בשבע 298: כן בבית-ספרנו

בבית הספר 'ארץ הצבי' בירושלים לומדים אלוף הארץ בריצה לנוער, תלמיד שמשתתף בקורס מחשבים למצטיינים של חברת 'נס' ושחקן בקבוצת תיאטרון.

עפרה לקס , כ"ו בסיון תשס"ח

מי שייכנס בשערי 'ארץ הצבי', ירושלים, בית-ספר השייך לרשת 'צביה', יופתע לראות את האוכלוסייה במקום. אולפנות צביה אומנם קיימות בעפולה ובעזתה ובמקומות לא אליטיסטיים שכאלה, אבל בית-ספר המיועד כל כולו לנערים מסורתיים שלא מצאו את מקומם במוסדות לימוד אחרים? זה כבר חידוש.


הגיע אלינו ילד שנזרק מאחד התיכונים והיה קשה איתו. מאוד. הוא היה מפרק את הקירות. התחלנו לעשות איתו עבודה אישית. בכיתה י"א, וזה אחד הניסים שראיתי, הוא השתנה מהקצה אל הקצה. הוא הפך להיות אחד התלמידים האכפתיים והנעימים שהיו פה. הוא סיים כיתה י"ב כמצטיין המחזור, עם תעודת הבגרות הטובה ביותר, ילד שכל המחזור אוהב אותו והוא אוהב את כולם
המנהל, יוסי אייזמן, נכנס למקום לפני ארבע שנים, ומבית-הספר עולה ניחוח של סיפור הצלחה לימודית חינוכית ואישית. נראה שהמוטו הוא משהו כמו 'לא לקטנוניות מגזרית או עדתית, כן למסירות ולאהבה פשוטה'. החלום של אייזמן הוא שהרשת תכבוש את ההר ותפתח מוסדות דומים בערים נוספות בארץ. ועד אז הוא מספר מה ואיך עושים, תוך שהוא מצליח שלא לומר על עצמו אפילו מילה אחת טובה במשך כל הראיון. תופעה, נכון? 
 
מסורתיים לחוד, דתיים לחוד

לפני שמונה שנים מנתה עיריית ירושלים את מספר התלמידים הדתיים המתגוררים בתחום השיפוט שלה שלא מצאו מסגרת לימודית. התוצאה היתה גבוהה, גבוהה מדי. העירייה הבינה שמדובר בעשרות נערים בגילאי חטיבת ביניים ותיכון, מסורתיים ואולי למעלה מזה, שיכולותיהם הלימודיות חלשות, ולכן הם לא מצאו את עצמם בישיבות האליטיסטיות וגם לא בתיכונים המצוינים של העיר.

העירייה החליטה שלא להזניח את החינוך של הנושרים, והקימה עבורם מסגרת. היא יסדה חטיבת ביניים שצמחה לתיכון, בשכונת גילֹה בעיר. ואולם הניסיון לא הצליח, וכעבור מספר שנים חיפשו אנשי מנח"י (מנהלת חינוך ירושלים) אנשי חינוך שייקחו את בית-הספר תחת חסותם. הם פנו ללא אחרת מאשר רשת צביה. "סוכם שזה יהיה בית-ספר עירוני", משחזר הרב איתן אייזמן, ראש הרשת. "המשאבים יהיו שלהם, אבל האחריות החינוכית שלנו". 

"קרה פה משהו מאוד חדשני לרשת", מחדד המנהל, יוסי אייזמן, בנו של הרב איתן. "צביה תמיד כיוונה את עצמה לאוכלוסייה תורנית מאוד ואיכותית. זו הפעם הראשונה שהרשת הסכימה לנהל מוסד שהוא לאוכלוסייה שונה לגמרי. היא בעצם לקחה תחת חסותה מוסד של ילדים מסורתיים ולא מצטיינים, והיא עובדת איתם".

בית-הספר נולד בגלל שהמון חבר'ה לא מצאו את עצמם במסגרות הקיימות. יכול להיות שהציונות הדתית אשמה בזה שהנערים האלה נשארו מאחור?

"בשביל לענות על שאלה כזאת, דרוש ניתוח היסטורי מעמיק. אבל בכך שרשת צביה הלכה לרוב על מצוינות תורנית ולימודית, היא קידמה את האוכלוסיות החזקות ועשתה מהפכה תורנית מאוד חשובה בארץ. זה שהאוכלוסייה המסורתית, הפחות תורנית, נשארה מאחור בלי מוסדות טובים וחזקים – זו אחת ההשלכות".

יוסי אייזמן רואה את בית-הספר כמין מוסד דגל לאוכלוסייה מסורתית ולא מצטיינת, מן הסוג שהרשתות התורניות מעולם לא עבדו איתן. אחרי בית-הספר שהוא מנהל, כך הוא מקווה, יבואו עוד המון 'ארץ הצביים".

נראה שהאידיאל הנכון הוא שהחבר'ה האלה ייכנסו לתוך המוסדות הקיימים ולא שייבנו עבורם מוסדות נפרדים.

"זה לא יקרה. לא בגלל שזה לא נכון או לא ראוי, אלא כי הציבור שלנו הוא אליטיסטי מאוד ומפונק. אדם תורני שיבוא לפה, ויראה חבר'ה מסורתיים שומרי שבת וכשרות שחובשים את הכיפה רק בבית-ספר ולא בחוץ, לא יכניס את הילדים שלו לבית-הספר הזה. הציבור שלנו לא שולח לבתי-ספר אינטגרטיביים".

אייזמן אינו משוכנע עד כמה מנהלי בתי-ספר יכולים לעשות מעשה ולהציב להורי התלמידים עובדות בשטח. התחרות בין המוסדות קשה, ולדעתו הרשתות "באות לתת מענה לצרכים, ולא ליצור צרכים חדשים". אבל מנהלים שרוצים לחנך – צריכים גם להוביל תהליכים. יש היום מוסדות חינוך המשלבים בתוכם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, למשל. זאת אמירה של מוסד.

"את זה ההורים עוד יכולים לשאת, אבל תשימי עשרים אחוז עולים ממדינות כמו אתיופיה – כל ההורים יברחו".

זאת אמירה קשה מאוד כלפי הציבור הציוני-דתי.

"נכון, אני מסכים איתך. אבל ראש מוסד שמכניס עשרים אחוז של ציבור מסורתי יאבד את כל החבר'ה החזקים שלו. הם פשוט ילכו למוסד השכן, שרק מנפה ומסנן ומקבל 'בנים של'. זאת אמירה מאוד לא נעימה, אבל זו המציאות שאנחנו חיים בתוכה".

מהתנהגות פרועה למצוינות 


"תשימי בבית-ספר עשרים אחוז עולים ממדינות כמו אתיופיה – כל ההורים יברחו. גם ראש מוסד שמכניס עשרים אחוז של ציבור מסורתי יאבד את כל החבר'ה החזקים שלו. הם פשוט ילכו למוסד השכן, שרק מנפה ומסנן ומקבל 'בנים של'. זאת אמירה מאוד לא נעימה כלפי הציבור הדתי-ציוני, אני יודע, אבל זו המציאות שאנחנו חיים בתוכה"
'ארץ הצבי' מונה 180 תלמידים המתפרשים על פני שש כיתות, מ-ז' ועד י"ב. התלמידים מגיעים ממרכז ירושלים ודרומה, ומעטים מתגוררים ב'מעלה אדומים' וגוש עציון. "הרעיון של בית-הספר הוא להיות קטן. כל שנה אנחנו פותחים כיתה אחת, כך שכולם מכירים את כולם. אין מגרש של כיתה ז' ושל כיתה י' – כולם משחקים עם כולם כדורגל. כל אחד מכיר את כל התלמידים ואת כל המורים, אין פה ניכור".

המספר הנמוך של התלמידים בונה תחושה משפחתית, והכיתות הקטנות מאפשרות לאתר את החלשים ואת החולשות. בנוסף, השנה פתח בית-הספר ספרייה אליה נשלחים ילדים בקבוצות של שלושה או ארבעה, כדי ללמוד עם מורה להוראה מתקנת, שמושיט להם עזרה בדיוק במקום שבו הם צריכים.

"ילד שמגיע לכאן בכיתה ז', שבקושי יודע קרוא וכתוב ותמיד היה החלש של הכיתה וספג כישלונות, מגיע לתיכון אחרי שלוש שנים של המון הוראה מתקנת ועבודה פרטנית, וניגש לבגרויות. זה פשוט לא ייאמן". למשפט הזה של אייזמן יש תימוכין בשטח. בשנה שעברה סיימו שמונים אחוז מן הבוגרים עם זכאות לבגרות מלאה. הממוצע הארצי, נזכיר, עומד על סביבות ה-45 אחוז. "זה לא פחות מנס. אלו ילדים שבכל מקום אחר היו שולחים אותם למגמה מקצועית של טכנאות או נגרות.

אנחנו מאמינים שבעבודה מאומצת ונכונה, הם יכולים לעשות בגרות עיונית כמו כולם", אומר יוסי אייזמן ומוסיף: "באים אנשים ממנח"י ושואלים איך אנחנו לוקחים את הילדים הכי חלשים בירושלים ומוציאים מהם אחוז כל כך גבוה לבגרות, עם אווירה טובה, מעט מאוד אלימות. אני אומר להם: זאת העבודה, האינטימיות, בית-הספר הקטן ועזרה משמיים".

התלמידים מוסיפים ואומרים על אייזמן שהאווירה עם הצוות מאוד חמה. על אייזמן עצמו הם מעידים שהוא אוהב את התלמידים כאילו היו ילדיו. "אם תלמיד מצליח במבחן, הוא שמח יותר ממנו אפילו. כל בעיה שיש למישהו הוא מנסה לפתור. המסירות שלו היא משהו שלא רואים בשום מקום".

אייזמן מסביר שתלמידי בית-הספר חלשים לימודית, אבל לא מדובר בבית-ספר טיפולי: "אנחנו לא לוקחים ילדים עם בעיות משמעת קשות. מי שהשתולל והפריע ובגלל זה זרקו אותו מהמוסד שבו הוא למד – אני לא לוקח, כי אני לא אצליח יותר מאשר אותו המוסד. יש פה ילדים טובים שהם פשוט חלשים וצריכים עזרה".

לפעמים ילד מגיע עם רקורד של אלימות בגלל כישלונות, האם לאחר שהוא חווה הצלחות הוא נרגע?

"זה קורה המון. לפני שלוש-ארבע שנים, הגיע אלינו ילד שנזרק מאחד התיכונים בירושלים. הוא הגיע בכיתה י', והיה קשה מאוד איתו. מאוד. הוא היה מפרק את הקירות. באיזשהו שלב התחלנו לעשות איתו עבודה אישית רבה. בכיתה י"א, וזה אחד הניסים שראיתי, הוא השתנה מהקצה אל הקצה. הוא הפך להיות אחד התלמידים האכפתיים והנעימים שהיו פה. הוא סיים כיתה י"ב כמצטיין של המחזור, עם תעודת הבגרות הטובה ביותר, ילד שכל המחזור אוהב אותו והוא אוהב את כולם. עד היום הוא מתקשר לפני כל חג ובא לבקר. היום הוא לומד במכינה קדם צבאית, ואוהבים אותו שם והוא אוהב אותם. ילד מדהים. יש הרבה כאלה, אבל הוא היה ממש אירוע. הוא סמל ודוגמה עד היום".

על ה'תלמיד-אירוע' הזה אייזמן שב ואומר שהקרדיט לא מגיע לו, אבל בשיחה עם הנער, היום בחור, שממשיך לשנה שנייה במכינה הקדם צבאית, הוא מעיד שבית-הספר שינה אותו לגמרי: "כל החיים הייתי מופרע, אבל ב'ארץ הצבי' יש מעט תלמידים, ומתייחסים לכל אחד כמו שצריך. הצוות הם מורים וחברים, והמנהל הוא אחד התותחים שיש. הם רואים איפה כל אחד נמצא, ועוזרים לו לעשות שינוי".

לאייזמן חשוב לומר שבית-הספר אינו מקדם רק את החלשים. הצוות משתדל לזהות את היכולות המיוחדות של כל ילד, ולמשוך אותו קדימה. כך ניתן למצוא בבית-הספר תלמיד עם סיפור משפחתי לא פשוט, שלומד בקורס מתמטיקה ומחשבים של חברת 'נס', המיועד לילדי ירושלים ואשר בודדים מתיכונים מצטיינים התקבלו אליו.

"אמרתי לילד הזה, תלמיד כיתה ח': 'אתה מתקבל לקורס הזה'. הוא אמר: 'תשמע, זה המון חומר', אבל הוא הלך ועשה את כל המיונים והתקבל, והוא כבר שנה בקורס שלהם. אם לא היינו שמים לב למצוינות שלו בתחום, הוא לא היה נלחם על זה, ושוקע לתוך בינוניות. בבית אין מי שידחוף אותו קדימה. אבל המורים אמרו לי: 'כמו שאתה מבודד את החלשים, תבודד גם אותו, ותצמיד לו מורה פרטי'. וכך עשינו. בית-הספר גם מצא לו את המלגה הדרושה כדי ללמוד בקורס. יש רק עשרה אחוזים כאלה בכל בית-הספר, אבל זה טוב שהם נמצאים כי הם מאתגרים את כל השאר – כמו רץ שמוביל את כל החבורה והאחרים נצמדים אליו".

בדרך אל הכושר 

המטאפורה שבה בחר אייזמן אינה מקרית. נבחרת בית-הספר באתלטיקה קלה מחזיקה, זו השנה השנייה, במקום הראשון מכל חטיבות הביניים בארץ. מי שנכנס לבית-הספר לא יכול להתעלם מארון הגביעים התלוי מצד שמאל, במיקום מרכזי בהחלט. זה לא שבית-הספר הציב יעד להביא גביעי ספורט הביתה. הכל קרה די במקרה, כשהתגלה שהרץ הכי מהיר בארץ לומד בבית-הספר. אבל כשזה קרה, הצוות עט על היכולות וההישגים, ומינף אותם לטובת הספורטאים הצעירים ובית-הספר כולו.

"יש פה הרבה עולים מאתיופיה שמצליחים להדביק בהתלהבות שלהם גם ישראלים צברים", אומר יוסי אייזמן. אשתקד יצאה הנבחרת, עשרה חבר'ה מחטיבת הביניים, לייצג את בית-הספר בתחרות של כל מחוז ירושלים. "היו שם 25 בתי-ספר, כולל הגימנסיה ואורט ובתי-ספר גדולים אחרים, שם בוחרים עשרה מתוך אלף תלמידים שיש להם מאמן כושר צמוד. התלמידים שלנו לקחו מקום ראשון בכל מחוז ירושלים. בהמשך הם הלכו לייצג את בית-הספר בתחרות הארצית, וזכו במקום ראשון בארץ. הם חזרו לכאן עם המקום הראשון והמדליות והגביע.

"את צריכה להבין מה זה עשה לחבר'ה' האלה. תמיד הם היו החלשים, ופתאום הכי טובים בארץ! נוצרה אווירה של מצוינות, שאתלטיקה היא התחום שלנו, ואנחנו נצליח בו. היו לנו כמה מצוינים שהדביקו את השאר, וכל הילדים שראו את הנבחרת יוצאת לתחרויות מדברים על זה, מתעניינים".

כדי להמחיש את כוחה של ההצלחה והשלכתה על תחומים אחרים, מספר אייזמן על שני התלמידים המובילים של הנבחרת, תאומים, עולים מאתיופיה. הם הגיעו לבית-הספר לפני שנתיים, עם לקויות למידה רבות. השניים הושמו בכיתה מקדמת, והם בקושי קוראים וכותבים. אחד מהם תמיד קוטף את המקום הראשון, ואחיו את המקום השני. האלוף היה רועה צאן לפני שהגיע לבית-הספר, 'והוא תמיד היה אומר לי: 'מה אני צריך לסכם ולחשב? אני לא מסתדר עם זה, מה אתם רוצים ממני? תן לי כמה כבשים, איתן אני מסתדר'. ילד כזה בטוח היה נושר מבית-הספר", אומר אייזמן, "אבל מאז שהוא מצליח, הוא קיבל כוחות גם ללימודים הרגילים. השנה הוא מסיים כיתה ט', ובעזרת ה' הוא ימשיך אצלנו גם בתיכון. הוא ילד מדהים".

מאז הזכייה הראשונה הספיק התלמיד להשתתף בתחרויות נוספות. היום הוא אלוף הארץ בריצה באופן רשמי, והוא מייצג את ישראל בתחרויות בחו"ל. "כל הסיפור הזה כל כך העצים אותם, כי הם בעצם אלופים – הם רצים הכי מהר בארץ, אין בכך ספק, ואלה ילדים שתמיד היו המסכנים שלא קוראים וצריכים לעבור ועדות השמה וחינוך מיוחד... ופתאום ילדים מעריצים אותם.

"אגב, התאום שלו מצא את עצמו בתחום של משחק: הוא השתלב בקבוצת תיאטרון בירושלים, והוא שחקן מצוין. זה ילד שבקושי פתח את הפה בגלל העברית שלו, ועכשיו הוא המון בחזרות ובהופעות. אז גם אם יש לך תלמידים עם קשיים, אם הצלחת לתפוס תחום של מצוינות – גמרנו, אז אתה יודע שיהיה בסדר".

'ארץ הצבי' אמנם לא בראה את רגליהם המהירות של תלמידיה יש מאין, אולם הצוות השכיל שלא לפספס את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, לתת לתלמידים תנאים להמשך ההצלחה בכל התחומים.

כשהם חזרו השנה עם הגביע, בית-הספר ערך להם טקס גדול ומרשים, בהשתתפות ההורים ונציגים מעיריית ירושלים. "עשינו להם המון כבוד. שבוע הם היו פה כמו טווסים, הם הלכו בבית-הספר וכולם עצרו אותם במסדרון ודיברו איתם".
בית-הספר אומנם לא שכר מאמן מיוחד, אבל הצוות בהחלט התגייס לעזור. "המורה לספורט", אומר אייזמן, "הוא מורה מיתולוגי – אחד כזה שמלמד כבר ארבעים שנה, ועם כל הנשמה. הוא לא 'מורה לספורט', הוא איש חינוך". אהבתו של המורה לתלמידיו, אליבא דאייזמן, אינה מתבטאת בוויתורים מפליגים או בהקלות, להפך: "הוא מעביד אותם קשה מאוד, קורע אותם, ועושה לנבחרת חוגים אחרי הצהריים". גם התלמידים, אם שאלתם, משיבים אהבה.

בית-מדרש ליטאי

הפסקת עשר בבית-הספר. תלמיד ניגש אל אייזמן ומבשר לו שבתחילת שבוע הבא הם חוגגים סיום מסכת. שתיים-שלוש מילים מוחלפות על הכיבוד, השתייה וההכנות שיש לעשות. התלמיד הוא חבר בתוכנית 'בית-מדרש' שמפעיל בית-הספר ואשר מוצג לתלמידים כמין סיירת,אשר אליה יכולים להיכנס רק חמישה תלמידים מכל כיתה, ואשר ההשתייכות אליה היא כמעט סמל סטטוס.

"כל ילד שרוצה, וזה תלוי ברצון ולא ביכולת, לומד בבית-המדרש בכל פעם שהכיתה שלו לומדת מקצועות קודש", מסביר אייזמן. את התוכנית מלווה רב בית-הספר ו-12 אברכים, כיפות שחורות לראשם והשקפה ליטאית בראשם, שלומדים בבית-הספר כל יום, כל היום, עד לסיום הלימודים. הספונסר של האברכים הוא קרן וולפסון – קרן שעובדת דרך ארגון 'אורות'. אברכים של 'אורות' יושבים בכמה בתי-ספר בארץ, ובאחרים הם מעבירים שיעורים שבועיים.

ב'ארץ הצבי' יש לכל ילד חברותא, פעם בשבוע, עם אחד האברכים. "הם יושבים, שניי-שלושה חבר'ה, עם אברך, מפתחים שיחה, יושבים ולומדים דף מקורות. הם ממש אוהבים את זה. זאת הטעימה של התלמידים. מי שרוצה עוד נלחם על מקום במסלול בית-המדרש, ואז הוא מקבל יותר".

החיבור בין התלמידים לאברכים הוא חזק. בצהריים, כשהצלצול שגואל את התלמידים מודיע לאברכים שנגמר חצי יום, הם ממשיכים ללמוד בכוילל שליד שוק מחנה יהודה. ואז, כשלושים תלמידים מגיעים אליהם, לפחות פעם בשבוע, ללמוד "בלי ציונים ועל חשבון זמנם הפנוי". אייזמן מספר שבקיץ האברכים עושים לילדים קייטנות וימי כיף, ובהחלט יודעים לצ'פר אותם. "קשה בכלל לתאר עד כמה עמוק מגיעה ההשפעה שלהם".

אחד האברכים היותר פופולריים בבית-הספר הוא נח גולדשמידט, ש-15 תלמידים ובהם ארבעה-חמישה מכיתה י"ב, מגיעים ללמוד דווקא איתו בכוילל, אחרי הצהריים. "החיבור בינינו הוא גם על רקע התורה וגם על רקע הקשר האישי", אומר גולדשמידט. "אני לא מצפה מהם לכלום ולא מבקש תמורה, רק שיהיו קצת יותר דתיים, שיניחו תפילין, שילכו עם כיפה אחרי שעות בית-הספר. אמרתי לתלמידי כיתה י"ב שלומדים איתי, שאם אחרי ההסדר והצבא אני אפגוש אותם ברחוב ותהיה כיפה לראשם, אני אשמח מאוד".

גולדשמידט מספר על מערכת יחסים שהיא מעין רב ותלמידים. הנערים מתקשרים אליו ומתייעצים איתו בענייני הלכה, מספרים לו מה קורה בבית, ומבקשים קריאת כיוון. גם הוא מרוצה מהמקום שאותו הוא ממלא: "אני נהנה לתת להם. אם בזכותי התלמידים האלה ישמרו תורה ומצוות, זה סיפוק אדיר".

לא מוזר לך שבתוך בית-ספר ציוני-דתי לומד כוילל של חרדים?

"יש בינינו 98 אחוז של דברים משותפים, ורק שני אחוזים שעליהם אנחנו לא מסכימים. כולנו רוצים שהתלמידים יישארו דתיים, וכשהמטרה היא אחת, המשותף בולט יותר. יש מורים שבאים ומשוחחים איתנו על תלמיד כזה או אחר, וגם כאלה שמדברים איתנו בלימוד".

"חששתי בהתחלה", מודה אייזמן כשהוא נשאל על זהותם ההשקפתית של האברכים. "כשקרן וולפסון אמרה לי 'בוא נביא לך אברכים חרדים', אמרתי 'מה לי ולזה?'. מרגע שהבנתי שזה יקרב יהודים לתורה ומצוות, לא היתה לי שום בעיה עם זה. מדובר על חבר'ה שאם תצליח ללמד אותם מה זה עם ישראל ויציאת מצרים, וקצת תביא אותם לרצות ולקיים תורה ומצוות, דיינו. מה אכפת לי בכלל אם זה יהיה צבע שחור, אפור או סגול? הרי אלה חבר'ה מסורתיים שלא יברחו מחר ל'גאולה', ואת יודעת מה? הלוואי שכן. אם במקום שישחקו כדורגל הם ילכו ללמוד תורה – אדרבה, עם ישראל הרוויח עוד תלמיד אחד, מה יש? אז הם לא יהיו בזרם המחשבתי שלי, מי שישמע!".

גורם נוסף שפועל בבית-הספר הוא ארגון 'מעגלים', שאייזמן נותן לו המון קרדיט. את הגאווה על כך ש-12 תלמידים מתוך עשרים רשומים כבר לישיבות הסדר (2) ומכינות קדם צבאיות (10) הוא לא שומר לעצמו.

ואם כבר מדברים על הפן התורני של בית-הספר, אייזמן מוסיף עוד הערה על התפילה: "אני לא מכיר תיכון שמתפללים בו בנוסח עדות המזרח. הספרדים תמיד צריכים להסתדר עם מה שיש שם. פה התפילה היא של עדות המזרח, והילדים מתחברים אליה, שרים בה בקול ומפייטים. יש תחומים תורניים שאליהם קשה לחבר את התלמידים, אבל לתפילה הם מתחברים מאוד, היא הצד החזק שלהם".

רק לא בית-ספר אליטיסטי

אם שם המשפחה של יוסי אייזמן נשמע לכם מוכר, זה כנראה בגלל שהוא נושא את שם משפחתו של ראש מוסדות צביה, הרב איתן אייזמן, שהוא במקרה אביו.

כשהרשת חיפשה מנהל ל'ארץ הצבי', היה אייזמן הבן בתום שש שנות הוראה בישיבת אחוזת יעקב, הסמוכה לגן-יבנה.
כשהגיעה אליו ההצעה ממנכ"ל הרשת, ינקי פרידמן, הוא היה בשנת שבתון – תקופה טובה לערוך בה שינויים. אבל הוא לא היה משוכנע שכדאי לו ללכת על זה.

"היתה לי התלבטות גדולה מאוד, כי נתוני הפתיחה היו קשים מאוד, וחשבתי שאם אני אצליח יגידו: 'טוב, חוכמה גדולה, הבן של', ואם אני לא אצליח יגידו: 'הכניסו אותו בגלל שהוא הבן של'. אתה תמיד בצל, אף פעם לא תעמוד בזכות עצמך. אבל בשלב מסוים אמרתי לעצמי שזה לא צריך להרוס. לא ידעתי אם אהיה מנהל טוב, וחשבתי שאם לא אנסה אני לא אדע, שאם אצליח זה לא יהיה בזכות אף אחד, ואם אהיה מנהל גרוע, אני אלך וזה לא יעזור לי שאני הבן של".

אייזמן מספר שלפני שנכנס לתפקידו ביקש מהחברים של אביו, שאמורים להיות ממונים עליו, שהעבודה יחד תהיה מקצועית ועניינית ולא חברית-משפחתית. זה היה מעין תנאי שלו לכניסה לתפקיד.

"האמת היא שזה מיוחד, אני בעצם עובד עם אבא שלי. זו זכות גדולה. עד עכשיו הכרתי אותו כאבא, ואף פעם לא נכנסתי לתוך העבודה שלו. פתאום אתה רואה אותו בפעילות – איך הוא עובד עם המנהלים, איך הוא ניגש לציבור. זו למידה אדירה בשבילי. אני שמח מאוד על ההחלטה שלי לקבל את התפקיד הזה, בין אם זה יצליח ובין אם לא. הפגישות שלנו במסגרת העבודה זה לא משהו יומיומי, אבל כשזה קורה זה כיף".

וכשיש שאלות חינוכיות?

"אני מתייעץ איתו".

בתור אבא או כמנהל הרשת?

"גם וגם. יוצא לי לפעמים לגלגל איתו שיחה על כוס קפה, כשאני אצל ההורים בשבת, ולשאול אותו: 'אבא מה אתה אומר על זה וזה?'. מצד שני, יש פעמים שאנחנו מפרידים מאוד משפחה ועבודה".

אייזמן בן ה-36 עשה את המסלול הקלאסי לילדי 'מרכז הרב' שנולדו בתקופתו: בית-ספר נועם, ישיבה לצעירים וישיבת הסדר. "לא חשבתי שאלך לחינוך, אבל יום אחד נכנסתי לתחום, ומאז אני שם". גם מקום עבודתו הקודם, בישיבת אחוזת יעקב, היה עם ציבור לא תורני, שמגיע מאוכלוסיות מוחלשות.

"פשוט התחברתי לילדים האלה הרבה יותר מאוכלוסיות אחרות. העונש הכי גדול שלי הוא לחנך ילדים בבית-ספר אליטיסטי של 'אבא שלי עורך-דין, חכה ותראה מה הוא יעשה', בית-ספר שבו מחפשים מה המנהל והמורה חייב להם. לעומת זאת, האוכלוסייה פה פשוטה ואוהבת, ויש פה המון כבוד למנהל ולמורים. המקומות האליטיסטיים, כך אני חש, מנוכרים יותר. אני לא רואה את עצמי מחנך שם".

אתה רואה את עצמך דופק לאביך על הגב ואומר לו: 'בוא תפתח עוד מוסדות כמו ארץ הצבי'?

"אני חושב שהיום הרשת בשלה לזה הרבה יותר מלפני ארבע שנים. עד ארץ הצבי, הרשת מעולם לא חוותה סוג כזה של התנסות. כעת יותר ויותר מדברים על זה כסוג של אתגר ואחריות שלא נלקחו עדיין, ושהרשת רוצה לקחת. אבל זה עדיין בשלב הדיבורים".

אגב, הרב איתן אייזמן, ראש מוסדות צביה, מרוצה מאוד מההצלחה של המוסד. לדבריו, יש כאן שילוב של רצון ויכולת של הרשות המקומית, עם צוות מסור וראוי. "אין ספק שצריך לפתוח עוד מסגרות כאלה, צריך לבחור בזהירות את האנשים שיובילו את בתי-הספר האלה וגם רשויות מקומיות שיסכימו לקחת חסות. עיריית ירושלים לארג'ית מאוד, כי בית-הספר זקוק לתשומת לב מיוחדת ולהרבה משאבים. גם ההורים כאן מפרגנים מאוד. באחת ממסיבות הסיום ניגש אבא אל המנהל, ואמר לו 'עשיתם עבודה נפלאה עם הבן שלי, אני רוצה לתרום לכם'. הוא הוציא צ'ק של 50 אלף שקל. אני לא מכיר מוסד אחר שקרה בו מקרה דומה".

Ofralax@gmail.com