בשבע 298: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ו בסיון תשס"ח

עסקה-בלוף

אדוני ראש הממשלה: אתה עומד היום בפני החלטה גורלית, אם לאשר את עסקת השבויים המתגבשת בימים אלה. בבואך לקבל החלטה לכאן או לכאן, התייחס לנושא כאילו גורל משפחתך עומד כאן על כף המאזניים. תחשוב מה היית עושה אם בנך היה החייל החטוף. כלומר, אתה צריך לדמיין שבנך הוא חייל, ואז לדמיין שחטפו אותו. כן, הרבה דמיון ליום אחד. וכעת תחשוב מה היית עושה, אם המחבל שאמור להשתחרר תמורת בנך עומד לבצע פיגוע שבו ייפגע בנך השני. כן, קודם תדמיין שהילד חזר לארץ – זה חלק מהעניין, אדוני.

עד כאן אתה איתי? יופי. ועכשיו תדמיין שהבת שלך היא אסירה פלשתינית, ושרעייתך היא סמיר קונטאר. ואז, אדוני, תחשוב מה היית עושה במקרה כזה אם, נניח, היית ציפי לבני.

לא לציטוט

למרות רגישות נושא החיילים החטופים, נדמה כי הכול כבר נכתב ונאמר. התקשורת לא מגלה איפוק רב בנושא המו"מ להשבת חיילינו, וזאת בלשון המעטה. אבל בדיקה קצרה מגלה כי אפילו התקשורת לא מספרת הכול. ישנם שניים-שלושה דברים שעדיין לא התפרסמו, בגלל הרגישות או בשל סיבות טובות אחרות. ובכן, לשם כך אנחנו כאן. הנה חלק מהציטוטים שעדיין לא קראתם בנושא עסקת השבויים.

ראש הממשלה: נכריז שרגב וגולדווסר הם חללים שמקום קבורתם לא נודע. אם הציבור יאכל את זה, אלך רחוק יותר ואכריז שגם שלא קיבלתי כסף מטלנסקי.

שרי הקבינט: אחת משתיים – או שנסכים לרגיעה ונקבל את גלעד שליט, או שלא נסכים לרגיעה ולא נקבל את גלעד שליט. בעצם, יש לנו רעיון טוב יותר: החמאס יסכים לרגיעה, והוא יקבל את גלעד שליט.

שרי הממשלה: אנחנו לא נצביע בעד כל עסקה. אנחנו נגד שחרור רוצחים. לא נחזיר אסירים חיים תמורת גופות. אנחנו נגד... מה, ההצבעה עכשיו? בעד! בעד! שיואו, איך הספקנו ברגע האחרון.

עורך עיתון גדול: אנחנו חייבים להיות אחראים ושקולים. עלינו להביא את כל הצדדים בעד עסקת שבויים ונגדה, לבדוק מהו המחיר שאנחנו משלמים בכל תרחיש. סתם, נראה לכם? יש לנו מכתב של גלעד שליט ביד, ואתם רוצים איזון? פחחח...
האזרח הקטן: אני בעד עסקה, בטח בעד. הגיע הזמן שהחיילים שלנו יחזרו הביתה, אפילו תמורת אלף רוצחים. כולנו צריכים להזדהות עם משפחות החיילים. סולידאריות, זה מה שחסר היום לחברה שלנו. אז מה אם ישוחררו מחבלים מהכלא? ממילא הם בטח ירצחו ילדים שאני לא מכיר.

מומחה לקריאת כתב דפוס בעזה: מהפרשנות הגרפולוגית למכתבו של שליט שפורסמה בעיתונים אנחנו למדים שהאויב הציוני בדיכאון.

תולדות הקריאה

בדיוק לפני שנה, מעל דפי עיתון זה, הבטחתי לעדכן את הציבור במאבקם הקשה של עפעפיי נגד הספר 'אלה תולדות'. למי שלא היה בפרק הקודם: ספרה של אלזה מורנטה, המתאר את איטליה הענייה והעלובה בימי מלחמת העולם השנייה וקצת אחריה, זכה לכל הסופרלטיבים האפשריים ברחבי העולם וגם אצלנו. לא תמצאו רשימת ספרי חובה או המלצות לשבוע הספר, שיצירתה המונומנטלית של מורנטה המנוחה לא מופיע בהן.

השבוע, בתום שנתיים וחצי של ערפול חושים, סיימתי לקרוא את הספר. בניגוד למה שכתבתי בדו"ח הביניים מלפני שנה, זה לא ספר משעמם ומעצבן, אלא רק מעצבן. כן, מורנטה ידעה לתאר ולדמות ולהשתמש בלשון עשירה ולבנות דמויות נהדרות ומורכבות ומעוררות אהדה. אבל היא כה מאוהבת בתיאורים של עצמה, שהיא מוותרת לטובתם על קצב ומתח עלילתיים. 512 עמודים צפופי פונט מכיל התרגום העברי של הספר, ובאותה מידה יכולים היו להיות לו 712 עמודים או 212 עמודים, מבלי שאיכויותיו ייפגעו כהוא זה.

כשם ש'אלה תולדות' הוא משל על האנושות כולה, כך גם הביקורת הזאת נגדו היא משל לכל הספרות המוערכת יתר על המידה. כמו ספרים  מדוברים רבים, גם 'ההיסטוריה' (שמו המקורי של הספר) של מורנטה היא לא יצירה גרועה באמת. להפך: יש בה לא מעט קסם, פיוט ואנושיות. אבל עד שהקורא יגיע לכל אלה ויצליח ליהנות מהם, הוא עצמו עלול להפוך להיסטוריה.

חמסה עלינו

א. למעשה, הייתי צריך לכתוב על פריחת הרדוף הנחלים, או על כל נושא אחר שישרוד לפחות עד ירידת העיתון לדפוס. בקיצור: אם בינתיים הרבצ"ר הגיע להחלטה בנושא החטופים, הכנסת פוזרה ואיראן שיגרה לעברנו אטום – אנא התחשבו במגבלותיי.

ב. בניגוד להערכות של מספר עיתונאים, ראש הממשלה לא יכול להכריז על רגב וגולדווסר כחללים על דעת עצמו. קודם כל הוא צריך תשובה מהרב הצבאי הראשי, אחר כך הוא אמור לשלוח את טל זילברשטיין לדבר על הנושא בתקשורת, ורק בסוף יוכל אולמרט עצמו למסור את ההכרזה באמצעות פתקים בישיבת הממשלה.

ג. ולידיעות קצת יותר שמחות: עמית סגל ונדב פרי יהיו המחליפים של רפי רשף בגל"צ. לדעתי הלא משוחדת – בחירה יוצאת מן הכלל. 

ד. 'שלווה בארמנותייך' הוא אלבום משירי הרב קרליבך שהוציאה המוזיקאית קרני אלדד. לאלדד קול עמוק ונוגע, אם כי ציפיתי לעיבודים קצת יותר נועזים ומגוונים. בכל מקרה, השירים נהדרים והתקליטור עושה נעים באוזן.

ה. מבזק DVD: כבר לא עושים סרטים כאלה היום, אומרת הקלישאה, ובמקרה של 'גבירתי הנאווה' היא גם מדויקת. בעידן של זוכי אוסקר מלנכוליים ואפלים, נחמד לזכור שפעם (1964) זללו את האוסקרים סרטים קלילים, צבעוניים ומלאי חום והומור. סיפור 'פיגמליון' הקולנועי נמתח על פני 166 דקות, לא כולן מוצדקות אבל כולן מבדרות.

יודע את מקומי

בימים האחרונים אני משתדל להינתק מהעולם: לא עונה לטלפונים, לא פותח מכתבים ולא יוצא מהבית. מי יודע, אורבך עוד עלול ליצור קשר.

בעצם, הסיפור מתחיל לפני כעשור, כשתוכנית הרדיו 'המילה האחרונה' היתה בטיטוליה. באותם ימים הסתיימה התוכנית בפינה פובליציסטית קצרה, שבה השתתפו מספר עיתונאים צעירים, יפים ומוכשרים – ואני. מדי שבוע-שבועיים הייתי משוחח טלפונית עם אורי אורבך ועירית לינור, משחרר את הגיגיי לאוויר הרדיופוני, ומקלל את עצמי מאוחר יותר על הבדיחות שפספסתי ועל הגמגומים שלא פספסתי.

הפינה בהשתתפותי נמשכה חודשים אחדים, ואז זה קרה. באחת התוכניות התפתיתי לעלות לשידור בלתי מוכן בעליל. אורבך לא שידר באותו יום, וכך לא יכול היה להגן עלי כהרגלו. מאז אני מתפלל כי אותה תוכנית מוקלטת אבדה בארכיון הגל"צי לנצח. אומר זאת כך, יונית: איזה מזל שבאותם ימים לא היו שידורים חוזרים באינטרנט. למעשה, זאת היתה ההופעה המשודרת האחרונה שלי עד עצם היום הזה, כולל בר-מצוות.

אבל בימים האחרונים שבה חרדת-הקהל להתדפק על דלתי. מתברר כי באותה תוכנית רדיו נוסדה פינה חדשה ושמה 'הסגל הבכיר' (ג' קמוצה). בהברקה שרק הוא מסוגל לה, גילה אורבך כי אנשי תקשורת רבים אוחזים בשם 'סגל'. ומאז, מדי שבוע, מראיינים מגישי 'המילה האחרונה' שני 'סגלים' שונים בענייני השעה.

די ברור לי כי זמני הולך ואוזל, ככל שאוזלים לאורבך הסגלים האחרים. ישראל סגל כבר לא מתראיין הרבה, ואילן קופרמן-סגל הוא לא עיתונאי אלא שודד ברינקס. אז כמה סגלים כבר נותרו לפינה הזו? אורבך עומד להתקשר אלי, אני כמעט בטוח בזה, ולי לא יהיה נעים להגיד לא. אז בני משפחה, חברים ומכרים: אל תעבירו לי שיחות! אל תפתחו את הדלת! אל תחתמו על דואר רשום! אני לא בבית, ואני חולה, והכלב אכל לי את המחברת. העיקר שלא יציעו לי לדבר שוב ברדיו.

ואם בכל זאת תשמעו גמגומים בעתיד הקרוב, ייתכן כי יונת הדואר הצליחה לחדור לביתי דרך החלון הפתוח. מילא, לפחות אפשר להגיד משהו על ספורט?