גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מלחמות ה' בעט ובמצלמה - דעות

יוצרי 'סרוגים' מחטיאים את הצופים ויותר מכך מחטיאים את המטרה: הקולנוע הוא הזירה הכובשת ביותר כיום, ובה עלינו להתייצב כחיילים בנאמנות מוחלטת לקב"ה.
10/07/08, 16:19
יעקב נתנאל

בכתבתם של חגית רוטנברג ועמנואל שילה נאמר בשמו של לייזי שפירא, במאי הסדרה 'סרוגים', שבמהלך יצירת הסדרה הם התייעצו עם סמכות הלכתית במקומות הרלוונטיים, אך כדבריו - "לא תמיד עשינו בדיוק מה שהוא אמר".

לא צפיתי בסדרה, ולפי האמור בכתבה התחוור לי שגם בעתיד איאלץ להימנע מכך, אך מהעולה מהדברים מובן שיש בסדרה ביטויי חיבה גופניים בין גברים לנשים. בראש הדברים צריך למקד את הבעיה ההלכתית שיש בכך, ואבקש מחילה שאני נראה כמורה הלכות, לא מיניה ולא מקצתיה, אלא שהדברים פשוטים, בחינת זיל קרי בי רב.

לכאורה האיסורים ההלכתיים הכרוכים ביצירת סצנות כאלו ושידורן, הם שניים שהם אחד: לפני עיוור לא תיתן מכשול. ופרטיהם:

א. הכשלת השחקנים במגע של חיבה, שלדעת הרמב"ם הוא איסור דאורייתא של קריבה לעריות.

ב. הכשלת הצופים בראיית מראות העלולים בצורה סבירה להביא לידי הרהור עבירה, שהוא גם איסור דאורייתא.

כמו כן נאמר בכתבה שהיתה הזכרת שם ה' בברכה, משמע – הכשלת השחקן באיסור נשיאת שם ה' לשווא – גם זה איסור דאורייתא ואחד מעשרת הדברות, לחלק מהפוסקים. כלומר, מבחינה הלכתית פשוט שהדבר אסור, ועל כך נראה שגם יוצרי הסדרה לא חולקים.

לא כל דבר צריך להראות

לפני שניגש להתמודד עם טענותיהם של שפירא ודיבון, נקדים ונאמר: לעולם אין הצדקה לחציית גבולות ההלכה. ההלכה היא נשמת אפנו, ועם ישראל לדורותיו מסר נפשו ונזרק ברבבותיו לכבשן האש גם כדי שלא לעבור על ערקתא דמסנא. לכאורה הדברים פשוטים בתכלית, אך יש שגם אמיתות פשוטות צריכות להיאמר. בשולי הדברים אחווה דעתי, שגם הטענה שלא ניתן לבטא רגשות בין בני זוג בצורה אחרת מבחינה ויזואלית, איננה נכונה.

בכתבה נטען שהסדרה משקפת את המציאות, ויוצריה  רצו "שלא לחטוא למציאות". וכאן הבן שואל - איזה מין חטא הוא "חטא למציאות", מה ההצדקה לשקף מציאות באופן שגורם לאיסורי תורה? הרי למשל גם בית בושת הוא "מציאות", האם בגלל זה נקרין סצנה מבית בושת בכדי לא לחטוא למציאות?

עוד נטען ש"הדמויות נמצאות במקום של התלבטות ולחצים אדירים ולכן הן לא עושות הכל לפי הספר" – ובכן יש בטענה זו מקום, אולי, ללמד זכות על הדמויות האלו כפי שהן במציאות (כלומר הרווקים הנמצאים במצב כל כך קשה ולא נורמאלי), אבל בשום אופן אין כאן הצדקה להראות את ההתלבטויות האלו על גבי המרקע.

כנ"ל לגבי דמויות בתנ"ך: ודאי שהן נכשלות ומנסות. מי לנו גדול מדוד, שהקים עולה של תשובה. האדם הנורמלי מנסה ונכשל, וכל ימיו בתשובה. אבל השאלה כאן היא מה להראות: אם מותר- מותר (כלומר - ייתכן שאין בעיה עקרונית להראות חטא, שמוביל לתשובה, כמו להראות דמות מחללת שבת בסרט – כאשר בפועל היא לא חיללה שבת, כיוון ששום איסור לא כרוך בצילום הסצנה ובשידורה), אבל אם אסור, אז אסור, וזה סוף פסוק.

אבל נראה שיש כאן מחלוקת עמוקה יותר, וכאן יש גילוי שלה, מעין קצה קרחון. והשאלה נוקבת ויורדת  - למי אנחנו נאמנים? את עולו של מי אנחנו מקבלים על עצמנו? עם ישראל בכל הדורות ידע לענות על השאלה הזו בצורה בהירה  וחדה - לה' ולתורתו. נראה שכיום, יש הסבורים שיש להזדקק לערכים נוספים. כביכול התורה לא רחבה מספיק, אי אפשר לינוק ולשאוב ממנה הכל, וצריך ללכת לרעות גם בשדות זרים.

לאחוז במצלמה ולצאת לקרב

וכאן אנו מובלים ללב העניין. חייבים להבין שבמת הקולנוע היא זירת קרב, מלחמת דוד וגולית. האויב הבין את זה מזמן. הכלי המדהים הזה, שדומה כל כך לבריאת עולם, הוא שואב הלבבות העוצמתי ביותר שקיים היום, והוא מגויס כמעט לחלוטין לצד הטומאה. הכלי היחיד שיש לנו במלחמה הזו, כדוד אבינו בשעתו, הוא הדבקות בה' והפעולה מכוחו. "אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא אליך בשם ה' צבא-ות, אלוקי מערכות ישראל, אשר חירפת. היום הזה יסגרך ה' בידי".

אנחנו צריכים לראות את עצמנו נלחמים ובאים לגאול מיד האויב האכזר את כל אותם תינוקות שנשבו. מתוך מאורות הסמים והזנות, מתוך עמק האלכוהול והסכינאות, מכבלי האינטרנט, מתוך הכפרים הערביים בהם שבויות בנותינו. נלחמים מלחמת ה' על הלבבות השבויים. כל מי שמסוגל, ויש לו את המוכנות הנפשית הזו, צריך להתגייס לאחוז בעט, במצלמה, במחשב העריכה, ולצאת למלחמה, כי מלחמות ה' הוא נלחם. להתבטל אל ה' ולינוק ממקור כל ההשראות, האין סוף ברוך הוא.

המלחמה היא שלו והוא יוביל אותה, אנחנו רק חיילים. חייבים להיות נאמנים אליו לחלוטין, חדים כתער, לא לפזול לשיקולים חיצוניים. אין מעצור לה' להושיע ברב ובמעט, ובשלוש מאות המלקקים, המעטים והחדים, הוא חפץ, ובהם הוא משרה את ישועתו. מי שמפספס בנאמנות לא טעה במשהו, אלא הפסיד את כל הקרב. יש מקום לבירורים וגם לטעויות בשגגה, אבל בשום אופן אין מקום לאידיאולוגיה של טעות, של שתי רשויות. יש שהערבוב הזה גרוע יותר מהטומאה עצמה – שמסמא את העיניים ומדמה להן שאויב הוא אוהב.

הכותב הוא תלמיד בית הספר לקולנוע יהודי, תורת החיים.