הפרושים גם הקפידו לאכול חולין בטהרה, וקבעו עיתים לתורה, מה שלא אפיין את עמי הארץ. אולם מכיוון שהפרושים היו מצד אחד משכילים ומצד שני דאגו לכל מי שלא היה לו ושלא שלח את ידו לקופה הציבורית, הרי שכל מי שלא היה שייך לצדוקים או לאיסיים ראה עצמו קרוב לפרושים".

בניגוד לאיסיים, שפרשו למדבר והתנתקו מהמקדש, היה חשוב לפרושים, שגם הם לא היו שייכים לממסד השלטוני, שהמקדש ימשיך לתפקד ושלא יהיה נתון למרותו של השלטון הצדוקי המושחת. לכן אנו מוצאים שהם דאגו להשביע את הכהן הגדול לפני יום הכיפורים שלא ינהג כמו ההלכה הצדוקית.

חורבנו של בית-המקדש השבית למעשה את עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים. כל הכיתות השונות מלבד הפרושים נעלמו, וככל הנראה קיבלו על עצמן את ההנהגה הפרושית.

מסתבר, כפי שאנו יודעים ממקורותינו, שגם בקרב הפרושים היו מחלוקות קשות. אשל אומר כי המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל לא נגעו למישור ההלכתי בלבד. לדבריו, מחלוקות הקשורות להלכות שונות הקשורות לגויים מעידות על יחס נוקשה יותר כלפי הגויים מצד בית שמאי, גם במישור הפוליטי. אשל מביא את טענתו של הרב ד"ר בני לאו, שהתפטרותו של רבן יוחנן בן זכאי מן המשרה ביבנה ועזיבתו לדרום היתה בעצם מחיר אישי כבד אותו היה מוכן רבן יוחנן לשלם כדי לפתור את המחלוקות שהיו בקרב החכמים.

"נראה לי שהוא צודק", אומר אשל על דבריו של הרב בני לאו, "אנו רואים אדם שמקים ישיבה ובעצם מציל את התורה בזמן החורבן. מה גורם לאדם כזה לוותר על התפקיד לטובת רבן גמליאל? נכון שהיה כאן רצון להחזיר את הנשיאות לחכם מבית הלל, אבל יש כאן משהו יותר מזה. אחרי החורבן, כולם הבינו שהפיצול, שכל כך אפיין את היהדות ערב החורבן, לא יכול להמשיך להתקיים. רבן יוחנן הבין שאם הוא רוצה לאחד את היהדות, הוא חייב להתפטר, שאלמלא כן אנשים מסוימים לא יגיעו למרכז החדש ביבנה. אותם אנשים, כנראה בעיקר אלו שהיו מזוהים עם בית שמאי, ה'ימניים' יותר, לא אהבו את עזיבתו של רבן יוחנן את ירושלים ערב החורבן ליבנה".

מלחמת הארכיאולוגים

חנן אשל לא ינק את הארכיאולוגיה עם חלב אמו. אביו, פרופ' יעקב אשל, מראשי מכללת יו"ש באריאל והמרכז למחקר ופיתוח שם, עוסק בכלל בחקלאות. "עד מלחמת יום הכיפורים, מדע הארכיאולוגיה היה משמעותי מאוד בארץ. אפילו אחרי המלחמה, אני זוכר שביום העצמאות תשל"ח, לרגל מלאת שלושים שנה למדינה, החליטו לעשות תערוכה במוזיאון ישראל בשם 'מגילה כתב וספר', שם הוצגו כתובת עברית של חיילי צבא ממלכת ישראל מכונתילת עג'רוד שבצפון סיני, מגילת  המקדש של יגאל ידין, וכתר ארם צובא, שלאחר עשרים שנה של שימור הוחלט להציגו לציבור בפעם הראשונה. באותה תערוכה אנשים עמדו שלוש שעות בתור, וגם אני, שקיבלתי לצורך כך חופשה מהצבא, ביקרתי בתערוכה".

לעובדה שבאותם ימים הארכיאולוגיה נחשבה מדע חשוב ("ולא כמו היום, שהיא שולית"), נוספה העובדה שאשל נולד ברחובות. "לחברה הדתית ברחובות היה יותר ביטחון עצמי. לעומת זאת, חברי מההדרכה בעופרה זאב ארליך (ז'אבו) גדל בצפון תל-אביב, ולכן חש מותקף". הביטחון העצמי בו גדל חנן אשל חסך ממנו חלק מהרתיעה המתבקשת מהקפיצה לתוך גוב האריות החילוני של המכון לארכיאולוגיה בהר הצופים. בתחילה אשל חשב שהוא נמצא בשטח אויב, אבל במשך הזמן הוא למד לדעת שהמציאות השתנתה: "לקח לי הרבה זמן להבין שהמצב שלי דומה למצבם של המצורעים שעמדו פתח השער, מהסיפור בספר מלכים. מי שנמצא בפנים חושב שבחוץ יש אויב ומצורעים, אבל אחרי הרבה זמן שאני למדתי ארכיאולוגיה ואשתי למדה תנ"ך באוניברסיטה, הבנתי שהאויב בעצם כבר אינו קיים".

בעבר, שליחת אדם ללמוד ארכיאולוגיה משמעותה היתה שליחתו לסכנה. "כשאני למדתי ארכיאולוגיה לתואר ראשון, היו רק שלושה סטודנטים מתוך שבעים שחבשו כיפה. מתוך אותם שבעים סטודנטים, רק שלושה המשיכו לדוקטורט ולהוראה באקדמיה. אלו היו אותם שלושה חובשי כיפה. למרות לימודי הארכיאולוגיה, כולנו נותרנו עם הכיפה על הראש, ואפילו המשכנו לבקר בבית-הכנסת".

עם התקדמות תאריו האקדמיים, התקדם חנן אשל גם בתקופות ההיסטוריות אותן חקר. אם את התואר השני עשה אשל על מקדשים בתקופה הפרסית (שיבת ציון), הרי שבשאר מחקריו הוא הגיע גם לתקופות ההלניסטית והרומית, עד חורבן הבית השני ואף לאחריו, למרד בר כוכבא.

כאמור, למרות שבתחילה תכנן אשל לעסוק בחקר תקופת המקרא, גילוייו המרעישים בתחילת הקריירה המדעית שלו בחקר מרד בר כוכבא שינו את תוכניותיו, והוא החל לעסוק בימי הבית השני. "אני מודה לאלוקים כל בוקר על התפנית הזו. אני נהנה ממה שאני עושה".

למי שלא מעודכן בנעשה בארכיאולוגיה של ימי המקרא, נוכל לומר כי בשנים האחרונות נוצרה חזית מצד ארכיאולוגים מסוימים המטילה בליסטראות במהימנותו של התנ"ך, בעיקר בכל הנוגע לקיומה של ממלכת דוד ושלמה. יש אומרים שלא במקרה, מעוזה של החזית הזו, הוא המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. מלבד הנגזרות האמוניות-דתיות, יש למחלוקת זו גם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, הנוגעות לזכותו של עם ישראל על ארצו.

אשל סבור כי מה שגרם לנעשה בחקר ימי המקרא הם "תהליכים מעניינים של פוסט ציונות. מטילים ספק בדברים שלדעתי אין מקום להטיל בהם ספק". אשל מביא כדוגמה למצב בו נמצא ארכיאולוג דתי של ימי המקרא את ד"ר יצחק מייטליס: "הוא מרגיש מותקף. הוא נמצא במציאות כזו שהוא צריך להילחם את מלחמות ה'". לעומתו, חנן אשל, כחוקר של ימי הבית השני, מרגיש הרבה יותר חלק מהקהילה המדעית. אשל תולה את הרגשתו זו לא רק בכך שהוא אינו נאלץ להילחם בתחומו 'מלחמות קודש' בדעות כופרות, אלא גם בשמרנותו: "מעולם לא ניסיתי לעשות כותרות באמצעות ניפוץ מיתוסים ושחיטת פרות קדושות. אני מרגיש חלק מקהילה נחמדה מאוד של חוקרים".

השמרנות של אשל היתה גם זו שגרמה לו לעבור בתואר השני מארכיאולוגיה להיסטוריה, ובהמשך לחזור לארכיאולוגיה. "כשהתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה, היא ראתה עצמה כלי עזר להיסטוריה". בשנות השבעים החלה להתפתח מגמה עצמאית אצל חלק מהארכיאולוגים, שטענו שהארכיאולוגיה אינה שייכת למדעי ההיסטוריה, אלא למדעי ההתנהגות. "הרבה ארכיאולוגים אמרו בואו נסתפק במצוי, במקום לנסות לרדוף אחרי הרצוי, כי הרי בלאו הכי קשה ללמוד הרבה על היסטוריה פוליטית ממטבח של מישהו". אשל עצמו סבור שדווקא ניתן ללמוד הרבה מאוד ממטבחים, והוא מביא דוגמה משני כיבושים בשלהי ימי הבית הראשון: "אפשר לראות בתילים ארכיאולוגיים בשפלה שסנחריב מלך אשור כבש ערים עשירות, ונבוכדנצר כבש ערים עניות. את זה אפשר לראות מתוך השוואת המטבחים של ימי ישעיהו (סנחריב) למטבחים של ימי ירמיהו (נבוכדנצר), נתון זה מופיע גם בתנ"ך".

אשל מספר כי כשהחל ללמוד ארכיאולוגיה, עניינו אותו השאלות הגדולות של היסטוריה דתית ופוליטית. מגמות הפזילה של הארכיאולוגיה לעבר ההיסטוריה החברתית גרמו לו לפנות בהמשך דרכו להיסטוריה. העיסוק הכפול שלו בהיסטוריה ובארכיאולוגיה מועיל לו כעת, כשהוא מלמד במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן תחת שני הכובעים.

חז"ל לא התעניינו בטפל


"האויב ברח מהאוניברסיטאות. אני חושב שהעובדה שבמחלקה לתנ"ך באוניברסיטה העברית, שהיא מקום קשה, המורים והתלמידים הם חובשי כיפות מלמדת משהו. אם מישהו חושב שאסור לשלוח בחור לערבות של הר הצופים כי מי יודע מה יקרה לו, שיידע שאין סכנה אמונית. הדבר נכון אפילו לגבי אוניברסיטת תל-אביב. לאדם שבגר את המסלול שאני עברתי, ובוודאי אם גם הלך למכינות או לישיבות גבוהות, אין סכנה אמונית"
למרות דבריו של אשל על הנוחות שבעיסוק בתקופת הבית השני לעומת שדה המוקשים של ימי המקרא, הרי שגם בשדה זה יש אתגרים דתיים. לא אחת ולא שתיים אנו מוצאים סתירות בין הידע ההיסטורי הקיים כיום לבין עובדות היסטוריות המובאות בחז"ל. לאשל יש בסוגיה זו משנה סדורה, אותה הוא פורס גם בפני תלמידיו הנבוכים.

כתבי חז"ל אינם ספרי היסטוריה, הוא טוען. יש בהם עיקר וטפל, כשהעיקר הוא הלקח המוסרי והדתי, ואילו הסיפור ההיסטורי הוא רק הטפל. "זה לא שאני לא מבחין בין עיקר לטפל. אני מבחין ביניהם, אלא שאני פשוט מתעניין בטפל. חז"ל בדרך כלל לא עסקו בהיסטוריה, אם כי הם כתבו גם את 'סדר עולם רבה'".

כדי להמחיש שחז"ל הדגישו את הפן המוסרי ולא ההיסטורי, מביא אשל את הסברו של הרב יואל בן-נון לעובדה שמדברי חז"ל משתמע שהחורבן היה בשנת 68 לספירה ולא בשנת 70 כמקובל: "בשנים 68-70 התחלפו ברומא ארבעה קיסרים. אספסיאנוס הפסיק להילחם ביהודה כי הוא רצה להיות קיסר". חז"ל, שרצו להדגיש את העובדה שהיהודים לא השכילו להתאחד ובכך החמיצו את שעת הכושר שנפלה לידיהם, קבעו, לטענת הרב בן-נון, את שנת החורבן לשנה זו, ולא לשנה בה הוא אירע בפועל, שנתיים מאוחר יותר. השערה זו מתחברת יפה לעובדה שהכנעתו של הגליל, אחד ממוקדי המרד המרכזיים, הסתיימה עד לשנת 68. "אני לא יודע אם ההסבר הזה נכון, אבל הכיוון מתאים מאוד", אומר אשל.

אשל מתייחס גם לעובדה שלפי חז"ל התקופה הפרסית ארכה 70 שנה, בעוד שבמחקר ההיסטורי מקובל שהיא ארכה 200 שנה. לדבריו, בתקופה הפרסית היו מלכים עם שמות דומים, כמו: דריווש הראשון, השני וכן הלאה. היכולת לעשות סדר בשמות המלכים ובתקופות נוצרה עם קביעת מניין השטרות בשנת 312 לפני הספירה, אחרי התקופה הפרסית.

"אני לא ממציא המצאות כשאני טוען שחז"ל לא עסקו בהיסטוריוגרפיה, והם דיברו, לדוגמה, על פך השמן ולא על מתתיהו, כשעסקו בחנוכה. חז"ל רצו ליצור יצירה מוסרית-דתית ולא היסטורית. כששואלים אותי על הסתירות הללו בין הידע ההיסטורי המודרני לבין ידיעותיהם של חז"ל, אני אומר שזה לא מה שחשוב. חז"ל, שחיו בתקופה הרומית, לא ידעו לחשב את סדר המלכים בתקופה הפרסית שהיתה כחמש מאות שנים קודם לזמנם.

"התורה נמסרה לבני אדם, שעושים שגיאות כמו בני אדם. אנשים היו צריכים להעתיק את הטקסטים ההיסטוריים העתיקים, וחלו שגיאות בהעתקות. הרבה תלמידים שלי חושבים שמשה רבנו הוריד מהר סיני, מלבד שני לוחות הברית, גם את עשרים הכרכים של ש"ס וילנה, עם רש"י בצד אחד ותוספות בצד השני". חז"ל, לדברי אשל, שאבו את הידע ההיסטורי שלהם מספרי ההיסטוריה שהיו בידיהם. מקורות אלו היו לעיתים משובשים כתוצאה משגיאות בהעתקה.

לעומת המבוכות המסוימות הללו, אשל גם יודע לספר על העצמת החוויה הדתית שלו, ככל שהוא עוסק יותר במדע. "אני לא בא להחזיר בתשובה, אבל אני מקווה שלאנשים שבאים מרקע דומה לשלי, שמגיעים ללמוד אצלי או אצל מוריי באוניברסיטה העברית, החוויה הדתית תתעצם".

כך מספר אשל על ספר היובלים, ספר חיצוני שמשה רבנו קיבל לכאורה ממלאך הפנים. "בספר היובלים מסופר על כך שהשבטים הביאו את כותנתו של יוסף ליעקב אביהם ביום הכיפורים, וכך הסביר הספר את הצום ביום הזה. לדעתי, בלי הסיפור הזה לא היינו אומרים את הפיוט 'אלה אזכרה' אחרי סדר העבודה ביום הכיפורים". הפיוט 'אלה אזכרה', המופיע במחזורים האשכנזיים, קושר בין חטא מכירת יוסף לסיפור מותם של עשרת הרוגי מלכות.

"אני יכול לתת עוד עשרות דוגמאות כאלה. ככל שאני עוסק יותר בבית שני, החוויה הדתית שלי מתחזקת, כי אני מבין יותר. כיוון שזה קרה לי ולאשתי, אני מקווה שזה יקרה לעוד אנשים".

בתשובה לשאלה אם הוא ממליץ לצעירים דתיים ללמוד ארכיאולוגיה, אשל אומר: "העולם האקדמי קשה. למישהו שגדל בעולם הישיבות קשה בדרך כלל עם האנגלית. גם לא קל לקבל משרת הוראה. אבל יש יתרון בעיסוק בעולם של מדעי הרוח, בכך שאתה עושה מה שאתה אוהב. אפשר לשבת כל היום בספרייה ולעסוק בתורה, וכל הזמן יש מלגות. חוץ מזה, בניגוד לרופאים, עורכי דין, אנשי צבא ונהגים – כאן, אם טעית – אתה לא גורם נזק".

אבל מלבד זה, לאשל יש מסר חשוב אותו הוא מעוניין להעביר לקוראי 'בשבע': "צריך לדעת שהאויב ברח. אני חושב שהעובדה שבמחלקה לתנ"ך באוניברסיטה העברית, שהיא מקום קשה, המורים והתלמידים הם חובשי כיפות מלמדת משהו. אם מישהו חושב שאסור לשלוח בחור לערבות של הר הצופים כי מי יודע מה יקרה לו, שיידע שאין סכנה אמונית.

הדבר נכון אפילו לגבי אוניברסיטת תל-אביב. לאדם שבגר את המסלול שאני עברתי, ובוודאי אם גם הלך למכינות או לישיבות גבוהות, אין סכנה אמונית. הבעיות שקיימות בתחומים הללו קיימות גם לחילוני. קשה לקבל משרה, וקשה להתקבל לדוקטורט. בעבר, הכלכלה הישראלית פרחה כי קלטנו מוכשרים מהמערב, היום אין מישרות ואנחנו מייצאים חוקרים לחו"ל. היום ההחלטה אם ללמוד ארכיאולוגיה או כל מקצוע אחר במדעי הרוח קשורה רק לשאלה אם אתה מוכן לעשות את כל המאמץ, כאשר בסופו של דבר תיאלץ ללמד בתיכון, במכללה או אפילו בחו"ל, דבר שפחות מתאים מן הסתם לקוראי 'בשבע', ולא באוניברסיטה בארץ, וכל זה בגלל עניינים פוליטיים – כי המנחה שלך פחות חזק וכדומה. אבל חשוב לי שהקוראים יקבלו את העדות שלי שאין סכנה אמונית".

לפעמים אשל נאלץ להרגיע את תלמידיו ששמעו בשיעור דעה כופרת כזו או אחרת, ואומר להם: "אז שמעתם דעה אחרת, אז מה". הוא משתמש במשל שנאמר על לימודו של ר' מאיר אצל אלישע בן אבויה: "רימון מצא – תוכו אכל וקליפתו זרק". "אנחנו באים לשמוע את הדברים, וגם אם מורה אמר שלא היתה יציאת מצרים – אז מה? הוא לא הרב שלך, ואתה לא מוכרח לקבל את דבריו. צריך לזכור שלמדע יש הרבה מה להציע, וצריך להתייחס לכל מיני דברים שנאמרים בסלחנות ומתוך ביטחון עצמי".

yoelyya@gmail.com