בשבע 297: כן רוצים לישון

אסתי רמתי , ט"ז בסיון תשס"ח

שלום יומן,
ממש מזל שיש לי אותך. אני כל-כך מעוצבנת! והכל בגלל פרחיה, אחותי הגדולה. היא פשוט האחות הכי מרגיזה ומעליבה ומגעילה בעולם, אני חושבת. למה היינו צריכות להיוולד אחיות, תגיד לי, למה? תשמע מה קרה. היום חזרתי מבית-הספר, ואיך שנכנסתי הביתה אמא אמרה לי להיות בשקט, כי פרחיה חזרה מהשירות לאומי שלה, והיא הלכה לישון.

אז באמת השתדלתי, אבל אז רעות, החברה שלי מהכיתה, באה אליי ללמוד למבחן בטבע. כבר סיפרתי לך על רעות, נכון? ילדה מצחיקה כזאת עוד לא נולדה. וחוץ מזה, היא אלופה בלחקות את המורות. אז ישבנו ולמדנו, ואז היא התחילה לקרוא את החומר בקול המנוזל הזה של המורה לטבע, והיא גם אמרה לי "תפארת, עוד פיפס אחד ואת בחדר המנהלת...",
בדיוק כמו שהמורה תמיד אומרת, וזה היה פשוט קורע. התפוצצנו מצחוק, ואז הדלת נפתחה ופרחיה נכנסה והתחילה לצרוח עלינו שנשתוק כבר כי אנחנו מעירות אותה. אני לא התרגשתי במיוחד, אבל רעות הסמיקה וגמגמה משהו, ואז היא לקחה את הדברים שלה והסתלקה הביתה, וזה היה ממש לא נעים.

וכאילו שזה לא מספיק – אחרי שרעות הלכה הייתי כבר ממש עצבנית, אז כדי להירגע שמתי דיסק של אודי דווידי. ולא חזק במיוחד, רגיל. אבל אז פרחיה שוב נכנסה וצרחה למה אני לא נותנת לה לישון, והיא כיבתה לי את המערכת ולקחה לי הדיסק. נכון שהיא ממש מגעילה? אמא אמרה שאני אסלח לה כי היא נורא נורא עייפה, כי היה להם איזה קורס בשירות הלאומי והיא לא ישנה כמה לילות והיא גם מצוברחת בגלל שהיא נכשלה בטסט החמישי. ואני חשבתי: אז מה? מה, זה שהיא עייפה אומר שמותר לה להעליב אותי ואת החברה שלי ולקחת לי את הדברים? ומה אני אשמה שהיא לא יודעת לנהוג? ועכשיו אני אצטרך לסבול אותה בבית שבוע שלם! בעצם, לא, איזה מזל. כמעט שכחתי! מחר אני יוצאת לטיול שנתי של יומיים! טוב, אני רצה לארוז.

היי יומן,
חזרתי מהטיול, ועכשיו אני קוראת את מה שכתבתי על פרחיה ביום ראשון, ואני ממש מתביישת. אפילו בא לי לקרוע את הדף ולזרוק אותו לפח. רוצה לשמוע למה? טוב, תקשיב: ביום הראשון של הטיול עשינו מסלול מה-זה קשה. עליות ועליות ועוד עליות. והיה חם ולא היה צל והנעליים עשו לי פצעים ברגליים. בלילה, כשהגענו לאכסניה, כל מה שרציתי לעשות היה להתקלח וללכת לישון, הייתי הרוגה. ובאמת, אחרי ארוחת ערב לא הלכתי לקומזיץ ולא כלום, רק נמרחתי על המיטה וישר נרדמתי.

נראה לי שישנתי אולי שעה, כשהחברות שלי הגיעו לחדר. אני לא יודעת איך הן לא היו ממוטטות, אבל רעות ותרצה קשקשו וצחקו, ונטע הוציאה קאזו, נו, הכלי הזה שנשמע כמו ברווז צרוד, והיא התחילה לנגן בקולי קולות.

לא אמרתי להן כלום, לא רציתי שיחשבו שאני אחת שהורסת את כל הכיף. אז שמתי את הכרית על הראש וניסיתי לישון. ובאחת בלילה הגיעו אלינו שירה ואפרת מהחדר השני, והבנות החליטו לעשות תחרות בדיחות. אז אמרתי להן שאני עייפה ואני רוצה לישון, ואפרת אמרה שהם ילחשו וזה לא יפריע לי. בטח.  איך חמש בנות יכולות לספר בדיחות משך שעתיים בלי שזה יפריע? בסוף, בשלוש לפנות בוקר, הראש שלי כבר התפוצץ, אז התחלתי לצעוק עליהן שזה גזל שינה ושישתקו כבר, כי עוד רגע אני אקרא למחנכת. והן נעלבו והלכו.

ועכשיו אני נזכרת בפרחיה, וחושבת שבעצם אני לא אקרע את הדף הקודם. דווקא למדתי ממנו משהו חשוב.