חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חסד בלי קבלות - בגליון השבוע

שמואל שכטר לא עמד בראש עמותת צדקה ולא היה נדיב נשוא פנים, אבל מעשי החסד שהיו שזורים במסכת חייו, מפעימים את לב השומעים.
03/07/08, 16:49
רבקי גולדפינגר

כששמואל שכטר עבד כפועל בחברה לייצור מרצפות, הוא קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. שכטר בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו, וזאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. כששב לביתו, אמר לאשתו הדואגת שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ידאג לפרנסתו, ושמבחינתו לא היתה אפשרות אחרת לנהוג.


שמואל שכטר קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. הוא בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו. זאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. "אני מאמין באמונה שלמה", אמר לאשתו, "שהקב"ה ידאג לפרנסתנו"
לאחר שלושה חודשים, קיבל שמואל שכטר משרה בתנאים טובים יותר במפעל הטקסטיל 'אתא'. מקרה זה של חסד משקף את תמצית אישיותו של שמואל שכטר, המשלבת טוב לב בלתי רגיל עם אמונה תמימה בקב"ה.

לגדל בבית 187 ילדים

לפני כחודש הלך שמואל שכטר לעולמו, לאחר מחלה קשה. רבים באו ללוותו בדרכו האחרונה. בין המלווים היה גם אבי גלינסקי, עובד חברת החשמל בן 32, אשר היה בן בית בביתו של שכטר. את ההיכרות הראשונית עם שכטר ערך כשהיה נער בן 13 שנים. בצו בית-משפט, הוחלט להוציאו בדחיפות מהבית. בית-המשפט הורה להכניסו למשפחת אומנה באופן מיידי, עד שיימצא עבורו פתרון של קבע.

בשל חומרת המקרה, הפנו רשויות הרווחה את אבי בבהילות למקלט ילדים בביתם של הזוג שכטר. בשונה ממשפחת אומנה רגילה, למקלט ניתן להביא ילדים הזקוקים לסידור מיידי בכל שעה משעות היום, ללא התראה מוקדמת. בני הזוג שכטר, שביתם שימש כמקלט, היו ערוכים בכל רגע ורגע משעות היום לקבל ילד, תינוק או נער מתבגר הזקוק לפינה בטוחה ואוהבת. "אבא שלי נפטר, ואמא לא תפקדה בבית בכלל. הודיעו לי שאני הולך לגור בבית של משפחת שכטר בקריית-שמואל עד שיימצא לי מקום קבוע לחיות", נזכר אבי ביום בו הגיע לביתם של יפה ושמואל שכטר. הוא זוכר כיצד ברגעים הקשים בחייו הם קיבלו אותו לביתם בחום וללא תנאים. "באתי לבית שלהם מלא חששות, אבל הם נתנו לי מיד להרגיש רצוי ואהוב. בדיוק באותו שבוע שהגעתי אליהם שופץ ביתם, ורק בחדר השינה שלהם היה אפשרי לישון".

אז איפה אתה ישנת?

"איפה אני ישנתי? השאלה היא איפה יפה ושמואל ישנו. הם, בצורה הכי טבעית מבחינתם, פינו לי את חדר השינה שלהם כדי שתהיה לי פינה שקטה בבית, והעבירו את המיטות שלהם למחסן".

הם ישנו במחסן?!

"ביקשתי מהם שאולי אני אישן במקומם במחסן, אבל הם התעקשו לתת לי תחושה טובה של בית אמיתי. שמואל ויפה לא הבינו למה אני מתרגש מזה. חשוב להדגיש, עד לאותו יום הם בכלל לא הכירו אותי. נכנסתי לביתם ולחייהם, והם התנהגו אליי מיד כאילו אני הבן שלהם. הם התייחסו אליי כחלק בלתי נפרד ממשפחתם". 

אבי, שהובא לבית משפחת שכטר לתקופה קצרה, עד שימצא עבורו סידור מתאים, נשאר בביתם במשך שנים רבות. "היחס מצד שמואל ואשתו היה כזה מדהים, שעוד ילדים חוץ ממני ביקשו להישאר בביתם ולא לעבור למשפחה אחרת", מציין אבי.
שמואל ויפה שכטר טיפלו ודאגו לכל מחסורו של אבי במשך שנים. אך אבי לא היה לבד. במשך קרוב לעשרים שנה, התקבלו בביתם של בני הזוג שכטר 187 (!) ילדים שהוצאו מביתם ונזקקו באופן מיידי למקום בטוח ללון בו וליד מלטפת ותומכת. השכטרים קלטו, שיקמו וטיפלו בתינוקות, ילדים ובני נוער באהבה ובמסירות, כאילו היו ילדיהם הביולוגיים.

גם כשמדובר במספר גדול ביותר של ילדי אומנה שזכו להצלה של ממש ובכך שלעתים שהו בביתם 10-12 ילדים בו-זמנית, הנתינה שלהם מיוחדת פי כמה לאור העובדה שלבני הזוג שכטר עשרה ילדים משל עצמם.

מהשואה למחנה המעצר, וארצה

שמואל שכטר נולד בשנת תרפ"ה בעיר שוץ שברומניה. הוא היה בן זקונים להוריו, שהיו ידועים בעירם כמכניסי אורחים וכגומלי חסדים. בעת לימודיו בישיבה, והוא בן 16 שנים, הגיעו לאוזניו שמועות על כך שהגרמנים כובשים את רומניה. שכטר הנער החליט לשוב במהירות לביתו.

בספר בו תיאר את קורות חייו, פירט את שהיה בנסיעתו ברכבת, בדרכו חזרה הביתה מהישיבה. הוא מתאר את הפחד הנורא שאפף את יהודי רומניה מפני הבאות. "בשל חזותי השונה ובשל כך שהיו לי פאות כמו לכל יהודי שומר מצוות בזמנו, כנראה הגויים הלשינו עליי. הגרמנים החלו בחיפושיהם ברכבת, וכשמצאו אותי, גררו אותי מחוצה לה וקצצו את פאותיי בגרזן המשמש לכריתת עצים ביער. מובן שהייתי מפוחד מאוד. ברחתי ליער, וחיכיתי שיחשיך. התקדמתי בחושך לכיוון העיר שלי".

המרחק בין העיר סערט בה היתה ישיבתו לבין עיר הולדתו היה 42 קילומטרים – מרחק עצום, ושמואל הצעיר צעד, מפוחד וחסר כל, בהליכה מפרכת עד בית הוריו. כשהגיע לעיר, התבררה לו המציאות העגומה. הגרמנים השתלטו על העיר, והחלו בגירוש היהודים מבתיהם.   

"הגרמנים כבר השתלטו על העיר", כתב שכטר בספרו. "בכפר הסמוך לעיר שלנו, הנקרא שטיפנשט, הוציאו להורג את כל אנשי הכפר. שחטו יהודים ברחוב בכל יום, התאכזרו לאנשים. כך עברו עליי ימי נעורי. כשאני נזכר בהם, אני חושב שלא היה אפילו יום טוב אחד בכל התקופה הנוראה הזו".

שכטר הובל בקרונות בקר למחנה הריכוז טרנסניסטריאה, עם כל יהודי מחוז בוקובינה. הוא שהה במחנה במשך ארבע שנים ארוכות וקשות.

לאחר המלחמה, ניצולי שואה רבים התכנסו ושוכנו במחנות העקורים השונים. שמואל ומשפחתו, ששרדו את אימת השואה, נקלטו במחנה בבוקרסט שמטרתו היתה להכשירם לקראת עלייתם לארץ ישראל. במחנה הכיר שמואל לראשונה את יפה, שלימים הפכה לאשתו. בשנת תש"ז הם הפליגו לארץ על סיפונה של אוניית 'מדינת היהודים', כשהם מצטופפים עם עוד 2660 אודים מוצלים מאש המייחלים להגיע למנוחה ולנחלה. "באונייה שלנו היו מעל 2600 יהודים. הלינה היתה על גבי דרגשים מעץ, שהיו מסודרים זה על גבי זה כדי שיוכלו להכיל כמה שיותר עולים", מציין שכטר בספרו.

אוניית המעפילים 'מדינת היהודים' הועמסה במספר אנשים הגדול בהרבה מיכולת הקיבולת הרגילה שלה. תנאי המגורים בה היו קשים. המעפילים סבלו מצפיפות, מתנאים סניטריים גרועים וממחסור במזון. למרות כל הקשיים, המעפילים קיבלו בהבנה את המצב, והיו נחושים בדעתם להגיע לארץ ישראל. לבסוף, כשנתפסה האונייה בידי הבריטים ולא הורשתה להיכנס לשטחי ישראל, פתחו המעפילים בשביתה ואף במאבק פיזי נגד הבריטים, שניסו להוריד אותם בכוח מהסיפון.

"אחרי שבוע הגענו לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל. חיילים בריטים התקיפו אותנו, והאונייה החלה לשקוע", כתב שכטר. "אנו לא ויתרנו, והשבנו מלחמה במלוא העוצמה. נשק כמובן לא היה לנו, אבל מוטיבציה גבוהה ורצון עז הניעו אותנו".

המעפילים נטלו מכל הבא ליד, וזרקו לעבר החיילים הבריטים, שניסו להשתלט בכוח על האונייה. בקרב שהתפתח ללא נשק חם, נפגעו הן חיילים בריטים והן מעפילים. רק לאחר שהבריטים הצליחו לפרוץ פתח בסיפון ולחדור לחדר המכונות, נעצרה האונייה, במרחק של כעשרה קילומטרים מחוף תל-אביב. 'מדינת היהודים' נגררה על-ידי משחתת בריטית לנמל חיפה, ושלושה ימים מאוחר יותר הועלו המעפילים לספינות גירוש והובלו למחנות המעצר בקפריסין.

התחושה בקרב המעפילים היתה קשה ביותר. לאחר ייסורי השואה ותלאות הדרך, קיוו המעפילים לפתוח דף חדש בחייהם, אך חלומם נגדע באחת על-ידי החיילים הבריטים. התנאים היו קשים: צפיפות רבה, הקצבה מוגבלת של אוכל ומים ותנאי מגורים בלתי נסבלים.

"כשהגענו למחנה בקפריסין", סיפר שכטר בספרו, "אמרה יפה: 'זהו, הגענו לאושוויץ'. שהינו בקפריסין כמעט שנה, ועברנו שם הרבה תלאות. בתקופת החורף, בסערות גשמים ורוחות, לא פעם האוהל שלנו התעופף מעלינו, ואנו נותרנו ללא קורת גג כפשוטו".

כשלבסוף, בשנת תש"ח, עלו שמואל ויפה שכטר לארץ ישראל, שמואל התגייס לצבא. ללא כל אימון, נשלח מיידית להילחם בחזית. הוא נלחם כתותחן בחיל התותחנים בנגבה, בשחרור הקסטל ובשחרור באר-שבע.

לאחר המלחמה עברו בני הזוג שכטר לגור במעברה בקריית-שמואל, ועם הזמן קבעו שם את ביתם. לאורך השנים עבד שכטר בעבודות רבות לפרנסת ביתו, וכפי שחזר ואמר לסובבים אותו: "כל עבודה מכבדת את בעליה". הוא עבד בבית חרושת למרצפות, עבד כפועל במפעל הטקסטיל אתא, ניהל חנות מכולת שכונתית, ובשנים האחרונות שימש כמשגיח כשרות במפעל 'זוגלובק' בנהריה.

ידידות עם עמרם מצנע


כדי לעשות את כל מפעלי החסד, אביך נזקק לתקציב גדול. מאין הכסף? אורי שכטר, הבן: "אבא היה אומר לנו: 'בתכריכים שלי אין כיסים. אני אעשה חסד, והקב"ה יעזור'. הוא חילק את המעט שהיה לו ביד רחבה, למען כולם. את מעשיו הובילה תמיד המחשבה איך ניתן לעזור, להועיל ולעשות טוב. הוא האמין שהפרנסה היא מהשמיים, ועל כל אדם מוטלת החובה לגמול חסדים ככל יכול"
את פרויקט ילדי האומנה התחילו בני הזוג שכטר בצורה לא מתוכננת. בחור צעיר בן העדה האתיופית פנה לשכטר, ששמו הלך לפניו בעזרה לזולת, וכולו נסער. הבחור סיפר שאשתו נכנסה לדיכאון לאחר הלידה, והיא אינה מתפקדת ולא מטפלת בשני ילדיה הקטנים. הילדים המסכנים מוזנחים, והוא חש חסר אונים. שמואל, עם אשתו יפה, החליטו מיד וללא היסוס להתגייס למשימה. הם לקחו את ילדיו הקטנים תחת חסותם. שמואל ויפה טיפלו בילדים באהבה במשך תקופה ארוכה, עד שאמם התאוששה והחלה לתפקד. מאז אותו מקרה התייחסו בלשכת הרווחה של עיריית חיפה אל בני הזוג שכטר ככתובת מועדפת לטיפול בילדים הנזקקים לסידור מיידי.

שמואל ז"ל ויפה הקדישו בעשרים השנים האחרונות את כל מרצם למען ילדים אומללים אלו. וכך, על הכביש הראשי בקריית-שמואל שוכן ביתם של בני הזוג שכטר, אשר היווה עבור ילדים רבים כל כך קרש הצלה ברגעי משבר בחייהם.
בין עמרם מצנע, ראש מועצת ירוחם ולשעבר ראש עיריית חיפה ויו"ר מפלגת העבודה, לבין שמואל שכטר ז"ל, נוצרה קירבה מיוחדת במשך תקופת כהונתו כראש עיריית חיפה.

עמרם, כיצד נוצר החיבור בינך לבין שמואל שכטר ז"ל?

"בימי ילדותי גדלתי בקריית-חיים, הגובלת עם קריית-שמואל. כבר אז שמעתי על האיש ועל מעשיו הטובים, אך עדיין לא זכיתי להכירו. רק לאחר שנבחרתי לראשות עיריית חיפה, נוצרו בינינו קשרים אישיים חמים. כל פגישה עמו היתה מלאת עניין. לאורך עשר שנות כהונתי כראש העירייה, נחשפתי לבני משפחת שכטר בכלל ולשמואל בפרט".

מה כל כך קסם לך?

"קודם כל, ראיתי בן אדם המנהיג את משפחתו הענפה. שמואל שכטר ניהל במסירות גדולה, יד ביד עם אשתו יפה, בית לילדים נזקקים. כל גורמי הרווחה בעירייה ידעו תמיד שיש להם כתובת בשעת הצורך. לא היה יום שלא היו מספר ילדים שהתקבלו בביתם וזכו לטיפול חם מצדם".

בנוסף, בכל חג סוכות שמואל ויפה התגייסו לקשט את סוכת ראש העיר.

"נכון מאוד. גם בחגים שמואל נרתם לתת מזמנו וממרצו למען הכלל. מדי שנה הוא עמל, עם אשתו, כמה חודשים לפני חג הסוכות, להכין את קישוטי החג לסוכת ראש עיריית חיפה המוצבת בגן האם במהלך ימי החג, ואשר כל תושבי חיפה מוזמנים לבקר בה. לקראת חג הפסח הוא הפעיל בחצר ביתו פרויקט לאפיית מצות שמורות לפסח, ומוסדות חינוך רבים, בתי-ספר וגני ילדים, הגיעו לחוות את טקס אפיית המצוות".

איך אתה מסביר את העובדה שלמרות פערים גדולים בין השקפות עולמכם היה קיים בינך לבין שמואל ז"ל חיבור אישי?

"אני חושב שבהשקפת העולם הפוליטית אכן היו בינינו פערים וחילוקי דעות, אבל זה לא היה רלוונטי עבורנו. התחברנו דרך העולם החברתי, העולם הערכי והעולם המוסרי של שנינו. תמיד טענתי שלהיות יהודי זה להאמין, וכולנו מאמינים. היה לנו מכנה משותף רב, שהתגבר גם על חילוקי הדעות".

"בתכריכים שלי אין כיסים"

אורי שכטר (37), בן הזקונים, מדבר בהערצה גלויה על הוריו ועל הבית הבלתי שיגרתי בו גדל. "אבא היה אדם פשוט, אבל הפשטות שלו היתה מלאה בחסד. הוא ראה כל אדם בגובה העיניים. לא משנה מי עמד מולו: תינוק, ילד צעיר, אדם קשה יום, מתבגר או קשיש – לכולם הוא היה רגיש, דואג ואכפתי".  

אורי, בוגר הישיבה התיכונית בחיספין, הוא מג"ד (מיל') ומנהל כיום את התחנה המרכזית בירושלים. הוא נזכר במקרה שהתרחש בשנת שמיטה לפני שנים: "אבא ועוד אדם אחד בלבד קיבלו אישור מהרבנות למכור בחנות המכולת שלהם את הירקות המתאימים לשנת שמיטה. באחת הנסיעות לשוק הסיטונאי כדי לקנות את הירקות והפירות לחנות, התלווה לאבא שלי אחי הגדול. בדרך חזור פגשו את המוכר השני תקוע בצד הדרך, כשמכוניתו לא מתניעה. אבא עצר כדי לנסות לעזור לו, אבל לא הועיל דבר, והרכב של המתחרה, שהיה עמוס בסחורה, לא הראה שום אות חיים".

אורי עוצר לרגע וממשיך: "אחי אמר בלחש לאבא: 'עזרנו, די, בוא ניסע', אבל אבא לא שהה לנדנודיו, וחזר לשוק הסיטונאי, שם פרק את הסחורה שהעמיס קודם על הרכב. הוא שב לרכב התקוע, העמיס את הסחורה של המתחרה ברכבו, ודאג להוביל את הארגזים הכבדים עד לחנותו של המוכר השני".

מדובר בחנות מתחרה, זה לא פראייריות?

"אצל אבא לא היתה בלקסיקון המילה 'פראייר'. איפה שהוא יכול היה לעזור ולעשות חסד – שם הוא היה. יהודי בצרה – הוא עזר לו. אין התלבטויות. אין המחשבה 'מה ייצא לי מזה'. חסד במלוא מובן המילה".

אתה מתאר את אבא כאדם שמח ואופטימי, איך זה מסתדר עם העובדה שבחייו הוא ידע תלאות קשות מנשוא – הוא שרד את השואה, שהה במחנה בקפריסין ולחם במלחמת השחרור?

"זה באמת עורר התפעלות בקרב כל מי שהכיר את אבא וידע על עברו. אבא, מטבעו, היה מלא אמונה ושמחת חיים. המשפחה הגדולה שזכה להקים – עשרה ילדים, חמישים נכדים ו-17 נינים – היתה עבורו מקור לנחת. אחרי כל לידה של נכד או נין, לא משנה באיזה בית-חולים התינוק נולד, בצפון או בדרום, הוא נסע עם אמא, אמר מזל טוב, נישק את התינוק, וחזר הביתה. הוא היה אדם מלא חיים. כשהיה בן 73, הוא עשה סנפלינג. הוא רכב על סוסים. ותמיד תמיד ראה את הטוב בכולם".

לפני שבע שנים נהרג נכדו האהוב אלנתן שכטר ז"ל בדרכו לפעילות מבצעית. בן 22 היה אלנתן בנופלו. יחידתו של אלנתן סיימה אימונים ברמת הגולן, ונשלחה לתפוס קו בגבול לבנון. אלנתן נתבקש ללוות את הרכב שהוביל שני נגמ"שים. בירידה מרמת הגולן לצומת גונן התרחשה תאונה, הרכב הידרדר לתהום, ואלנתן נהרג.

הסב שמואל שכטר החל לבכות באופן שלא ראתה אותו משפחתו מעולם. "אבא התחיל למרר בבכי, ולבכות בלי הפסקה על נכדו האהוב", מספר אורי שכטר, הבן. "לא ראינו אותו ככה אף פעם. הוא כמעט התפרק מכאב. אבא בכה ובכה, אבל אז ניגש אליו הרב צפניה דרורי, וחיבק אותו. באותו רגע, אבא תפס את עצמו, והתעשת. זו היתה הפעם היחידה שראינו את אבא עצוב כל כך. מאז ועד יום מותו, לא ראינו את אבא בוכה כך. מטבעו הוא היה מלא חיים. מלא שמחה".

האם כילד לא היה לך קשה עם כך שבביתך היו כל הזמן ילדים 'זרים'?

"הבית שגדלנו בו היה בית של חסד ונתינה, כך שהיה טבעי לנו שההורים יקדישו את זמנם לעזרה לילדים נזקקים. אבא ואמא ידעו לתת גם לנו, האחים, את תשומת הלב והאהבה שהיתה דרושה לנו. חוץ מזה, הם התחילו עם האומנה בתקופה שיחסית הייתי כבר בוגר".

כדי לעשות את כל מפעלי החסד שאביך עשה בימי חייו הוא נזקק לתקציב גדול, מאין היה לאבא הכסף עבור זה?

"אבא היה אומר לנו: 'בתכריכים שלי אין כיסים. אני אעשה חסד, והקב"ה יעזור'. הוא חילק את המעט שהיה לו ביד רחבה, למען כולם. את מעשיו הובילה תמיד המחשבה איך ניתן לעזור, להועיל ולעשות טוב. הוא האמין שהפרנסה היא מהשמיים, ועל כל אדם מוטלת החובה לגמול חסדים ככל יכולתו.

"בסופו של דבר, המסר המרכזי שניתן ללמוד מאבא הוא שכדי לעשות חסד לא צריך להיות תחת עמותה גדולה או איזה גוף עסקי גדול", מסביר אורי. "חסד מתחיל דווקא מהדברים הקטנים ביומיום, כמו: חסד עם האישה – פרגון ומילה טובה, או חסד עם הילדים – מסירות ודאגה, וכמובן חסד לכלל עם ישראל. נאמר 'אך טוב וחסד ירדפוני'. ברגע שמתחילים לעשות חסד, זה רודף אחריך. יש מה לעשות, צריך לקום ולהתחיל לעשות. כשרוצים לתת, הכל אפשרי. רק צריך לרצות".

הזוגיות האיתנה בין יפה לשמואל שכטר נותרה בעוצמתה לאורך שישים שנות נישואיהם, ואף בימי חייו האחרונים של שמואל הוא דאג לטפח אותה. שלושה שבועות לפני שנפטר, חל יום הנישואין השישים שלהם. הוא שכב בביתו כשהוא מחובר לצינורות, חלש וכואב. יפה היתה באותה עת מאושפזת בבית-החולים לטיפולים בעקבות מחלת הסרטן בה לקתה. למרות המאמץ הרב הנדרש ממנו, התעקש שמואל לנסוע לבית-החולים, לבקר אצלה.

נתמך בבנו, נכנס לחדרה עם זר פרחים גדול, ובהתרגשות רבה העניק לאשתו את הפרחים. כשחזר שמואל הביתה, מותש מהשקעתו הרבה, הטריד משהו את מנוחתו. הוא ביקש מבנו להתקשר בדחיפות ליפה. ואז, כשדמעות זולגות מעיניו, אחז בידו באפרכסת הטלפון ואמר לה: "יפהל'ה, שכחתי לומר לך: את יפה כל כך. יפה כמו ביום שהכרתי אותך".