בשבע 298: מי ישפוט את דמיאניוק?

פרשת דמיאניוק טרם הסתיימה: בעקבות מסמכים חדשים שנתגלו, מבקשת ארה"ב להעמיד אותו למשפט נוסף ● לאור התחמקותן של המדינות הרלוונטיות, נראה שהמשפט ייערך דווקא על אדמת גרמניה.

יאיר שפירא , כ"ו בסיון תשס"ח

15 שנה חלפו מאז זוכה ג'ון איוון דמיאניוק בבית-המשפט העליון בישראל מחמת הספק, ונשלח חזרה אל ארה"ב. ראשיתה של פרשת דמיאניוק אי שם באמצע שנות השבעים, כאשר לשלטונות ארה"ב נשלחה רשימה של חשודים בפשעי מלחמה אוקראינים המתגוררים בשטחה. ברשימה הופיע גם שמו של דמיאניוק, אוקראיני שהיגר לארה"ב בראשית שנות החמישים ממחנה עקורים בגרמניה. דמיאניוק הצהיר בשאלון ההגירה כי הגיע למחנה אחרי שהות במחנה עבודה של חיילים אוקראינים שנלקחו בשבי. ברשימה הוא הופיע כ'איוון האיום', שרצח יהודים רבים באכזריות במחנה הריכוז טרבלינקה.

לאחר בירור, שללו שלטונות ארה"ב את אזרחותו של האיש בטענה כי שיקר במילוי טפסי ההגירה שלו. לבקשת ישראל הוא הוסגר אליה, וכאן הועמד לדין במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הרכב מיוחד של שופטי בית-המשפט המחוזי, בראשותו של השופט דב לוין ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים שופטי בית-המשפט העליון בדימוס (אז שופטי בית-המשפט המחוזי) צבי טל ודליה דורנר, הופקד על המשפט הדרמטי, ששחזר בזעיר אנפין את משפטו של הפושע הנאצי, אדולף אייכמן.

שלושת השופטים קבעו כי דמיאניוק הוא איוון האיום, ודנו אותו למוות. האיש ערער לבית-המשפט העליון, ושם, בראשית שנות התשעים, בעזרת ראיות מהארכיונים הסובייטיים, הצליח פרקליטו של האיש, עו"ד יורם שפטל, לזרוע ספק באשר לזיהוי שנקבע בבית-המשפט המיוחד.

בלב כבד קבעו שופטי העליון כי לא הכל מסור לשופטים בשר ודם, וזיכו את דמיאניוק מחמת הספק. הוא גורש בחזרה לארה"ב, ואזרחותו הוחזרה לו. אלא שמסמכים חדשים שהתגלו הובילו שופט פדראלי בארה"ב לקבוע כי דמיאניוק פעל כשומר בלפחות שלושה מחנות ריכוז ומחנות השמדה, והוא שב ושלל את אזרחותו. דמיאניוק ערער לבית-המשפט העליון של ארה"ב, אך לפני כחודש דחה בית-המשפט את הערעור, וההחלטה על גירושו של האיש חולטה. בפני השלטונות האמריקניים ניצבו ארבעה יעדים אליהם ניתן לגרש את הקשיש בן ה-88, ושבהם ניתן יהיה להעמיד אותו לדין על מעשיו.

העמדה לדין בישראל אפשרית על-פי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם, אך היתה בעייתית ביותר בהתחשב בעובדה כי הוא בילה כאן כשבע שנים בהן עמד בפני שתי ערכאות. האפשרות השנייה, גירוש לאוקראינה, נתקלה בהתנגדות השלטונות שם מחשש כי העמדתו לדין של דמיאניוק במדינה תגרור אחריה התלהטות לאומנית ואנטישמית. גרמניה סירבה בתחילה בטענה כי היא מעמידה לדין פושעים נאצים רק אם פעלו על אדמתה ממש, או לחילופין היו אזרחיה בתקופה המדוברת. פולין, שבשטחה נעשו פשעיו של דמיאניוק על-פי החשד, נטתה לקחת על עצמה את האיש ואת העמדתו לדין, אלא שהרשויות בפולין חזרו בהן לאחר שחששו מתוצאה משפטית דומה לזו שהתקבלה בישראל.

האמריקאים עמדו במצב מביך. אזרחותו של דמיאניוק נשללה, והוא נותר בה חסר זכויות. האמריקאים, חסרי זיקה משפטית לפשעי השואה או לדמיאניוק, לא יכולים להעמידו לדין, וכל מדינה אחרת שיכולה לסיים את הפרשה האומללה מסרבת לקלוט אותו. אלא שאז שינו הגרמנים את טעמם. המכון הגרמני הפדראלי, האמון על העמדה של פושעים נאצים לדין, ושמאחוריו יותר מששת אלפים פסקי דין של פושעים נאצים, רובם ככולם גרמנים, החליט להרחיב את תחום שיפוטו גם אל פשעים שנעשו בשטחים עליהם הכריזה גרמניה הנאצית כאזור גרמני, גם אם חוקית לא היו כאלה. על-פי החשד, באזור כזה, בין השאר, פעל גם דמיאניוק.

השבוע חזרו חוקרים מיוחדים של המכון הגרמני עמוסים בראיות מהארכיונים האמריקניים. ייתכן שפרשה זו תסתיים במסירת דינו של דמיאניוק לשופטים בשר ודם.

עכשיו נזכרתם?

פרשה משפטית עם עבר רחוק עוד יותר נידונה בתקופה האחרונה באולמו של שופט בית-משפט השלום בירושלים אברהם טננבוים. התובעת, מנהלת הווקף של משפחת נוסייבה הירושלמית, ביקשה מבית-המשפט את פינוי התושבים היהודים מן הבניין.

ווקף הוא הקדש מוסלמי שאת תנאיו אי אפשר לשנות. מהרגע שקרקע הוקדשה כווקף לנושא מסוים, הרי שעל-פי ההלכה המוסלמית, אין כוח משפטי שישנה זאת. בימי הטורקים התפתח, בצד הווקף הציבורי, גם ווקף משפחתי. ראשי משפחה הקדישו קרקעות לטובת צאצאיהם, ובזה מנעו מבנים פוחזים להפסיד את הקרקע ובעיקר מהשלטונות העותומאניים מלהחרימה. אלא שהשנים עברו, דורות חלפו, ומשפחות ענפות נשארו עם קרקע קטנה שרבים אוחזים בה, ולכן נמנעים מלפתחה. בשלב כלשהו, מלמד השופט טננבוים, שני שליש מהקרקעות באזור היו לווקף משפחתי לא מפותח. המוסלמים פתרו את הבעיה במושג שנקרא 'מוקטעה': הקרקע אומנם לא יכולה להימכר, אך את הבניינים שעליה אפשר להחכיר לדורות בסכום ראשוני משמעותי, ודמי חכירה סמליים שישולמו במהלך השנים.

כך, למשל, הקדיש סאלח עומר נוסייבה בשנת 1280 להג'ירה (שנת 1863) לווקף משפחתי, בית בעיר העתיקה בירושלים. כ-23 שנים לאחר ייסוד הווקף המשפחתי, בשנת 1302 להג'ירה (שנת 1886), הושכר הנכס לגברת ציפורה שור-מייזל ב'שכירות' מסוג מוקטעה. העסקה נרשמה בספרי היוקלאמה (ספרי המקרקעין העותומאניים), ובשנת 1304 להג'ירה (שנת 1888) הוצא על-פי רישום זה 'שטר זכות' על שם ציפורה, בו אושר כי היא בעלת הבית.

עשר שנים אחרי שרכשה הגברת ציפורה את הבית, הקדישה את הבית כווקף ציבורי לטובת עניי עדת האשכנזים, אך הותירה לה ולבעלה מאיר מייזל את האפשרות לשנות את ההקדש. בשנת 1899 לערך, לאחר מותה של ציפורה מייזל, שינה בעלה, מאיר מייזל, מקצת מתנאי ההקדש.  בתקופת המנדט נרשמה משפחת חליפי כבעלי הבית ברישומי עיריית ירושלים. בתקופת השלטון הירדני נתפס הבית, כמו גם כל הרכוש היהודי, על-ידי ממונה ירדני על רכוש האויב. בשנת 1967 נתפס הבית על-ידי האפוטרופוס הכללי, ובשנת 1974 שוחרר והוחזר למשפחת חליפי.

 מראשית שנות התשעים, מנסה משפחת נוסייבה להחזיר את הבית בטענה כי בהחכרת המוקטעה נפלו פגמים שונים. לטעמו של השופט טננבוים, מדובר באתגר היסטורי בלתי אפשרי. "מדובר בעסקת מקרקעין משנת 1886", כתב השופט בפסק הדין, "כל המעורבים בה הם מזמן שוכני עפר.  והנה היום, בשנת 2008, מבקש התובע לבטל את העסקה משנת 1886 בנימוקים שונים ומשונים.  לחילופין, מבקש הוא לטעון כי תנאי העסקה לא התקיימו, ולכן חליפי, הקונים (שיושבים על מכונם מזה 120 שנה), צריכים לפנות את השטח.

"בינתיים עברו על האזור שתי מלחמות עולם משמעותיות, עוד כמה מלחמות אזוריות 'קלות', וארבעה משטרים שונים (עותומאניים, בריטיים, ירדניים, ישראליים). אך לטענת התובע, אנו צריכים להרהר ולחשב מה בדיוק התכוון הנאמן על ווקף עומר נוסייבה כשמכר את השטח לציפורה שור (מייזל), מה חשבה הגברת ציפורה מייזל כשהקדישה את מה שקנתה והפכה אותו לווקף בשנת 1896, מה התכוון בית-הדין השרעי בזמנו (אם התכוון) ועוד כהנה וכהנה".