גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שאלת השבוע - דעות

03/07/08, 16:49
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: האם הרבנות הצבאית צריכה להביע עמדה תורנית בעד או נגד עסקת שחרור החטופים במחיר המדובר?

חיי יחיד אינם קודמים לחיי רבים/ משה הגר, אל"מ במיל', ראש המכינה הקד"צ ביתיר

התפקיד לקבוע אם חייל שבוי הוא חי או מת הופקע מהרבנות הצבאית, ומזמן כבר לא שואלים אותה בעניין. הרב הראשי הצבאי אינו חבר במטכ"ל, לצערי, ולכן איני בטוח שעמדת הרמטכ"ל, כמו שהוצעה לדרג המדיני, הביאה בחשבון את העמדה של הרב הצבאי הראשי. אני חושב שבמדינה יהודית ראוי שתישמע דעת תורה בעניין כה חשוב.

אני מניח שאלי ישי התייעץ ברב עובדיה, ומה שאומר מיד זוהי חוות דעתי המוסרית, בתור קצין ובתור רב זוטר, אבל בסופו של דבר גדולי הרבנים צריכים לפסוק בכך, ולא אנשים כמוני. אני, מצדי, יכול להציג שתי עמדות בעניין עצם עסקת שחרור מחבלים תמורת שבויים שלנו: מצד אחד, התפישה שלפיה השיקול הוא שחייל צה"ל היוצא למשימה צריך לדעת שצה"ל ומדינת ישראל מאחוריו, ולכן כל מחיר שווה את שחרורו ואת השבתו לקבר ישראל. מצד אחר, התפישה שלפיה עסקה כזו מעודדת טרור ומעודדת את הריגתם של שבויינו, שכן גם במחיר של גופות אנו משחררים מחבלים עם דם על הידיים. מזה המחבלים לומדים שבעתיד הם יהרגו את שבויינו, לא ידווחו על כך, ויקבלו את מה שיקבלו. הדבר פוגע מאוד בכושר המיקוח העתידי של ישראל.

שתי תפישות אלו לגיטימיות בעיניי. אלא שלתוך העמדה הראשונה השתרבב השיקול של האדם הפרטי מול המדינה. כלומר ההחלטה שיש זכות חיים לחייל על פני אזרחים. כך, למשל, בעסקת ג'יבריל הבאנו למותם של מאות אזרחים ישראליים בכך ששחררנו מחבלים, שלימים יצרו את התשתית לאינתיפאדה הראשונה. לדעתי, חייו של אדם פרטי אינם קודמים לחיי רבים אחרים, ואם יש עסקת שבויים חיים – אם מדובר רק בכך ובלי השיקול הרחב יותר, כמו המוטיבציה להילחם – אין עדיפות של חייל אחד על פני שאר האנשים שעלולים להיפגע מהעסקה. ובמקרה דנן, אם יש ודאות שהמחבלים שנשחרר יחזרו לטרור – זוהי עסקה לא לגיטימית, גם במחיר חייו של גלעד שליט.

קביעת מצב החיילים היא קריטית/ פרופ' שלום רוזנברג

שאלה זו שייכת לתחום החוק, ואין אני יודע את התשובה עליה. השאלה בכותרת היא האם מסמכותה של הרבנות הצבאית להביע את דעתה בשאלה זו, ואם התשובה חיובית, מובן שעל הרבנות לעשות זאת. ואולם מעבר למישור החוקי, קיים מישור עמוק יותר, וכאן על כולנו להביע דעתנו, בתור אזרחים המשתדלים לדבוק בתורה. ואעשה זאת למרות הבעייתיות שבדבר.

לו הרבנות הצבאית היתה יכולה לקבוע הלכתית, באופן חד-משמעי, את מותם של החיילים, הרי ששאלת עגינות אשתו של גולדווסר היתה באה לידי פתרון. אז, ורק אז, היתה ההחלטה לשחרר את המחבל המתועב ואת יתר המחבלים עבור שרידי חיילינו פשע ואיוולת, על אף שאלת קבר ישראל.

אכן, שוב ייאמר על הממשלה "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַֹכֵּל", אם אומנם יש בה שמץ של חוכמה. ומכאן למסקנה הכרחית: על הרבנות הצבאית, וגם על כל גווני הקשת של הרבנים, לחזור ולפעול נוסח העיקרון התלמודי (כתובות ט' ע"ב): "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו". אומנם כן, הדבר כרוך בבעיות לא מועטות, אך דווקא כדי לפתור אותן לומדים כלי הקודש יומם ולילה. עם כל האכזריות שבדבר, המקרה של שליט שונה, ואסור להיכנע לסחיטה אבסורדית.