בשבע 298: צה"ל, לא מה שחשבתן

את המסר הזה מעבירה ריקי דמרי, מנהלת מכון ליברמן להכנה לחיי משפחה, למאות תלמידות אולפנות ותיכונים דתיים.

חגית רוטנברג , כ"ו בסיון תשס"ח

יפעת (שם בדוי, השם שמור במערכת) לא היתה מסוגלת להמשיך כך יותר, אבל לכל מקום אליו פנתה נתקלה בקיר אטום. מזה תקופה ארוכה שהיא משרתת בצה"ל, ולמרות רצונה העז - פשוט לא מצליחה להשתחרר. כמו כולן, היא הגיעה חדורת מוטיבציה לתרום לכלל עם ישראל, להעניק שירות משמעותי למדינה, אבל בהדרגה התברר לה שלשרת כחיילת בצבא הגנה לישראל וגם לשמור על אורח חיים בהתאם להלכה, זו משימה בלתי אפשרית כמעט. יפעת היתה בטוחה שתשרוד את השנתיים מחוץ לבועת הבית והאולפנה בה גדלה והתחנכה כל השנים, אבל שגרת היומיום הלכה ושחקה אותה: נושאי השיחות בשעת המקלחת בין החיילות, סגנון הדיבור הזול והגס בין חיילים וחיילות, אימונים גופניים מעורבים, הם רק חלק ממסכת הקשיים שאיימו להסיט אותה ממסלול החיים הרצוי מבחינתה.


"המטרה שלנו היא הכוונה של הבנות לשירות משמעותי מלא של שנתיים. אנחנו בעד תרומה של הבת למדינה, אבל דרך התרומה צריכה להתאים לאופי הבת בכלל ולבת הדתית בפרט. לכן בשורה התחתונה אנחנו נותנים הכוונה לשירות לאומי, כי הרבה בנות שרוצות להתגייס לא מבינות לאלו סיטואציות הן עלולות להישאב"
אפילו מקרה פשוט יחסית, כמו יום צום, בו הורשו הבנות להישאר בחדרן, עבר עליה בבדידות מזהירה, לאחר שחברותיה יצאו לשוחח עם החיילים בחוץ, שיחה שיפעת לא יכלה ליטול בה חלק. "מצאתי את עצמי בשמירות עם חיילים בנים, תורנויות שבת בבסיס. הדיבורים מסביב השרו כל הזמן תחושה לא נעימה הן מבחינת סגנון הדיבור והן התוכן: דיונים רכילותיים כל הזמן", היא מתארת. כשכלו כל הקיצין מבחינתה, פנתה יפעת לוועדת דת. כאשר זומנה לפגישה, ישבו מולה נציג מהרבנות הצבאית ומפקדת בדרגת סא"ל. יפעת פרקה את אשר על ליבה, והסבירה שאינה יכולה להמשיך לשרת תוך ניהול אורח חיים המנוגד להכרתה. "המפקדת כל הזמן השתיקה את הרב", היא מספרת "פשוט לא נתנה לו לדבר. היא אמרה לי: זה שאת דתייה זה לא תירוץ. ביקשתי שלפחות לא ישאירו אותי לתורנויות שבת בבסיס, אבל המפקדת לא גילתה שום הבנה". יפעת נמצאת כעת לפני שחרור, אותו השיגה באמצעות המוצא האחרון והלא סימפטי – שחרור על סעיף נפשי. "הייתי חייבת לעשות את זה, לא רציתי להישחק", היא מסבירה.   

מהמדים אל המטפחת

אל ריקי דמרי, מנהלת מכון ליברמן לחיי משפחה במרכז החינוכי 'רמות שפירא', זורמים סיפורים רבים מסוג זה. דמרי מוצאת את עצמה בתפקיד משענת לחיילות דתיות רבות, שעימן יש לה קו פתוח ממש: טלפונים מהשטח, מצוקות בזמן אמת, ובקשת הדרכה וסיוע בעצה טובה מול מצבים מורכבים עימן לא התמודדו הבנות הדתיות עד כה. דמרי מבינה היטב, עד כאב אפילו, על מה מדברות הבנות. היא עצמה השתחררה לאחר שמונה שנות שירות בצה"ל בדרגת סרן בחיל חינוך. שנים ארוכות סירבה לחשוף את סיפורה ואת הדרך הקשה שעברה מהמשרדים הצה"ליים אל תפקיד הרעיה והאם לשישה ילדים; מהמדים, המכנסיים וסגנון הדיבור הצבאי אל חצאית ארוכה ומטפחת, והעברת שיחות סביב השעון על חיי משפחה יהודיים אמיתיים.

דמרי, ילידת בית וגן בירושלים, למדה בתיכון דתי, והחליטה להתגייס "מתוך הרבה רצון לתרום לעם ישראל וא"י. האמנתי שזה הדבר הנכון לעשות, כחלק מהשתייכותי לכלל עם ישראל, לתת שנתיים מלאות של שירות". הערכים שהובילו אותה כבחורה צעירה לבחור במסלול הצבאי, הסתירו ממנה את המחיר הכבד, שאת גובהו הצליחה להעריך רק בתום המסלול הארוך: "הייתי כמעט 8 שנים בצבא. אני עדיין חושבת שבאמת נתתי שירות מלא ומשמעותי, תרמתי ועשיתי דברים. אבל הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון הוא שיחד עם הנתינה ספגתי המון דברים אחרים, נחשפתי לדברים שבדיעבד אני מבינה שזה לא נכון, לא לי ולא לשום בת אחרת".

את עדיין מרגישה שתרמת הרבה בשירות. מה גורם לך להסתייג בכל זאת מהמסלול הזה?

"החיים הם רצף", מסבירה דמרי "אדם לא יכול להתנתק איקס שנים מהמסגרת, ולחשוב שלא יהיו השלכות כתוצאה מהשתייכותו לאותה מסגרת, שהיא לא תשפיע על חייו בעתיד. המציאות הצבאית היא מציאות חדשה גם עבור נער חילוני שמתגייס, וזו מציאות שחייבים להסתגל אליה. בשביל בת דתית זו כניסה למסגרת גברית-חילונית, בערך כמו שהיא תלך לתיכון מעורב. בצבא יש בעיה של לחץ גדול שגורם גם להתפרקות גדולה. הצורך בהתפרקות הוא בעיה". דמרי מדגישה שהתובנות אליהן הגיעה היו על אף העובדה שבתקופתה המציאות היתה פשוטה יותר כיוון שההכשרות והקורסים היו נפרדים לבנים ולבנות. "אבל היום, כשצה"ל עשה את השגיאה הרצינית שלו והפך את ההכשרות למעורבות, קל וחומר שהמצב בעייתי".

את המסלול הצבאי החלה דמרי כמש"קית הוראה שעבדה עם נוער בסיכון שהגיע ללמוד בבסיסי צה"ל. כשרונותיה הבולטים העלו אותה במהירות בסולם הדרגות: לאחר קורס קצינים, חזרה לאותו מקום כקצינה, ובהמשך הועלתה לתפקיד מטה, ממנו שודרגה למפקדת קורסי השכלה. "פיקדתי על הקורס הראשון לחיילות מקא"מ (מרכז קידום אוכלוסייה מיוחדת), ולבסוף הייתי קצינת מקא"מ של פיקוד מרכז. בשמונה השנים הללו, כשעבדתי עם האוכלוסיות החלשות, הרגשתי שאני עושה המון", אומרת דמרי בכנות "הרגשתי שאני תורמת להמון חיילים, עוזרת להם למצוא את הדרך". גם מפקדיה של דמרי הכירו בהצלחותיה וביכולותיה, והעניקו לה תואר של קצינה מצטיינת.

עד היום היא מכירה בתרומת השירות שלה לכלל, וגם לפיתוח אישיותה: "אני חושבת שזה אמיתי לומר את זה: הרבה מהיכולות הניהוליות שלי כיום הן תוצאה של שנות העבודה במערכת הצבאית, התובענית והמלחיצה. הייתי צריכה לעמוד מול אינספור לחצים, כשהאחריות המלאה היא עליי בלבד. זה היה תפקיד בו צריך להתמודד במקביל עם המון דרישות בו זמנית". דמרי זכתה לפידבקים חיוביים בשפע, וראתה הצלחות עם חיילים שעברו את המסלול עליו פיקדה. "היתה לי הרבה שמחה במה שעשיתי, ואני לוקחת אותה איתי עד היום".

אבל יחד עם תחושת הסיפוק שמילאה אותה, כרסמו בה אט אט גם רגשות אחרים: "כשקיבלתי דרגת סגן משנה והצדעתי לדגל, קיננה בי תחושה כבדה בגלל רמת האחריות המטורפת שעמדה ליפול עליי. אני ילדה בקושי בת 19, וכבר אחראית על כל כך הרבה דברים. זו תחושה אותה חשתי שוב רק בלידת הבן הבכור שלי", היא נזכרת. אבל האחריות הכבדה לא היתה עיקר המעמסה שרבצה על ליבה. כשהוצע לה להצטרף לתכנית שירות, שנתיים לימודים אקדמיים על חשבון הצבא – "פריבילגיה נדירה שלא הוצעה אז לקצינות" -  היא סירבה. "את מטומטמת", צעק עליה המפקד בפליאה "איך את מוותרת על דבר כזה?". אבל דמרי היתה איתנה בעמדתה: היא דחתה את ההצעה הקוסמת וביקשה להשתחרר מהשירות הממושך.

מה גרם לקצינה המצטיינת לקום ולעזוב קריירה מבטיחה ומלאת סיפוק? דמרי מתארת כיצד בהדרגה גילתה עוד ועוד סתירות פנימיות בין הכרתה הערכית לסולם הערכים שפגשה בשירות הצבאי: התמודדות יומיומית עם חברה ודיבורים שלא התאימו לה. "הגעתי גם למבואות מאוד לא נעימים", היא מספרת. "זה מאוד לא פשוט. פתאום כל הדמויות התורניות שהכרנו מבית הספר הופכות להיות צל רחוק. יש משהו משכנע בכוח שיש לך בידיים, אתה נכנס לחיים אחרים וההסתכלות שלך על החיים משתנה בהתאם. היום אני דוסית עם מטפחת", היא מחייכת "אבל לא בכדי את לא יכולה לראיין עוד הרבה נשים כמוני אחרי שעברו מסלול כזה בצבא. מבחינה דתית, הן פשוט לא נשארו במקום ממנו התחילו".

החיים הכפולים בשירות צה"ל


"הצהרתי ברבנות, הכל הלך חלק. הגעתי ללשכת הגיוס, ואמרתי לפקידה שהבאתי את ההצהרה ושאני מבקשת את תעודת הפטור משירות בצה"ל". הפקידה לא מיהרה לקבל את ההצהרה. היא החלה לשאול את צורית שאלות בנוסח: "אז מה אם את דתייה? למה את לא משרתת?". צורית הנדהמת, לא ידעה בתחילה מה לענות. היא השיבה בפשטות: "את רואה שאני נראית דתית, אני לומדת בבית ספר דתי, יש לי הצהרה". הפקידה התעקשה: "אז מה?"
דמרי הרגישה גם התנגשות ערכים מוסרית שאינה קשורה דווקא לדת. כמי שגדלה בבית שחינך על ערך הכרת הטוב, התקשתה לקבל את הפסימיות שזעקה אפילו מכרזות הקיר בבה"ד 1 בנוסח "מכאן נצא רק בארון מתים", או מטבלאות הייאוש שהיו נפוצות אצל החיילות בכל משרד. מושג ה'מתן בסתר' שהטמיעו בה הוריה בבית, התנפץ נוכח התפישה הצה"לית הגורסת "לא דיווחת – לא עשית".  
             
אבל את הסתירה, וגם הסטירה, הרצינית ביותר, הרגישה בתחום הרוחני: "הבנתי שאני רוצה לבנות חיים דתיים אמיתיים, ושלא זו החברה בה אני רוצה לגדל את המשפחה שלי".

דמרי הכירה את בעלה, הרב גיל דמרי, באמצעות דפנה לבנון, שבעלה ארז נרצח בפיגוע ליד ביתו בבת עין. "אני רוצה להכיר לך מישהו מאוד דתי, את חייבת לרצות אותו", הודיעה לה דפנה. גיל היה בחור מבית דתי, ששימש בעבר כמזכיר של ימימה אביטל, ולאחר מסלול חיים מורכב, התקבע על חיים לאור לימוד התורה והוראתה. עוד לפני שהחליטה לפגוש את גיל, הבשיל בריקי הרצון לחזור לאורח חייה המקורי: "ראיתי את החברות שלי בחוץ, ראיתי את החיים שהן בונות, והתחלתי להבין שאני חיה חיים כפולים. שמה שאני באמת רוצה לא מסתדר עם מה שקורה בצבא. התחלתי לראות סביבי את אותן סתירות, וזה כאב לי: צורת הדיבור, הקשר בין המינים ועוד".

ואי אפשר לשמור על אורח חיים עצמאי במהלך השירות, למרות הסתירות?

"צריך להבין שהצבא זה אוסף של המון צעירים, שנמצאים יחד הרחק מסמכות הורית-מורית, ואנשי צבא שרחוקים מהאישה שלהם. כל זה גורם לקושי. יש אמנם צדיקים שמצליחים לשמור על עצמם, אך זו משימה כמעט בלתי אפשרית, במיוחד אם אתה אדם חברותי ולא רוצה לפרוש מן הציבור. אין מה לעשות, דברים מחלחלים, נורמות התנהגותיות משתנות לפי מה שיש סביבך. היום אני מודה בפני עצמי שהיה לי נוח להיכנס למבואות האלו, להיות שייכת ולא שייכת לעולם הדתי". דמרי מסבירה שאפילו מעשה טריוויאלי כמו חיילת שתסתובב עם חצאית במקום עם מכנסיים כמו כולן, הוא אקט שגורר עימו מייד מבטים לא רצויים, הערות לא נעימות, והפיכת העניין לנושא שיחה מרכזי. "נוצר מצב שיותר גרוע ללכת עם חצאית מאשר ללכת עם מכנסיים כמו כולן, וכך לא למשוך תשומת לב מיותרת". דמרי מודעת לכך שישנן חיילות דתיות המנסות לקדש שם שמים לשיטתן במסגרת הצבאית, באמצעות שמירה על הגבולות ההלכתיים שלהן והפצת ערכי יהדות ומסורת בקרב חברותיהן לשירות, "אבל לפעמים דווקא הניסיונות הללו מכניסים לעוד יותר קשיים", טוענת דמרי.  

לאחר החתונה היא חתמה על שנה נוספת בשירות צה"ל מטעמים כלכליים, אולם היה ברור לה שזו השנה האחרונה. "הבנתי שאני רוצה חיים אחרים. רציתי להיות אימא ואישה עם כל הרכות והצניעות הנדרשות לשם כך". בשנתיים הראשונות באזרחות, קיבלה על עצמה דמרי התוססת תקופת צינון בבית: "חברתי לאימהות שבי ולמשפחה. הייתי צריכה לחזור לאותה רכות שכל כך נעדרת בצבא".

באיזה מובן המסלול הצבאי והקמת משפחה עומדים בסתירה זה לזה?

דמרי, שצברה ידע וניסיון בשני התחומים, מסבירה: "בצבא הנוסחה היא מעט מילים והרבה כוח. בשביל לפתח תקשורת עם הבעל צריך בדיוק ההיפך מזה: צריך לדבר הרבה, לתאר רגשות, אחרת אי אפשר ליצור קרבה. בצבא צריך דווקא למעט כמה שיותר במתן ביטוי לרגשות".

העיסוק שלה בערך המשפחה התרחב מאוחר יותר מעניין פרטי לנחלת הכלל: דמרי התבקשה לשמש כרכזת במכון ליברמן, להכנה לחיי משפחה. בהמשך עברה להרצות בנושא כפרי-לנסרית במוסדות חינוך שונים, ובמקביל ילדה את ששת ילדיה. כשהתבקשה לשוב למכון, והפעם בתפקיד המנהלת, התלבטה האם לקחת על עצמה מחוייבות בסדר גודל כזה, אולם עד היום היא שמחה על התשובה החיובית שהעניקה למנכ"ל 'רמות שפירא', מפעילי המכון. "קיבלתי אפשרות לפעול ולתת, להיות בקשר עם מערכת החינוך ולהשפיע בתוכה".

דמרי הגיעה במסגרת עבודתה החינוכית במכון למוסדות חינוך רבים, והרצתה בנושאים של בינו לבינה, זוגיות ומשפחה ועוד. אולם לאחרונה גילתה שבשטח קיים צימאון בתחום נוסף: בחירת מסלול השירות לבנות לאחר התיכון. פנייה תקיפה של תלמידה לדמרי בתחום, היתה נקודת השיא של תהליך זיהוי צורך דומה לא רק אצל התלמידות אלא גם בקרב המחנכות ומנהלי המוסדות הדתיים. "הרגשתי דרישה בלתי רגילה בשטח לעניין הזה", משחזרת דמרי "אותה תלמידה אמרה לי: דיברת איתנו על חיי משפחה, אבל לא על הגיוס לצה"ל. את עברת את זה, רק את יכולה להסביר לנו". דמרי הבינה שהכדור התגלגל למגרש שלה, ופתחה בסדרת התייעצויות קדחתניות עם גורמים רבים, רבנים ואנשי חינוך.

למה בעצם לא יצאת עם הרצאה בנושא במהלך השנים שחלפו?

"לא רציתי לדבר על זה משתי סיבות: האחת היא שבסופו של דבר ראיתי את צה"ל כבור ששתיתי ממנו, ולא רציתי לדבר נגדו. זה חלק מערך הכרת הטוב עליו גדלתי. שנית, לצאת בהרצאה כזו זה דבר שדורש ממני חשבון נפש נוקב עם עצמי, לבדוק את התהליך שעברתי, לראות מה ספגתי ולהיות אמיתית עם עצמי. להודות בדברים. זה לא כל כך קל".

לתרום בשירות משמעותי


"ברור לחלוטין שהבנות שמתגייסות הן טובות ואידיאליסטיות, ודווקא על רקע זה הן טועות טעות מרה. הן נופלות שבי אחרי קמפיין מתוקשר, בלי להבין שרבות לפניהן נפגעו והן נושאות צלקות למשך שארית חייהן. גם הצבא עושה שגיאה מרה: הוא מנסה לאתגר בנות באופן צבאי כלוחמות, גם ספציפית לציבור הדתי. אין ספק שנעשה קמפיין על מנת לגייס בנות דתיות לשירות קרבי ביחידות לוחמות, אבל אני מקווה שצה"ל יתפכח מהאשליה הזו"
כאמור, דמרי התייעצה עם גורמים רבים בטרם החלה בבניית ההרצאה אודות השירות הצבאי לבנות דתיות. למרבה ההפתעה, גם אנשי צבא שאינם דתיים העניקו את ברכת הדרך לפרוייקט. "בשיחות בארבע עיניים, מסתבר שכולם חושבים אותו דבר. בת שהשירות הצבאי עולה לה במחיר אישי כבד מדי, או בת שמגיעה ללא הכנה לשירות והופכת לנטל על המערכת, אינה רצויה. הם מעדיפים שהיא לא תבוא ולא תעמיס על המערכת".

את ההרצאה שבנתה, על בסיס סיפורה האישי ועובדות רלוונטיות נוספות, החלה להעביר לפני שלוש שנים בתיכונים דתיים במסגרת פרוייקט 'מעגלים'. השמועה על ההרצאה עברה מפה לאוזן, ובהדרגה השתלבה דמרי גם במוסדות תורניים יותר. בשנה האחרונה, לאור הביקוש והגברת המודעות לנושא, בנתה דמרי במסגרת 'מכון ליברמן' תכנית חינוכית מורכבת יותר, המכונה 'אשת לפידות'. במסגרת הפרויקט, מקיים בית הספר יום שלם של פעילות בנושא בחירת מסלול שירות המותאם ליכולותיה של הבת, באופן שתרומתה למדינה תהיה מיטבית. התכנית מורכבת מההרצאה, סרטים סדנאות והפעלות, המביאות את הבת למודעות עצמית גבוהה יותר, שעוזרת לה לבחור את הדרך המתאימה לה בשירות. השנה העבירה דמרי את הרצאתה ב-36 מוסדות חינוך. דמרי מדגישה כי מדובר במסר שמתאים לכל מוסד, ואף הוכח כי התקבל בצורה חיובית עד כה בכל המקומות בהם הרצתה. "אני מוסרת מידע לבנות בצורה לא כפייתית. אני פשוט מדברת בצורה אמיתית ונותנת לבת לבחור". דמרי מודדת את ההצלחה גם באמצעות בנות ששומרות איתה על קשר בעקבות ההרצאות, וחלק מהמתלבטות אף משנות את דעתן בעקבות העובדות שהיא שוטחת בפניהן.

על פי נתונים רשמיים של השנה האחרונה, מתוך 7400 בנות דתיות שמסיימות תיכון, מתגייסות 1600 בלבד, והמגמה כל הזמן בירידה, אומרת דמרי. כתוצאה מכך, קבע לו צה"ל כיעד להשיב אליו את הבנות הדתיות, ולשם כך הוא נוקט בדרכים שונות על מנת למשוך את אותו מגזר, בעיקר באמצעות תכניות קורצות ותפקידים מפתים במסלולי שירות שונים. אחת התכניות, לדוגמה, הוא פרויקט 'עתידים', המציע לבת לימודים אקדמאיים על חשבון הצבא, "מה שקורץ גם להורים נטולי יכולת כלכלית, וגורם להם לשלוח את ביתם למסלול כזה", מסבירה דמרי. בנוסף, מוצעים לבנות תפקידים ביחידות קרביות, שמהווים גם הם גורם משיכה עבור אלו המעוניינות בכך.

מה המסר שלך לאותן תלמידות? את מאפשרת להן בחירה או שוללת את אפשרות הגיוס על הסף?

"המטרה שלנו היא הכוונה של הבנות לשירות משמעותי מלא של שנתיים. אנחנו בעד תרומה של הבת למדינה, אבל דרך התרומה צריכה להתאים לאופי הבת בכלל ולבת הדתית בפרט. לכן בשורה התחתונה אנחנו נותנים הכוונה לשירות לאומי, כי הרבה בנות שרוצות להתגייס לא מבינות לאלו סיטואציות הן עלולות להישאב".

אחת מאותן סיטואציות קשות הן ההכשרות המעורבות, כמו הטירונות וקורסי הפיקוד השונים. בשנים האחרונות החל צה"ל במגמה ברורה לעירוב אותן הכשרות, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר. התוצאה היא שהות משותפת של בנים ובנות באימונים שונים ובמצבים מורכבים. הבנות הדתיות לא מודעות דיין לזכויותיהן על פי 'פקודות השילוב הראוי', ולא עומדות עליהן. שתיקתן לנוכח הפרת זכויותיהן הדתיות בקורסים, נובעת כנראה גם כתוצאה מהלחץ החברתי וההישגי הכבד בו מצויים חניכי הקורסים, מה שגורם להם להיות שקועים במרדף אחרי השגת הציונים גם במחיר השתתפות בסיטואציות בעייתיות מבחינה הלכתית, העיקר שלא לפרוש מן הציבור.

קושי חמור נוסף הוא ההטרדות בצה"ל, תופעה שנמדדת באחוזים מבהילים. "צריך להבין שיש דברים שאצל בת חילונית לא נחשבים להטרדה בכלל, כי אלו נורמות שמקובלות בחברה שלה. אבל אותם דברים ייחשבו להטרדה ביחס לבת דתית, שלא הורגלה לנורמות האלו. דברים פשוטים עבור בת חילונית, נחשבים לפגיעה אצל בת דתית. מבחינתה היא נחשפה לדבר לא מקובל, שלא היתה אמורה להתמודד איתו אלמלא ההימצאות במסגרת הזו", מסבירה דמרי.

אבל גם במסגרת השירות הלאומי הבת אינה מוגנת בתחום הזה.

"בשירות לאומי, אם יש קשיים יש לך למי לפנות. את הולכת לרכזת ומדברת איתה, מסבירה לה שקשה לך. זו מסגרת יותר גמישה, ובמקרה הכי גרוע את יכולה לקום וללכת. בצבא את במסגרת היררכית, את לא יכולה סתם ללכת בלי שישלחו אותך לכלא קודם או שיפנו אותך לוועדות אי התאמה, שההגעה אליהן היא תהליך מסובך וממושך".

האם אי אפשר לצאת מתוך הנחה שהבת הדתית שמתגייסת לצה"ל היא מספיק חזקה כדי לשמור על עצמה, ולהישאר דתית גם בתום השירות?

"אדם מושפע מהחוויות שהוא חווה. לפעמים חשיפה מאסיבית לעולם שביומיום אתה לא יכול לבחור אם להיות בו או לא, יכולה להשפיע גם על המחר שלך. מי ערב לך שתישארי דתית? בנוסף, צריך לזכור שהגיל בו הבת מתגייסת הוא גיל קריטי לעיצוב האישיות. זו הפעם הראשונה שהיא יוצאת מהבית, ובמקום להמשיך במסלול הרגיל שלה, היא יוצאת למשהו אחר. הלחצים שהיא חווה יכולים לגרום לעוקם בענף המתפתח, ולפעמים מרוב עקמימות הענף נשבר", היא ממשילה.

נופלות שבי אחרי הקמפיין


קושי חמור נוסף הוא ההטרדות בצה"ל, תופעה שנמדדת באחוזים מבהילים. "צריך להבין שיש דברים שאצל בת חילונית לא נחשבים להטרדה בכלל, כי אלו נורמות שמקובלות בחברה שלה. אבל אותם דברים ייחשבו להטרדה ביחס לבת דתית, שלא הורגלה לנורמות האלו. דברים פשוטים עבור בת חילונית, נחשבים לפגיעה אצל בת דתית. מבחינתה היא נחשפה לדבר לא מקובל, שלא היתה אמורה להתמודד איתו אלמלא ההימצאות במסגרת הזו"
"ברור לחלוטין שהבנות שמתגייסות הן טובות ואידיאליסטיות, ודווקא על רקע זה הן טועות טעות מרה. הן נופלות שבי אחרי קמפיין מתוקשר, בלי להבין שרבות לפניהן נפגעו והן נושאות צלקות למשך שארית חייהן. גם הצבא עושה שגיאה מרה: הוא מנסה לאתגר בנות באופן צבאי כלוחמות, גם ספציפית לציבור הדתי. אין ספק שנעשה קמפיין על מנת לגייס בנות דתיות לשירות קרבי ביחידות לוחמות, אבל אני מקווה שצה"ל יתפכח מהאשליה הזו".

דמרי מסבירה שהשירות הקרבי המעורב המוצע לבנות מועד לכישלון משני טעמים: הפער המוכח מחקרית ביכולות הפיזיולוגית בין הבנים לבנות, וכן השהייה המשותפת במארבים למשל, שמסיטה את הריכוז מהעשייה המבצעית לעניינים שבינו לבינה.

"כדאי שבנות יידעו את האמת ולא יסתנוורו מהצעות מפתות. אחר כך הן ייאלצו להתמודד עם הנזקים", מזהירה דמרי ומבקשת להוסיף בנימה אישית, כי "כקצינה ששירתה בשירות נפרד, אני אומרת בכאב: לאתגר בנות דתיות למסגרות מעורבות זה לא הוגן. אם הצבא רוצה לגייס את הבנות, לפחות שיעשה זאת במסגרות נפרדות, תוך התייעצות עם גורמים במוסדות החינוך הדתיים, וכינון ועדת היגוי משותפת שתקבע את הכללים. המצב הנתון יתנפץ גם בפנים של צה"ל וגם בפנים של הבנות".  

"אז מה אם את דתייה?"

צה"ל מפעיל מגוון שיטות על מנת למשוך אליו את הבנות הדתיות, ומערער על בקשת הפטור של הבת בעת הצגת ההצהרה.

צה"ל כאמור מנסה לגייס אל שורותיו את מיטב צעירות המגזר הדתי, ואת המטרה הזו הוא מנסה להשיג באמצעים שונים. מידע שהגיע ל'בשבע', מעלה כי ייתכן שאחת הדרכים היא ניסיון לערער על מתן הפטור שמקבלת הבת כאשר היא מציגה את ההצהרה על דתיותה, לאחר שהוציאה אותה ברבנות המקומית. צורית שמואל, תלמידת כיתה י"א באולפנת 'בית שולמית' בירושלים, מתארת עימות מילולי חריף שהתנהל בינה לבין הפקידה שקיבלה אותה בלשכת הגיוס. "הצהרתי ברבנות, הכל הלך חלק. הגעתי ללשכת הגיוס, ואמרתי לפקידה שהבאתי את ההצהרה ושאני מבקשת את תעודת הפטור משירות בצה"ל". הפקידה לא מיהרה לקבל את ההצהרה. היא החלה לשאול את צורית שאלות בנוסח: "אז מה אם את דתייה? למה את לא משרתת?". צורית הנדהמת, לא ידעה בתחילה מה לענות. היא השיבה בפשטות: "את רואה שאני נראית דתית, אני לומדת בבית ספר דתי, יש לי הצהרה". הפקידה התעקשה: "אז מה?". כשצורית שבה ואמרה שהיא דתייה, שאלה הפקידה: "במה זה מתבטא?" וצורית השיבה שהיא שומרת שבת וכשרות למשל, ולומדת בבית ספר דתי.

"הרי אם לא הייתי דתייה הייתי נרשמת לתיכון מעורב", ניסתה להסביר. הפקידה קטעה את ההסברים: "אני אגיד לך עכשיו משהו. זה שיש לך הצהרה לא אומר שיש לך פטור", קבעה נחרצות, והוסיפה: "ואל תתחצפי אליי". צורית ההמומה שמעה את הפקידה ממשיכה לדבר: "את לא היית בצבא, אבל אני כן הייתי, ואני מודיעה לך שבצבא אין שום בעיה לשמור שבת וכשרות. גם אם את דתייה, אין בעיה שתתגייסי". כל ניסיונות ההסברה של צורית עלו בתהו, שום דבר לא סיפק את הפקידה. זו גם העמידה את עצמה במשבצת נציגי הרבנות, והחלה לבחון את צורית בשאלות שונות, כמו: "מה את מברכת כשאת יוצאת מהשירותים?" וכד'. בסופו של דבר, אמרה צורית: "אני לא מתגייסת כי הרבנים פסקו שאסור לבת להתגייס.

אם את רוצה, תלכי לשאול אותם למה". התשובה עוררה את חמתה של הפקידה, שהשיבה: "חבל שאת דתייה ולא יודעת למה את לא מתגייסת. את עושה רק מה שהרבנים אומרים לך?". רק בתום דו-קרב מילולי ממושך ניאותה הפקידה לקבל מצורית את טופס ההצהרה ולשחררה. צורית מוסיפה כי גם חברותיה עברו התקפות דומות כאשר הגיעו לבקש את הפטור מצה"ל. 

נציין כי כחלק מאמצעי הלחץ שמופעלים על הבנות הדתיות בשיחות מעין אלו, מציעים נציגי צה"ל לבנות להתגייס באמצעות ארגון 'אלומ"ה', ארגון המלווה את הבנות הדתיות במהלך שירותן הצבאי. גיוס באמצעות ארגון זה, טוענים נציגי צה"ל, אמור לפתור את הבעיות של הבת הדתית במסגרת הצה"לית במהלך שירותה, כך שאין לה סיבה מוצדקת לקבל פטור מהשירות בשל דתיותה.

במקביל, הודיע צה"ל על תכנית מיוחדת לחיזוק הקשר עם תלמידות מוסדות החינוך הדתיים. בכתבה שפורסמה לאחרונה באתר 'וואלה', נכתב כי נציגי הצבא יגיעו לאולפנות ויציגו בפני התלמידות את האפשרויות השונות העומדות לפניהן בצה"ל. כמו כן מכשיר צה"ל מסלולי גיוס מיוחדים ואטרקטיביים עבור הבת הדתית. בין השאר מדובר גם בתפקידי לוחמה, מודיעין שדה וחיל האוויר.

"אנו מודעים לבעיות שיכולות להיות לבת דתית בצה"ל, ואם יהיה צורך בכך ניערך בהתאם", אומר גורם צבאי ל'וואלה'. "המטרה היא למשוך את הציבור הזה בחזרה לצבא, ואנחנו פותחים בפניהן את כל המקצועות האפשריים".

הרקע למגמה החדשה הוא מלחמת החורמה שמנהל צה"ל בהשתמטות. חלק מדרכי ההתמודדות הוא כנראה תגבור הכוחות באמצעות הבנות הדתיות. כיום, 45 אחוזים מכלל הבנות המועמדות לגיוס לצה"ל בישראל אינן מתגייסות. 33 אחוזים קיבלו את הפטור מהשירות לאחר שהצהירו על עצמן כדתיות.

קצין בכיר באגף משאבי אנוש בצה"ל, התייחס בכתבה ב'מעריב' למגמת גיוס הבנות הדתיות ואמר כי "מדובר בבנות איכותיות שיכולות לתרום לצה"ל באופן מהותי בדברים רבים". הקצין הבטיח כי במסגרת התאמת תנאי השירות לצרכיהן ההלכתיים של הבנות יינתן זמן לתפילות ועיסוק בסוגיות הלכתיות, חופשות לפני חגים, וכן יוקמו חמ"לים מיוחדים ביחידות ספציפיות לבנות, כך שגבר לא יפקד על אישה. נציין כי במסגרת עידוד הבת הדתית להתגייס לצה"ל, מינו יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים והרבצ"ר, תא"ל הרב אביחי רונצקי, מינוי קצינה מיוחדת ברבנות הצבאית, שתהייה אוזן קשבת לצרכיהן של החיילות הדתיות בענייני הלכה.