בשבע 297: דתיים בעור של כבש

לא יעזרו התירוצים: פסטיבל הגורמה הכשר מזכיר לי את משתה אחשוורוש ● הרצון לפרוץ את הסטריאוטיפ גורם לדתיים לשכוח למה באמת הם מקפידים על כשרות או צניעות.

אסתי רמתי , ט"ז בסיון תשס"ח

אין לי שום דבר עקרוני נגד אוכל. באמת. אוכל זה ביתיות, זה אווירת שבת וחג, וחוץ מזה, זה טעים.  אחת לכמה, יש לי אפילו התקפי בישוליתיס במסגרתם אני מרפרפת בספרי הבישול שלי, ומנסה לגוון את סעודות השבת (לקול מחאתם הנמרצת של הילדים, שדורשים כאן ועכשיו את מרק העוף). אבל מעבר לזה, אני מתקשה להתייחס לאוכל כסוג של אמנות. זה פשוט לא מעניין אותי. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיצאנו לבלות במסעדות בשנים האחרונות, ומתוכן שלוש פעמים היו לאותה מסעדה. יש לי העדפה ברורה לשניצל וצ'יפס על פני סטייק א-לה משהו, ולא תמצאו אותי משוטטת בשווקים בחיפוש אחר התבלין הייחודי שרק משה מהדוכן השלישי משמאל יודע להכין כמו שצריך.

ולמה אני מלאה אתכם בהקדמה הארוכה הזאת? כי הפעם אני רוצה להתייחס לפסטיבל האוכל הכשר שנערך בימים אלה, ויכול להיות שאם הייתי בשלנית דגולה, הייתי מדברת אחרת. אולי. ואולי לא.

למי שלא שמע, מדובר באירוע גרנדיוזי: שלושה ימים, המון פרסום, עשרות דוכנים של מטעמי גורמה כשרים, מופעי זמר חסידיים שחבל על הזמן וכמובן (איך אפשר בלי) "הפעלות לילדים". חגיגה של ממש.

יש הטוענים שמדובר ביוזמה ברוכה שתחזק את הכשרות ואת בעלי המסעדות הכשרות, וסביר להניח שיש בזה משהו. אבל מה אני אגיד לכם? למרות הכל, משהו בעסק הזה צורם לי.

אולי זה בגלל הפרסום. "לאכול!" צועק השלט באותיות ענקיות ואדמדמות כצבע הסטייק. ועל מילת המפתח הבשרנית הזאת הוטבעה, באותיות קטנות יותר, חותמת "כשר" שחורה ומסולסלת. חברים, אפשר לזלול חפשי, הכל כאן כשר. במאמר מוסגר, בשכונה חרדית נתקלתי בפרסום אחר לאותו פסטיבל. "חגיגת קיץ חסידית", באותיות ענק, ולמטה, בקטן: "בחסות 'לאכול כשר'". כנראה שגם המארגנים הבינו שאצל החרדים זה לא יעבור.

אודה ואתוודה –אני לא צדיקה גדולה. בעוונותיי הרבים אני נוהגת לאכול כי אני רעבה, או כי בא לי מתוק, או סתם כי משעמם לי, ולאו דווקא כדי לחזק את גופי לעבודת הבורא. אני גם חושבת שאהבה לאוכל זה משהו שנולדים איתו, וזה בהחלט לגיטימי. בכלל, אם היה מדובר באותו פסטיבל, אבל עם כותרת קצת פחות נהנתנית, הייתי מחפשת לטור הזה נושא אחר. אבל העמדת האכילה במרכז אירוע תרבותי לציבור הדתי מעוררת בי אסוציאציה מיידית של משתה אחשוורוש. גם שם היין היה כדת, וטוב לא יצא מזה.

ואני לא בטוחה שאין כאן עניין יותר עמוק. אחד מיוזמי האירוע הוא אישיות ציבורית שבעבר ביקשה שישדרו את 'ארץ נהדרת' ביום חול "כדי שגם הדתיים יוכלו להיות חלק ממדורת השבט". זה הראש: למה ייגרע חלקנו ממנעמי החיים רק בגלל שאנחנו שומרים שבת ולא יכולים לאכול שרימפס? מה, אנחנו לא בני אדם?

תסמונת ה"אל תראו אותי ככה" קיימת אצל כולם. אל תראו אותי שאני שמאלני, אני לא פחות ציוני מכם, אל תראו אותי שאני חילוני, אני דווקא אדם מאמין. ואצל הדתיים (לכל גוניהם, לדעתי) זה "אל תראו אותי שאני דוס" – אני מבין יופי בענייני העולם הזה.

באמת קשה להתחמק מהרצון לפרוץ את הסטריאוטיפ. גם אני רוצה שאנשים יבינו שלמרות שיש לי מטפחת על הראש, אני לא יושבת וממלמלת פסוקי תהילים כל היום. קראתי ארבעה ספרי הארי פוטר (בחמישי נשברתי), יש לי חיבה מיוחדת לשיריו של עידן רייכל, והי, אני אפילו יודעת לשחק משחק סביר של פינג-פונג.

אנחנו מאמינים בני מאמינים

כשלמדתי בבית ספר מעלה, אחת התלמידות עשתה סרט סטודנטים קצר, והיא שילבה בו צילום שהיה בעייתי מבחינת צניעות. לא קיצוני כמו הסקנדל הידוע שאירע שם, אבל לטעמי, גם לא ממש ראוי. והנה, אחרי שנדלקו האורות, סטודנטית אחרת שברה את הדממה. "אני חושבת שזה יפה", היא אמרה בהתפעלות, "זה יפה שהיא מתגברת על הבושה. אצלנו מלמדים להתבייש בנושאים האלה, יפה שהיא מצליחה להיפתח".

"בושה?!", רציתי לקום ולומר, "אנחנו לא פוריטנים! אנחנו לא שומרים על דיני צניעות כי זה לא נעים או לא יפה או בגלל שככה לימדו אותנו באולפנה. אנחנו מקפידים על צניעות כי זה כתוב בתורה שאנחנו אמורים להאמין בה". רציתי לומר, אבל שתקתי.

וזו תמצית העניין. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? האם אנחנו בני אדם רגילים שבמקרה יצא לנו להיות דתיים, או שמא אנחנו קודם כל מאמינים בתורה ובהלכה וברוח ההלכה, וזה אמור להפוך אותנו לאנשים מזן קצת אחר, עם ערכים שונים? אנחנו אומנם מאמינים בלקדש את החומר – אבל האם הכוונה היא לרדיפה אחרי כל שיגעון תרבותי-חומרני-נהנתני, בניסיון להכשיר אותו? ואם נעביר 'ארץ נהדרת' ליום ראשון, ואפילו נלביש את השחקנים במיטב האופנה של מאה שערים – זה ישנה את מה שהם יוציאו מהפה?

לביקורת בונה וחיזוקים חיוביים:eramati@gmail.com