בשבע 298: צדיק אמיתי

חגית רוטנברג , כ"ו בסיון תשס"ח

שוב התחלתי לשמוע מאחוריי רחשים ולחשים של החניכים הצעירים וגם של חלק מהמדריכים. כרגיל, עמדתי כחזן בתפילת מנחה של שבת בסניף, והבעיה חזרה על עצמה: מכיוון שאני נחשב ל'דוס' של הסניף, מסתבר שאני מסיים להתפלל חצי שעה אחרי כולם, וכשאני מאריך בתפילת העמידה החבר'ה מאחורה נהיים עצבניים ומתחילים לקשקש. איזה ילדים אלה, אני מתעצבן, תוך כדי שאני ממלמל את הברכות בלחש. בסוף אני פונה לאחור ומסמן להם בתנועות ידיים נמרצות להיות בשקט. "יאללה, גם כן צדיק", פולט לכיווני בכעס יוחנן, החניך שלי.

אחרי המפקד, אני מבקש משגיא הקומונר שתי דקות מול החניכים: "חבר'ה, זה לא ייתכן מה שקורה פה!" אני מרים את קולי "אתם מזלזלים בתפילה, מה זה הדיבורים האלו?" אני ממשיך להוכיח, ומבטיח להם שמעכשיו כל שבת אני אהיה חזן עד שיתרגלו לחכות לי בסבלנות בלי לדבר. אני רואה את הפרצופים המתעקמים לעברי, ומתעלם.

במוצאי שבת אני חוזר הביתה, וכשאבא שואל איך היה בסניף, אני מספר לו. "גם אני ראיתי איך כעסו עליך", התערב שאולי, אחי הצעיר, בשיחה. "ששש!" היסיתי אותו "זה ממש לשון הרע! אסור לך לדבר ככה על אנשים מהסניף, אולי אני מכיר אותם?". שאולי נבהל כנראה, ונסוג לחדרו.

אחרי סעודת מלווה מלכה, התיישבתי ללמוד קצת משניות. "ישי", שמעתי את אימא קוראת לי מהמטבח "אולי אתה עוזר לי היום עם הכלים?". נאנחתי בקול, וקראתי לעברה: "אימא, אני לומד תורה. אין מישהו אחר שיכול לעזור? אני בטוח שנאווה משחקת עכשיו בבובות שלה, עדיף שהיא תעזור לך". אימא לא ענתה. מהמטבח שמעתי את קרקוש הצלחות, והבנתי שהיא כבר רוחצת את הכלים בעצמה.

למחרת מיהרתי לישיבת צוות חשובה בסניף. היום אמורים להחליט מי מחליף את הקומונר הקבוע שלנו, שגיא, למשך השבועיים הקרובים, עד שיחזור מהחופשה המשפחתית אליה הוא נוסע. התיישבנו במעגל, וכל אחד רשם על פתק בצורה חשאית את שם המדריך שהוא היה מעדיף לראות במקום שגיא. היה לי ברור שיבחרו בי, כי אני בחור די אחראי וגם חכם.

שגיא הוציא את הפתקים והתחיל להקריא את השמות: "גלעד, יוני, הראל, הראל, יוסי, הראל, שמעיה, הראל..." הרשימה נמשכה, אבל השם שלי לא הוקרא אפילו פעם אחת. כנראה שהחוורתי, כי גלעד שאל אותי אם אני מרגיש טוב ואם הכל בסדר. "בטח...", גמגמתי ויצאתי החוצה. שמעתי את כולם מריעים לקומונר המחליף החדש – הראל. הראל הודה לכולם, ובחוש ההומור הזורם שלו, אמר: "קדימה, פרק תהלים להצלחת הקומונר החדש", וכולם חייכו וקראו איתו יחד את המזמור. עדיין לא הבנתי למה בחרו בו: הראל היה אחד מכולם, לא מישהו מיוחד.

בשבת הבאה היה הראל חזן במנחה, לרגל התפקיד החדש. אף פעם לא שמתי לב שהוא מתפלל בעיניים עצומות כאלה, אומר לאט כל מילה. אבל פתאום, כשהחניכים התחילו להתלחש, ראיתי שהוא מסיים את התפילה במהירות, ומיד מתחיל בחזרת הש"ץ. במפקד הוא הכריז על מבצע שמירת הלשון: "אני בטוח שבסניף כזה, שכולו מלא צדיקים, נצליח להחזיק מעמד בשבוע הקרוב בלי לדבר על מה החברים שלנו אכלו אתמול בארוחת הצהריים", הוא קרץ, והחניכים צחקו. בשבת שלאחר מכן, כשכמעט כל קבוצה זכתה בפרס, ספר 'חפץ חיים', על שהצליחה לשמור שעה ביום בלי לשון הרע, הבטתי מהצד בהראל עם כל החניכים שהתנפלו עליו בחיבוקים, וניסיתי להבין מה סוד ההצלחה שלו. פתאום נפל לי האסימון, משהו שהיה כתוב ב'פרקי אבות' קפץ לי לזיכרון. עכשיו הכל ברור.