חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

איך אומרים ניצחון בווייאטנאמית - דעות

מזיכרונותיו של מפקד צבא צפון וייטנאם עולה שהאמריקנים היו קרובים לניצחון, אבל הלחץ התקשורתי מבית הפך את הקערה על פיה.
10/07/08, 16:19
אליקים העצני

בכל העולם לומדים את מהלכיו הצבאיים המזהירים של הגנרל וו-נגויין גיאפ, המצביא המפואר של צבא צפון וייטנאם ומחתרת הווייטקונג, שנלחם בצרפתים ובאמריקנים והביס את שניהם.

מה שנצטט כאן מזיכרונותיו כדאי שישננו היטב, גם בירושלים וגם בוושינגטון.

"אנחנו עדיין איננו מבינים, מדוע האמריקנים הפסיקו את הפצצת הנוי (בירת צפון-וייטנאם). מצבנו היה נואש. לו לחצתם עוד מעט, רק עוד יום או יומיים, ואנחנו היינו מוכנים להיכנע! וכך גם היה בקרבות "טט" (יום ראש השנה הווייטנאמי, בו תקפו כוחות הוויטקונג בכל רחבי דרום-ווייטנאם, כולל הבירה סייגון, גרמו נזקים ואבידות, אך הצלחתם העיקרית היתה בתקשורת האמריקנית. בשטח הובסו קשות  ע"י הכוחות האמריקניים. א.ה.) ידענו זאת (שהובסנו. א.ה.) וחשבנו שאתם יודעים. אך היתה בקרבנו התרוממות רוח כאשר נוכחנו לדעת שהתקשורת שלכם עוזרת לנו. היא גרמה באמריקה יותר הרס, וחוללה יותר אנדרלמוסיה, ממה שיכולנו לעשות בשדות הקרב.

"היינו מוכנים להיכנע. בידיכם היה הניצחון!"

כמה פעמים ניצחה ישראל בשדות הקרב ובמלחמות הטרור, ופוליטיקאים ועיתונאים שמטו את הניצחון מידיה – עד שירדנו לשפל המדרגה, בו ראש הממשלה מעז להכריז בגלוי (ובגאווה) "עייפנו לנצח"?!

אך זה עתה עמדנו על סף הבסתו של החמאס ברצועה, והא ראייה – הוא התחנן לתהדייה, אבל אנחנו הצלחנו "לחלץ מפלה מבין שיני הניצחון": הענקנו להם רגיעה ופתיחת מעברים מבלי לקבל את גלעד שליט, בעוד הם מגבירים את הזרמת הנשק לצלילי מוסיקת-רקע של קסאמים ופצמ"רים מתפוצצים.

את ניצחוננו הצבאי באינתיפאדה הראשונה ביטלנו באוסלו, ואת ניצחוננו באינתיפאדה השנייה הפכנו לתבוסה ב'התנתקות'. גדול ניצחונותינו היה במלחמת יום הכיפורים. כשצרפת נכנסה לשאננות והותקפה, היא ובירתה נכבשו בידי הגרמנים. כשרוסיה הסובייטית נתפסה 'עם המכנסיים למטה', האויב הנאצי הגיע עד לפרברי מוסקבה, לנינגרד ולתוך סטאלינגרד, וכפסע היה בינה לבין האבדון.

אנחנו - כאשר הנהגתנו נרדמה בשמירה והופתעה ע"י מתקפת אויב מוכנה היטב, ולעברנו שטפו מאסות אדירות, הצלחנו במעט יותר משבועיים לחצות את התעלה, להגיע למרחק 100 ק"מ מקהיר ולהיעצר שם מבלי ששום כוח צבאי יחצוץ בינינו לבין בירת מצרים. בצפון נעצרנו 30 ק"מ מדמשק, בטווח תותחים. במצרים ובגולן הסורי כבשנו שטחים נרחבים, ואת שיא החרמון. את הארמייה המצרית השלישית כיתרנו, ואלמלא התערבות המעצמות, היינו משמידים אותה.

אך מה כל זה הועיל לנו? התקשורת שלנו החליטה שזו היתה מפלה, וממילא גם האויב הזדרז להכריז על ניצחון. מאז, כל יום כיפורים חוגגים המצרים את 'ניצחון אוקטובר', ואנחנו אבלים. והואיל והחלטנו שהובסנו, הגענו למסקנה ההגיונית שהמנוצח חייב לסגת. ואכן, מאז יום הכיפורים ההוא אנחנו רק נסוגים ונסוגים, ומי יודע היכן ניעצר, אם בכלל. הגענו לכך, שהערבים הצליחו לשכנע את עצמם שאנחנו 'קורי עכביש', ובמלחמת לבנון השנייה הוכחנו את התיזה הזאת. התעלנו על עצמנו: לא הסתפקנו, כמו בעבר, בהענקת ניצחון וירטואלי-תקשורתי לאויבינו, כי אם ביימנו מפלה בפועל, בשדה הקרב ממש. את החידוש הזה, את ההברקה הזאת, עוד ילמדו באקדמיות הצבאיות בעולם.

אצלנו כל השנה פורים: מנצחים מתחפשים למנוצחים. מי למשל היה מסכים לעסקה שבה אנחנו נותנים מחבלים חיים ובהם מרצח נאלח של ילדה קטנה – תמורת גוויות? רק מנוצחים. ומי מעניק לאויב השקוע בהכנות למלחמה הבאה את מפות שדות המוקשים שזרענו בשטחו? רק מי שהובס. ומי מתחייב שגם בעתיד לא יחזיק עוד בגוויות חללי האויב, אלא ימסור לו אותן מיד, בחינם, בעוד האויב רשאי לחטוף, לרצוח ולסחוט כאוות נפשו? רק מי שנחל מפלה. ומי חוגג כניצחון החלטה של מועצת הביטחון (1701), המחייבת אותנו למסור את "חוות שבעה", כלומר את הר דב, המפתח להגנה על הגולן – לאו"ם?! רק מי שהוכה והרים ידיים.

מי יגלה עפר מעיניו של הגנרל גיאפ? מידה כזאת של התאבדות לאומית הוא לא ראה גם אצל האמריקנים.

אולי זה אופיינו הלאומי? אולי היטיב להכיר אותנו דווקא אניס מנצור, שונא ישראל ומגדולי העיתונאים המצרים, שסיכם ביקור אצלנו במלים אלה: היהודים, לו הכניסו אותם לגן העדן, היו תולים על קירותיו – תמונות מן הגיהינום...

* * *
'ארבע אמהות', הגרסה האמריקנית

האמריקנים ניצחו בעיראק פעמיים. פעם ראשונה בכיבוש בזק, וכמעט ללא אבידות, ופעם שנייה בימים אלה, בהיותם קרובים להביס את הטרור. בהשוואה למלחמות העבר, אבידותיהם זעומות, אך האינטליגנציה והתקשורת השמאלנית ("ליברלית", באמריקנית) מנפחות את הרגשת האובדן – מוצדקת ומובנת  אצל הפרט – מעבר לכל שיעור סביר, ומכאן ועד להנחלת תבוסה עצמית קצרה הדרך.

עיראק היא שלישית בעולם בכמות רזרבות הנפט שבשטחה, ומרבית השדות טרם נתגלו. אמריקה הקיזה מאות ואולי אלפי מיליארדי דולרים בעיראק, ועתה סוף סוף נראה האור בקצה מנהרת הדמים : ממשלת עיראק פירסמה מכרזים והזמינה את חברות הנפט העולמיות לקבל זיכיונות להוציא את הזהב השחור מן האדמה. כעת עשויה ארה"ב לפצות את עצמה, בעזרת הנפט העיראקי, על הוצאות המלחמה האדירות וגם לשחרר את אחיזת החנק של סעודיה, אירן, וונצואלה ואחרות בגרונו של העולם המתועש.

סוף טוב? לאו דווקא. מפני שאמריקה החליטה שהיא דווקא הפסידה את מלחמת עיראק וגמרה אומר לבצע מהר ככל האפשר 'התנתקות'.

בחירות בפתח. ברק אובמה, גיבור שמאלני ישראל, שבתקשורת העוינת שלנו כבר ניצח עוד בטרם נבחר, מבטיח להוציא את כוחות ארה"ב מעיראק - מהר ככל האפשר. 'גיאפ' אירני, 'גיאפ' סורי, 'גיאפ' מאל-קאידה משפשפים את ידיהם ומחכים בקוצר רוח ל'ניצחון' מתוצרת אמריקה שינחת עליהם בצורת גשם של פתקי הצבעה למען אובמה. לעומת זאת, מקיין מכריז שהוא ישאיר את הצבא בעיראק גם 100 שנים, ובלבד שלא לסגת ללא ניצחון (וממילא – בלי פירות הניצחון). והואיל והאיש ידוע כאדם ישר והגון שמילתו מילה וגם כטיפוס קשוח, בוגר השבי הווייטנאמי, גיהינום עלי אדמות בשם 'הילטון-הנוי' – הערבים מאמינים לו. לכן, אם הוא ינצח בבחירות צפוי דווקא סיום מהיר של המלחמה, מפני שהערבים יעשו את מה שהגנרל גיאפ עמד לעשות, אילולא התערבו '4 אמהות' אמריקניות, 'נשים בשחור' אמריקניות, 'שלום עכשיו' אמריקני, צדקני זכויות אויב בתחפושת 'זכויות האדם' אמריקנים, ומעל לכולם - התקשורת הליברלית העוינת.

מעבר לאוקיינוס מושיטים אנחנו יד אל ידידתנו הגדולה וקוראים אליה: למענך, ולמען כל העולם החופשי, חיזרי לשפיות.