חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

10/07/08, 16:19
אבי סגל

נאבקים על הבית

האם כדאי להרוס את ביתו של מחבל הדחפור? ומה עם המחבל ממרכז הרב? האם זה מוסרי? ובמה אשמה משפחתו? והאם הבית ייבנה מחדש? ואם הבית ייבנה, האם להרוס אותו שוב? והאם הדיון הזה לא הפך גרוטסקי יותר מהרגיעה בעזה?

כמה מגוחך לנתק אירוע טרור בודד מהטרור הערבי הכלל-עולמי. כמה טיפשי לנתק הריסת בית מהמדיניות הביטחונית הכוללת של ישראל. נושא הריסת הבית כלל לא צריך להפוך למרכזי בשיח הציבורי הישראלי. זהו לא אירוע פלילי, והמחבל לא מייצג את עצמו בלבד. יש כאן מאבק דתי ולאומי ארוך שנים, ותמיד אנו חייבים לראות בו את המאקרו. הצד שלנו במאבק חייב להיות מתמשך, עקבי, בלתי מתפשר, ונטול הפוגות ותהדיות והתחבטויות נפש מוסריות בלי סוף. אמנם בתוך המאבק הזה, במיקרו, יש פעולות יעילות יותר ויש יעילות פחות, אבל העיסוק המופרז בכל פעולה בנפרד מהווה התאבדות של מדינה.

התמונה הכוללת תמיד חייבת לעמוד נגד עינינו. גם אם חייל נהרג מאש כוחותינו או התהפך עם ג'יפ בזמן פעולה מבצעית – הוא עדיין נפל על הגנת העם והמולדת. ולהבדיל – גם אם המחבל בדחפור היה נרקומן וחטף את הג'ננה באופן ספונטני, הוא עדיין גיבורם של המחבלים וחלק בלתי נפרד מהטרור. הריסת ביתו היא חלק מהמאבק, וגם אם היא לא תועיל בסופו של דבר, היא בוודאי תזיק פחות מהעיסוק הנרחב בלגיטימיות שלה.

על טפשות ורגישות

ביקורת קשה הוטחה בשר אבי דיכטר, על שערך מסיבת עיתונאים פוליטית-מפלגתית בזמן שכבר נודע על הפיגוע בירושלים. במהלך מסיבת העיתונאים הוא אף התייחס לפתק שקיבל וסיפר כי הוא "מתעדכן על הפיגוע", אבל לא טרח לעצור את מסיבת העיתונאים. וכיצד הגיבו הוא ודובריו על הביקורת? לטענתם, דיכטר לא ידע בזמן אמת אם מדובר בפיגוע חבלני או "פיגוע פלילי" (ביטוי ששמעתי מדובר השר), וגם הפתק מהמשטרה לא הבהיר באיזה פיגוע מדובר.

במצב של ספק, אפשר היה לצפות מאדם בעל שיקול דעת לדחות את מסיבת העיתונאים עד שיתבררו הפרטים המלאים. זה היה הדבר הנכון לעשותו גם מבחינה תועלתית, שכן מי יזכור את דבריו הפוליטיים החשובים של דיכטר אם האירוע יתברר כלאומני, כפי שאכן קרה.

אבל התנהלותו והתלבטותו של השר, יותר משהן מעידות עליו, הן מעידות עלינו ועל המציאות שבה אנו חיים. כי בעצם, מה זה חשוב אם המפגע היה מחבל או מטורף - אין הבדל מבחינת מספר הנפגעים התמימים, גודל ההרס והתנהלות המשטרה. מוזר שמסיבת עיתונאים פוליטית בזמן פיגוע לאומני נתפסת כחוסר רגישות, אבל איש לא מעלה בדעתו לייחס לה חוסר רגישות בזמן אסון רב-נפגעים אחר. האם הרגישות תלויה רק באורך החיים התקשורתי של הסיפור? האם אין סדר יום אחר ומציאות אחרת מלבד זו שמכתיבה התקשורת?

פשוט גיבור

משעשע לראות את מבוכתם של כלי התקשורת המרכזיים, כשהם נאלצים להתמודד עם המורכבות של מ', אותו חייל בקרוקס שזינק על הדחפור והרג את המחבל. רגע לפני כן הוא היה מפגין שנוא נגד ההתנתקות הקדושה, אדם שאינו ראוי ללבוש מדי צה"ל ולהצטרף ליחידה המובחרת, וכעת הוא הגיבור האלמוני של כו-לם.

ומרוב מאמץ להבין את המורכבות, קשה להם להבין כי העניין בעצם מאוד פשוט: זה אותו אדם, אותה אידיאולוגיה, אותה דבקות במטרה ואותה תרומה חשובה לעם ישראל. עיתונאים יקרים, זה אתם שהתבלבלתם.

חמסה עלינו

א. אני מקווה שאהוד אולמרט ירוץ בפריימריז של קדימה. ראשית, יהיה נחמד לראות אותו מובס. וגם אם הוא ינצח, יהיה נחמד לראות אותו מובס בבחירות לכנסת. וגם אם יקרה הנס והוא ינצח בבחירות לכנסת, זה עדיף בעיניי מניצחון של כל מועמד אחר מקדימה.

ב. רפורמת העמלות בבנקים היא לא פחות מהתעללות של בנק ישראל באזרחי ישראל. כל פעולה אצל פקיד עולה 6.80 ש"ח? דווקא את זה אתם מעלים? ומתי כבר ייקנסו הבנקים על מכשירים אוטומטיים מקולקלים, המחייבים את הלקוח העצבני (אני) להשתמש בפקיד ולבזבז את מעט כספו? קריזה.

ג. לאנשי 'שלום עכשיו' שלום: השבוע קראתי שאתם מארגנים סיורי קיץ בהתנחלויות ובמאחזים, בגלל סקר שגילה כי רוב הישראלים לא ביקרו ביו"ש בשנים האחרונות. מכיוון שבשבוע שעבר סעדתי בבית הקפה 'הצריף של תמרי' שבמאחז חוות-גלעד, אני מוותר הפעם על מקומי בסיוריכם, כדי שגם אנשים אחרים יוכלו ליהנות מהמקום הנעים, הנוף המרהיב והחומר האנושי הגבוה.

ד. עדיין לא החלטתי אם 'סוף סוף', סינגל הבכורה של מרינה מקסימיליאן בלומין, הוא יותר מקסים או יותר מנג'ס. אשוב לעדכן כשיהיו התפתחויות.

ה. פתחתי באולמרט ולכן אסיים: איך מכניסים חמישה עבריינים גדולים למכונית קטנה אחת? שניים מקדימה, ושלושה גם כן מקדימה. שבת שלום.

יודע את מקומי

בגיליון הקודם השתפכתי כאן על סדרת הטלוויזיה 'סרוגים' בלי לתאם כוונות עם העמודים האחרים של העיתון. לאחר שקראתי את הראיון עם יוצרי הסדרה, שפורסם באותו גיליון מספר עמודים לפניי, אני מבקש להוסיף מספר מילים בדיון המרתק על קולנוע והלכה. אולי זה לא חשוב כמו הקונץ החדש של בתי הקטנה מאתמול, אבל נדמה לי שהנושא בכל זאת מצדיק התייחסות שנייה ברציפות.

בשורה התחתונה, אפשר בהחלט לייצר סרטים וסדרות בלי בעיות הלכה וצניעות. למשל, ז'אנר האנימציה פותר את כל בעיות המגע בין שחקנים, וכיום הז'אנר הזה פופולארי גם בסרטים רציניים למבוגרים. כן, בדרך זו או אחרת אפשר לעקוף את כל הבעיות ההלכתיות וליצור קולנוע דתי, צנוע, מעמיק ואיכותי.

אבל נחזור מהפנטזיה לעולם האמיתי: כמו בנושאים רבים, גם כאן קולעת הקלישאה "אין קיצורי דרך". אי אפשר לחנך את הציבור במשך שנים להתרחקות מעשייה קולנועית, ואחר כך להתרפק על מקרה בדיד של 'אושפיזין'. אפילו שולי רנד הגדול לא היה מצליח ליצור את 'אושפיזין' בלי לעבור קודם דרך התרבות החילונית, להשתפשף במקצוע ולעשות לעצמו שם בקרב קובעי הטעם. וכעת, לאחר שעשה את כל זה, כמה אנו אוהבים להתנאות ביצירתו של רנד, ולהשכיח את העובדה כי בלי היציאה בשאלה בצעירותו – האושפיז היה נשאר בבית.

עבור הצעיר שגדל כל העת בעולם הדתי, הדרך אל עולם היצירה הפילמאית קשה הרבה יותר. מלבד הבעיות ההלכתיות ועיקומי האף מסביב, הוא צריך להתגבר על שנות דור של התרחקות דתית מענפי התקשורת. את המימון לסרט הוא לא ישיג מקרן הלוואות בישיבה, ואת ההפצה וההקרנה לא יאשרו לו ברבנות הראשית. החילונים הם לא רק קובעי הטעם, אלא גם אלה שיכריעו את גורל ההפקה. מי שחולם כי בוגר ישיבה יכתוב תסריט יהודי צנוע וראוי לשמו וגם יזכה לביים ולהקרין אותו לקהל הרחב, לא יודע על מה הוא חולם. רגע, בעצם יש אדם כזה – לייזי שפירא, במאי 'סרוגים'... אה, סליחה, זה לא מספיק צנוע בשבילנו.

אין קפיצות דרך, קוראים יקרים. ולכן אני טוען, כי היצירה המגזרית שפרצה אל חיינו בשנים האחרונות היא תופעה חיובית, גם אם המסרים אינם דתיים או ימניים כנדרש. התהליך העובר דרך יצירות אלו יוביל בסופו של דבר למקום הנכון. המסלול יהיה ארוך ומפותל, אבל ריאלי ולא אוטופי. בהקשר זה, 'סרוגים' מהווה פריצת דרך נוספת. הפער בין ההקפדה ההלכתית וביקורת האיכות לבין המציאות בשטח התקצר מאוד, כמו גם הפער בין היוצר הדתי לגורמי השידור הכלליים. כשסרטי דתיים מעולים ונטולי בעיות הלכתיות יוקרנו בערוצים המסחריים כדבר שבשגרה, נוכל מן הסתם להתנאות בהם ולהשכיח את העובדה כי בלי יצירות כמו 'סרוגים' – זה לא היה קורה.