גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חולשה שמזמינה התקפה - שולחן עורך

כאשר ישראל מניחה לחיזבאללה ולחמאס להשפיל אותה, גם טרקטוריסט ערבי ממזרח ירושלים הופך לאיום קטלני.
03/07/08, 16:49
עמנואל שילה

1.  קו ישיר מחבר בין הפיגוע הרצחני של יום רביעי בירושלים לבין התנהלותה התבוסתנית של ממשלת ישראל בחזיתות הצפון והדרום.

כאשר ממשלת אולמרט-ברק נותנת לנסראללה להשפיל אותה בעסקה סחטנית, גם ערביי מזרח-ירושלים רואים ושומעים.
כאשר ישראל מחליטה לשחרר מכלאו רוצח מתועב שרוצץ אל הסלע בקת רובהו את ראשה של הילדה עינת הרן בת ה-4 לאחר שירה באביה לעיניה - המסר בדבר משמעותו המוגבלת של עונש מאסר עולם בישראל מחלחל בשורותיהם של כל ארגוני המחבלים.

כאשר בתמורה לשחרורו של חייל יקר אחד מוכנה ישראל להיכנס למשא-ומתן משפיל עם חמאס על שחרור מאות רבות של מחבלים, וביניהם הגרועים שברוצחים, מתעורר בליבם של עוד פלשתינים חשק לקחת חלק במאבק ולזכות בעוד הישגים הרואיים מול האויב הציוני המתפורר כקורי עכביש.

החולשה המופגנת שלנו בכל כך הרבה חזיתות מחזקת ללא ספק גם את נכונותו של הצורר האיראני ללכת עד הסוף בדרך אל הפצצה הגרעינית. אזלת היד המתמשכת של ממשלת אולמרט הרעועה היא מזה זמן רב בגדר סכנה אסטרטגית.

2. כאשר ישראל נתונה לבז ולמרמס, מצטמצמת התועלת המופקת מהמלחמה בטרור גם היכן שהיא מתנהלת נכון. חיילי צה"ל עמלים יומם ולילה במרדפים בערי יו"ש, ומיליארדי שקלים הושקעו בגדר הביטחון הדפנסיבית. אך איך עוצרים את האויב החי בתוכנו ומחזיק בתעודת זהות ישראלית? מה עושים כאשר נהג ההסעות של אתמול הופך למחבל חמוש ומסוכן שמקפד את חייהם של שמונה תלמידי ישיבה? איך עוצרים את כל בעלי המלאכה הערבים שכלי העבודה שבידיהם עלולים, לכשירצו, להפוך ברגע אחד לכלי מלחמה קטלניים?

מה שיכול לעצור אותם זו רק התחושה כי לא ישיגו דבר בפעולתם אלא רק ישלמו עליה מחיר כבד. קוראים לזה הרתעה, וישראל עושה לאחרונה הכל כדי לשחוק עד דק את מעט ההרתעה שעוד נותרה לה. לא הורסים את בתי המחבלים, לא בונים בתגובה שיכונים ליהודים במזרח העיר, ולא מקימים יישובים מעבר לקו הירוק. במקום לנקוט בצעדים המרתיעים הללו, חוזרים לעודד את הטרור עם דיבורים על חלוקת ירושלים.

3. ראשי המוסד והשב"כ היו הפעם בצד השפוי, כאשר הביעו התנגדות לאישור עסקת קונטאר. מן הראוי שיוסיפו להתנגדותם גם הצעות אופרטיביות כיצד להשיג בדרכים נכונות יותר את השבת הגופות ואת שחרורו של שליט. פעם נהגו אצלנו לחטוף את בכירי האויב כדי ללחוץ עליו. בכירי חמאס צריכים להיות מאוימים אישית ואף לשלם בחייהם על כל פגיעה בגלעד שליט. קשה לקבל את אזלת היד המודיעינית והמבצעית, שלא משאירה לפוליטיקאים אלא לבחור בין כניעה מסוכנת לבין נטישת חיילינו החטופים לגורלם המר.

4. לאישור העסקה עם חיזבאללה בממשלה קדם מסע ריכוך תקשורתי שפעל מול דעת הקהל ומול מקבלי ההחלטות, תוך התגייסות נלהבת של רוב מערכות התקשורת. "תחזירו אותם", היתה הכותרת ב'ידיעות אחרונות' ביום אישור העסקה.

במעריב פורסמו בשער תמונות בני משפחתם של החיילים גולדווסר ורגב, תחת הכותרת "הביטו בעינינו הדומעות" שפנתה אל שרי הממשלה. קמפיין דומה, אפילו ביתר שאת, צפוי בעתיד לקראת אישור עסקת שליט עם החמאס.

בארגון מותקפי הטרור 'אלמגור', המתנגד לשחרור מחבלים, מרטו את שערות הראש לנוכח הקמפיין הרגשי המתוזמר, שלא השאיר שום סיכוי לעמדה ההגיונית המוצקה של מתנגדי העסקה, שהקיפה חזית רחבה מבוגי יעלון ועד יוסי ביילין. בכל הערוצים הביאו בהרחבה את דבריה של סמדר הרן, שהעניקה לממשלת ישראל אור ירוק לשחרור רוצח בעלה וילדתה. לדני הרן הי"ד היו גם אחים, אבל עמדתם המתנגדת לעסקה בקושי נשמעה.

5. אישור העסקה הוא נצחון העמדה הרוחנית והרגשית שמקדשת את חיי הפרט וזכויותיו, ונותנת ערך לכלל רק באותה מידה שהוא משרת את הפרט. זוהי אותה גישה שכבר מזמן דנה לגניזה את אמירתו הפנאטית של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". זוהי אותה גישה אשר מבינה לליבו של לוחם שבעיצומו של קרב משתמט מלסייע לחבריו, ומקבלת בסלחנות את אזלת ידם של אנשי ביטחון שמעדיפים לשמור מרחק מזירת קרב עם מחבל הטובח בתלמידים, ולהשאיר את העבודה המסוכנת לאזרחים מזדמנים.

קולו של הציבור היהודי המאמין, שהשקפתו רחוקה מכל זה, בקושי נשמע בדיון הציבורי שקדם לאישור העסקה.
ארגון 'אלמגור', באמצעיו הדלים, ניסה לעשות משהו. פה ושם התפרסמה דעתם של רבנים או עמדתם של פוליטיקאים. כל אלה לא התגבשו לכלל חזית ציבורית של ממש. לקראת הסיבובים הבאים של עסקאות דומות, הכרחי להיערך להתנגדות יעילה יותר. העמידה מול דמעות המשפחות היא קשה ומייסרת, הלב יוצא אליהן ואל כאבן, אבל חייבת לקום גישה של אחריות לאומית שיודעת לשקול את כל ההיבטים והמשמעויות ולכוון להחלטה מושכלת. ואם שרי הממשלה לא מסוגלים לכך, הציבור צריך לעזור להם לשוב לדרך השפויה.

6. באופן סמלי, את התשובה בשטח לפיגוע בירושלים השבוע נתן חייל צעיר, בן למשפחה ברוכת ילדים שהתחנך ב'תלמוד תורה מורשה' שהוקם בידי תלמידי 'מרכז הרב' (אגב, אפשר להתנגד למתכונת הלימודים שם או לתמוך בה, אבל אלה מבינינו שטענו במשך שנים שבוגרי המוסד הזה ודומיו לא יתרמו לביטחון המדינה - כדאי שיבדקו את עצמם). הלוחם הנועז הזה, שבעת חופשתו רץ להילחם במחבל עוד לפני שבכלל היה בידיו נשק, טורטר בעבר על ידי צה"ל וכמעט שלא גויס בגלל עברו האפל כמי שלקח חלק בחזית המאבק נגד הנסיגה מעזה, על גג בית הכנסת בכפר דרום. לא מזמן הוא סיים מסלול כחניך למופת.

בימים האפלים של הגירוש, כאשר קצינים בכירים בצה"ל התחרו זה בזה בהצהרות נגועות בפוליטיזציה, היה מי שסימן את גיבור השבוע הזה ואת חבריו כסכנה למדינה ולביטחונה. אבל המציאות טופחת על פניהם. אדריכלי הגירוש, הפוליטיים והצבאיים, מובילים אותנו מכישלון לכישלון, בעוד החיילים הזוטרים של ההתנגדות לגירוש הם אלו שמצילים את המצב.