גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גבעת המורה - בגליון השבוע

ד"ר אביעזר וייס עומד בראש המכללה האקדמית גבעת וושינגטון, אבל מתנגד נחרצות לאקדמיזציה שמשתלטת על החינוך ומצמצמת את האופקים בהוראה.
10/07/08, 16:19
עפרה לקס

מפתיע, אבל ד"ר אביעזר וייס, שהתואר השלישי שלו מתנוסס לפני שמו הפרטי, דווקא מתנגד לתהליכי האקדמיזציה של המכללות לחינוך. מי שהובא למכללת גבעת וושינגטון לפני שמונה שנים, כדי לעמוד בראשה ולקדם את רמת התארים שהיא מעניקה, אולי תומך בהתמקצעות של הלימודים, אבל הוא היה עושה זאת אחרת לגמרי.


"אני זוכר ראש אולפנה אחד אומר בכנס להורים 'לכם אין אחריות על השכנים שלכם. אתם תשלחו את הילדות אלינו, אנחנו נדע מה לעשות איתן'. בשבילי זו היתה אמירה מכוננת של תפישת העולם של הציונות הדתית אז. זה היה נראה לי חמור ביותר, הדבר הזה הולך יחד עם השכונות הנפרדות לדתיים. לא יכול להיות שיקום ילד חילוני בתל אביב בשבת בבוקר, יילך עם אבא שלו לשחק טניס, ולא יראה יהודים שהולכים לבית הכנסת, או ישמע זמירות מהבית השכן"
וייס לימד וניהל את תיכון 'צייטלין' בתל אביב במשך שנים ארוכות, וכמורה ותיק הוא מודע מקרוב לאתגרים עימם יתמודדו הסטודנטים שלו לאחר שיסיימו את חוק לימודיהם. מבחינתו, היועצים של משרד החינוך הם תיאורטיקנים מנותקים מכל גיר או טוש מחיק. וכן, היה עדיף שאת היועצים המלומדים יחליפו מורים. למרות שיש לו גם משנה סדורה בכל הנוגע לאינטגרציה, האתגר העיקרי בחינוך מורי ישראל, כך חש וייס, הוא יושר אישי, פנימי.

מניהול תיכון לראשות מכללה

המרחבים הירוקים של גבעת וושינגטון מחזירים את המבקרים הסרוגים לימי הנעורים: כאן עברנו או העברנו סמינריונים בתנועות הנוער, במסלולים האלה התחרינו באתלטיקה ובאולם הזה עודדנו בתחרות התעמלות קרקע. בסוף שבנו עם מדליות או בלי, מקום שני או שלישי או בכלל לא, מנגבים דמעה או שתיים ואולי שיכורי ניצחון.

אבל האמת היא שהקמפוס הזה, המתכבד בתואר 'קרית חינוך', הוא לא רק בית הארחה לאירועים חד פעמיים. הקריה מאגדת תחתיה כמה וכמה מוסדות: אולפנה לבנות הסביבה, אולפנת 'נוה דקלים', תיכון לבנות צרפתיות, מדרשת 'אורות עציון', יחידה ללימודי תעודה בהיקף נרחב ומכללה לחינוך. במכללת 'גבעת וושינגטון' לומדים היום כ-400 תלמידות ותלמידים, רובן בנות. המגמות מקיפות תחומים שונים בחינוך כגון הגיל הרך, אנגלית, מקרא, יסודי ועל יסודי וכמובן, חינוך גופני. זהו המסלול היחיד שניתן למצוא בו בנים, וזאת בשל העובדה שהמכללה היא המוסד הדתי היחיד שמכשיר מורים לספורט.

וייס מזמין את הבנים לבוא וללמוד גם במסלולים נוספים, והוא מקווה כי פתיחת המסלול למתמטיקה תביא גם את הבנים אל הקמפוס. 

לפגישתנו עם וייס קודמת חגיגה קטנה של הצוות: תכנית נוספת שהוגשה אושרה. סגל המכללה עובד במרץ על הגשת תכניות המשך לתארים מתקדמים, במקביל למציאת נישות חדשות לתואר ראשון.

וייס כאמור, מגיע לראשות המכללה מן השטח. הוא נולד לפני 65 שנה בירושלים וגדל בתל אביב. את שנות התיכון החל בכפר הרא"ה, עד שאמו 'שלפה אותו בחזרה': "הייתי בן יחיד, ואז, שלא כמו היום, היו באים הביתה פעם בחודש. אימי לא עמדה בזה". וייס, שנאלץ לחפש לו תיכון ללמוד בו, לא הצליח להתקבל ל'צייטלין' בשל העובדה שהגיע מישיבת כפר הרא"ה. הגורל - עם הצחוק - חיכה בפינה: בעוד מספר שנים יהפוך למנהל המקום. בסיום התיכון למד וייס בעתודה האקדמית. הוא למד ספרות וערבית, ועבד ביחידות שונות במודיעין. טבילת האש הראשונה שלו בהוראה, לא הותירה אותו צונן: החבר'ה בישיבת 'היישוב החדש' היו מוכשרים "אבל שחצנים". הלקח של וייס מן הניסיון הקשה הזה היה ש"מכללה צריכה להיות בתוך בית ספר ולא בקמפוס מנותק. שהסטודנטים יעבדו במקביל בהוראה ויראו במה מדובר. רק כשמישהו רואה מה קורה בבית ספר, והוא צריך לנהל את הכיתה, הוא מבין מה היא הוראה באמת".

בהמשך החל וייס ללמד ב'צייטלין' ספרות וחיבור. ללא ספק, מקצועות שמשאירים שיעורי בית למורים לא פחות מלתלמידים. "אחרי שנתיים אמר לי המנהל המיתולוגי של צייטלין, ד"ר עברון, שאני לא אחזיק מעמד ככה, ושאלמד גם ערבית". וייס טען שהוא אינו יודע ללמד ערבית, אך עברון עמד על שלו והציע שהוא יתמחה אצל המורה לערבית של 'צייטלין'. "ובאמת, מאז שהתחלתי ללמד ערבית כל העסק נהיה יותר קל יותר".

במקביל, החל וייס ללמוד לתואר שלישי בספרות בבר אילן. בשלב מסוים הוא הגיע למעמד בו לימד וחקר במשרה מלאה עם תקן, "וכבר ראיתי את עצמי עם קריירה אקדמית". אבל אז הגיע הטלפון ששינה את נתיב השיט. ד"ר שמשון שושני, אז מנהל מינהל החינוך בעיריית תל אביב, היה על הקו וביקש מוייס לנהל את 'צייטלין'. טווח התשובה המבוקש היה 24 שעות. "כעבור יום החזרתי תשובה חיובית, כי האמנתי בזה הרבה יותר מאשר בלפרסם עוד כמה מאמרים שאולי כמה אנשים יקראו. לימדתי עוד שנתיים באוניברסיטה ואז עזבתי לגמרי ושמחתי על כל רגע שעשיתי את הצעד הזה". 15 שנה חלפו, מתוכן שנתיים בשליחות בקנדה, ולקראת שנת תש"ס פנו אל וייס נציגי המועצה להשכלה גבוהה והאחראית על האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך, בבקשה שיבוא לנהל את המכללה ולהביא להכרה של המועצה להשכלה גבוהה בתאריה. "כעבור שנתיים המכללה אכן קיבלה את ההכרה".

מה עשית?


לפני מספר שנים הגיש הצוות תכנית לימודים לתואר ראשון בספרות, בזיקה לאמנויות אחרות. למשל: מטאפורה בספרות וציור, ציורים על בסיס מדרשים ועוד. הוועדה שבחנה את המסלול מטעם המל"ג התפעלה מן התוכנית, אולם כשהנושא עלה על שולחנה של ועדה גבוהה יותר היא פסלה את התכנית מעיקרה כי "אין דבר כזה תכנית בינתחומית לתואר ראשון", מצטט וייס, "אנחנו אמרנו שרק על ידי השוואות, אנליזה וסינתיזה יכול לצאת מורה עם עולם רחב. אם הוא לומד הכל לפי כללים, איפה החופש האקדמי, איפה הפוריות?"
"עיביתי את הסגל האקדמי. היום אחוז הדוקטורים במכללה הוא הגבוה בארץ מבין כל המכללות, ודאי במכללות הדתיות. זה לא היה תיכף בהתחלה אבל זה היה תהליך שהתחלנו אז. היום אנחנו לא מקבלים לעבודה מי שאינו בעל תואר שלישי. זו מגמה שהמל"ג דורשת". אגב, כמה מחבריו הקרובים של וייס מ'צייטלין' נמשו על ידו מן התיכון והגיעו גם הם למכללה: כך דיקאן הסטודנטים היוצא, ניסים דהאן, וזו הנכנסת, גילה פינקלשטיין, וכך גם אחד מראשי המסלולים.

וייס חושב שהיה צורך לבצע תהליך של אקדמיזציה במכללות להוראה אבל באופן המותאם למכללות ולא לפי קריטריונים כלליים של המל"ג. "יותר מזה, כששואלים מדוע מידרדרת רמת החינוך במדינת ישראל אף אחד לא רוצה לראות את האמת. לפני X שנים היינו בראש הדירוגים הבינלאומיים, ועכשיו אנחנו מתקרבים אל תחתיתם, זה ממש בקורלציה עם האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים. ככל שהתגברה האקדמיזציה במוסדות, הידרדרנו במחקרים, וצריך לראות מה הסיבה לכך".

וייס מסביר כי התכתיב האקדמי מצמצם את הלימודים לדיסציפלינות מאוד ספציפיות ומוליד מורה "חסר שאר רוח ואופקים" כהגדרתו. "הנצי"ב משתמש במושג 'הרחבת העולם' והוא מסביר שהעולם צריך להיות רחב, אם זה בלימוד תורה או בלימודים כלליים ואם בהבנת תרבויות אחרות. האקדמיה, בניגוד למה שהיא אומרת, חוששת מהרחבה".

וייס מביא דוגמה מעולמה של המכללה. לפני מספר שנים הגיש הצוות תכנית לימודים לתואר ראשון בספרות, בזיקה לאמנויות אחרות. למשל: מטאפורה בספרות וציור, ציורים על בסיס מדרשים ועוד. הוועדה שבחנה את המסלול מטעם המל"ג התפעלה מן התוכנית, אולם כשהנושא עלה על שולחנה של ועדה גבוהה יותר היא פסלה את התכנית מעיקרה כי "אין דבר כזה תכנית בינתחומית לתואר ראשון", מצטט וייס, "אנחנו אמרנו שרק על ידי השוואות, אנליזה וסינתיזה יכול לצאת מורה עם עולם רחב. אם הוא לומד הכל לפי כללים, איפה החופש האקדמי, איפה הפוריות?".

קשה לומר על האקדמיה שהיא סגורה. אתה תמיד לומד תיאוריה אחת ואחר כך תיאוריה מפריכה.

"נכון. אבל זה עדיין לא רחב מספיק להוראה".

נגד האקדמיזציה קיימת טענה נוספת והיא שהסטודנטים להוראה מקבלים פחות הדרכה וליווי ויותר הרצאות.
"זה נכון. היא צמצמה מאוד את הדיון בשאלה איך מלמדים ובעיקר איך מחנכים. יש היום מתווים חדשים שלפיהם צריכות המכללות להתיישר, והם מדגישים עוד יותר את הידע ולא את ההכשרה של המורה".

וייס מספר שהוא, כמנהל 'צייטלין', תמיד העדיף מורים בוגרי מכללות בייחוד בחטיבות הביניים, משום שנוכח שההתנסות המעשית של מי שהיו אז בוגרות סמינר, עשתה אותן הרבה יותר מורות ופחות מרצות. "וזה היה אז בית הספר היחיד בארץ שקיבל מורות בוגרות סמינר כמגישות לבגרות".

השתלטות האקדמיזציה מדאיגה אותך. אין אף אחד שיאמר למשרד החינוך לעצור? 

"לא, להיפך. כפי שאני רואה היום את חבריי, ראשי המכללות, הם מאוד אוהבים את העמדה האקדמית של 'ראש מכללה'. יש גם כאלה שקוראים לעצמם 'נשיא' - הם עומדים בראש אוניברסיטה קטנה. אליי הדברים האלה לא מדברים. אני עזבתי את האוניברסיטה לטובת החינוך". 

קשה לחנך סטודנטים


"כששואלים מדוע מידרדרת רמת החינוך במדינת ישראל אף אחד לא רוצה לראות את האמת. לפני X שנים היינו בראש הדירוגים הבינלאומיים, ועכשיו אנחנו מתקרבים אל תחתיתם, זה ממש בקורלציה עם האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים. ככל שהתגברה האקדמיזציה במוסדות, הידרדרנו במחקרים, וצריך לראות מה הסיבה לכך"
סיפורה של גבעת וושינגטון מתחיל בשנת תש"ו, עת הונחה במקום אבן פינה לכפר ילדים דתיים ניצולי שואה, בתמיכתו של הרב צמח גרין מוושינגטון ונשות 'המזרחי'. כעבור ארבע שנים הגיעו למקום שמונים ילדים וכעבור שלוש שנים נוספות הוקם במתחם סמינר למורים בראשות פרופ' דב רפל מקיבוץ יבנה השכן. בהמשך הפך הכפר לבית ספר תיכון. רפל ז"ל קרא למקום פנימיה מחנכת. כשד"ר וייס נטל את שרביט הניהול, ביקש ממנו רפל להמשיך ולחנך את הסטודנטים גם מחוץ לשעות הלימודים, כפי שהוא עשה בעבר. "אבל דברים כאלה אינם מקובלים היום", אומר וייס.

קיימת תפישה לפיה במוסד על יסודי מלמדים אך לא מחנכים. יש התומכים בגישה הזאת ויש שחולקים עליה. איפה אתם עומדים?

"זו שאלה שכל התייחסות שלי אליה תהיה בעייתית. אני לא מתבייש לומר. המכללה מתקשה לחנך. לא אומר לא מחנכת, אבל מתקשה".

אתה מצפה ממורי המכללה רק ללמד או גם לחנך?

"האמת היא, שאני מצפה מהם את שניהם, אבל אני חייב להיות כן ולומר שזה קשה, כי מכללה חייבת לעמוד בקריטריונים מסוימים ובדרך כלל המרצה שיענה לקריטריונים האלה, הוא כזה שאין לו ניסיון בחינוך אלא ידע אקדמי. את הפתרונות החינוכיים נותנים המדריכים הפדגוגיים, שמטבע הדברים נחשבים במכללה אקדמית לדרגה שנייה כי הם אינם בעלי תארים אקדמיים".

וייס מסביר כי המכללה מנסה לפתור את בעיית חינוך הסטודנטים דרך שיתוף הפעולה עם מדרשת 'אורות עציון' הסמוכה. תלמידות החפצות בכך משלבות לימודי תואר עם לימודי יהדות במדרשה והמכללה מכירה בהם בתנאי שהרבנים המלמדים יהיו בעלי הכשרה אקדמית מסוימת. "שם כל הגישה היא לכתחילה ערכית וחינוכית, ואנחנו מאמינים בזה".

"שערוריה שאין כדוגמתה", כך מכנה ד"ר וייס את התנהלות משרדי האוצר והחינוך בכל הנוגע למכללות. כבר לפני מספר שנים נקבע כי בישראל קיימות יותר מדי מכללות להוראה וכי יש לאחדן. בהתחלה לקחה על עצמה ועדה של משרד החינוך את האחריות ל'שידוכים' בין המכללות. כאשר הדברים לא יושמו בשטח, החליטו משרדי החינוך והאוצר לפתוח במדיניות הגננת המשלבת ידיים וממתינה שהילדים יסתדרו: אתם תגידו עם מי אתם מתאחדים. אם המהלך יאושר - ישוחררו תקציבים ואם לא - לא. "אנחנו היינו צריכים לקבל 12 מיליון שקלים לבניית מבנה אבל לא קיבלנו. כרגע אנחנו בונים ב-7 מיליון שקלים על חשבוננו. עכשיו, למשל, אני צריך 4 מיליון שקלים כדי לבנות מסלול אתלטיקה. אם לא אמצא אותם בעצמי, לא יהיה". מעבר לכך מספר וייס על קיצוץ הולך וגובר בתקציבים השוטפים, מה שמצמצם את האפשרות ללוות את הסטודנטים באופן אישי ולהעשיר אותם.

גם לגבי מכללת גבעת וושינגטון היו למשרד החינוך תכניות, אך הן לא יצאו לפועל. הרצון היה שהם יתאחדו עם מכללת 'תלפיות', המשמעות: סגירת התמחויות כפולות, "ואת זה אף אחד לא רוצה". גבעת וושינגטון תרה אחר רעיונות יצירתיים אחרים: היא ניסתה להפוך לבית הספר לחינוך של המכללה האקדמית באשקלון, כשהגבעה היא השלוחה הדתית של בית הספר, או להתאחד עם מכללת 'אחווה' - וגם כאן, להיות שלוחה דתית של בית הספר לחינוך. הרעיון הראשון זכה לברכת המל"ג אך נפל בגלל התנגדות של משרד החינוך. הרעיון השני נדחה על ידי מינהל החינוך הדתי.

קשה להתכחש לטענה על ריבוי המכללות הדתיות. בוודאי אם מוסיפים לכך את מכוני ההוראה שליד הישיבות והמדרשות. כשאתה מאחד אתה חוסך.

"זה נכון שיש יותר מדי, אבל לא בטוח שאם מאחדים חוסכים. אם מתאחדים כמו 'מורשת יעקב' ו'אורות' נשארנו עם שני קמפוסים. אז אולי חוסכים משכורת של ראש מכללה וסגן, אבל זה לא משמעותי. מתי חוסכים? אם סוגרים מכללה. אבל יש עם זה בעיות משפטיות, אז אומרים 'תמצאו דרכים, תתאחדו, תעשו משהו'".

ד"ר וייס דווקא תומך ברעיון איחוד המכללות, אולם הוא חושב שהמהלך לא נעשה בצורה נכונה ולא מהאינטרסים הנכונים. "כל הסיפור הזה גרם לנזק עצום למכללות הדתיות. בזבזנו המון אנרגיה, שעות ועבודה של סגל, על השאלה איך סוף סוף מוצאים איחוד מהבלגן הזה". ההתעסקות הזאת, מוסיף וייס, הביאה לקיפאון בתחום המחקרי. המכללה הדתית היחידה שהתחילה לפתח מחקר היא 'אורות', שהיתה בטוחה במעמדה בשל גודלה ומיקומה ולא היתה צריכה לעסוק בשאלת האיחוד. "שאר המכללות הדתיות רק עכשיו הגישו תכניות לתואר שני. שלוש שנים לא נגענו בזה. כל האנרגיות הלכו למקום הלא נכון הזה".

מכל מה שאמרת עד כאן נראה כי כדאי שבראש משרד החינוך יעמוד מורה לשעבר.

"אני חושב שזו לא רק שאלה של הראש, אלא עם מי מתייעצים. כמעט כל הוועדות שמשרד החינוך הקים כדי לבדוק מה קורה במערכת, הן ועדות אקדמיות של פרופסור שאולי היה פעם בכיתה, אבל מזמן שכח איך היא נראית. כמעט לא נותנים לשטח לדבר. לוקחים פרופסור שיכול להראות כל מיני מחקרים, אבל בין הדברים שלו לאיך מתיישמים הדברים בשטח, אין קשר. משרד החינוך נותן פתרונות יותר ויותר גרועים". 

הניתוק מהחילונים הוביל להתנתקות

'צייטלין' הוא תיכון תל אביבי שקיים לאורך השנים אינטגרציה בין שכונות העיר השונות. וייס מרגיש שבתקופה בה הוא החזיק את שרביט הניהול בבית הספר, התקיים השילוב על הצד הטוב ביותר, וזאת למרות מחאות ההורים ותנועה חזקה של הציבור הציוני-דתי ה'חזק' יותר לצאת החוצה לאולפנות וישיבות.

בעניין הזה, משנתו של וייס סדורה כבר 30 שנה: "אנחנו פספסנו בגדול. ברחנו מהמחויבות שלנו לציבור הכללי במדינת ישראל ולכן גם איבדנו את הרלוונטיות שלנו. כשהתחילה האינטגרציה בתל אביב עוד לא הייתי מנהל, אבל הלכתי לכל מיני כנסים בנושא כי זה היה חשוב לי. היתה אז בריחה גדולה מאוד מהאינטגרציה, הורים שלחו ילדים למכינות בגבעת שמואל וכפר סבא. אני זוכר ראש אולפנה אחד אומר בכנס להורים 'לכם אין אחריות על השכנים שלכם. אתם תשלחו את הילדות אלינו, אנחנו נדע מה לעשות איתן'. בשבילי זו היתה אמירה מכוננת של תפישת העולם של הציונות הדתית אז. זה היה נראה לי חמור ביותר, הדבר הזה הולך יחד עם השכונות הנפרדות לדתיים. לא יכול להיות שיקום ילד חילוני בתל אביב בשבת בבוקר, יילך עם אבא שלו לשחק טניס, ולא יראה יהודים שהולכים לבית הכנסת, או ישמע זמירות מהבית השכן.

אחר כך דורשים ממנו כל מיני דרישות שנוגעות למדינה 'יהודית', 'דמוקרטית'... הוא לא יודע מה זה בכלל. זה תהליך שנמשך ונמשך, ואת החשבון שילמנו עכשיו בהתנתקות. זה לא מעניין את הציבור הכללי. בעיניהם הציונות הדתית היא מין חברה שיש לה אג'נדה משלה".

אבל בתקופה המדוברת אנשים רצו על הגבעות ונשאו בעול האידיאלים האחרים.

"בסדר גמור, אין לי שום טענה. הרבה פעמים אומרים לי, 'אתה מדבר כך, סימן שאתה שמאלני'. אני דווקא ימני, מתון אבל ימני. אני יודע שהיו הרבה משימות, אבל מה שאני אומר היה עוד לפני המשימות האלה, חלק מהדברים התרחשו עוד לפני מלחמת יום כיפור. לנכונות לחיות עם החברה הכללית ולנסות להשפיע עליה יש אמנם מחיר, אבל הבריחה מהאתגר הזה היתה חמורה ביותר". כדי להמחיש את דבריו מסתייע וייס במחקרו של פרופ' מוטי בר לב על הישיבות התיכוניות, מחקר שפורסם לפני כשלושה עשורים. "מה שבלט במחקר היה ש-80 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודיים הדתיים היו בני עדות המזרח, ובישיבות התיכוניות המובילות זה היה להיפך. מזה קיבלנו את ש"ס וכתבתי את זה אז. ש"ס ידעה שלא מוציאים את התושבים מהשכונה ולא בונים שכונה ליד אלא עושים את העבודה בתוך השכונה, והיום בכל בית שלישי בשכונת התקווה יש בית כנסת. זה מה שלא השכלנו לעשות, ולכן אנחנו נתפשים כחברה שיש לה אג'נדה משלה, ומה שקורה לנו לא מפריע לשאר החברה בישראל".

וייס אינו מתיימר לומר מה היה קורה אילו לא היו רצים על הגבעות, אבל לדידו הבריחה מהערים היתה בעוכריו של הציבור הציוני דתי. "בצייטלין התגברנו על זה ואחרי כמה שנים שהיינו בהלם, הצלחנו לבנות אינטגרציה אמיתית, וכמעט אף אחד מילדי השכונות הצפוניות לא עזב את תל אביב. הנערים למדו בצייטלין או בישיבה התיכונית בעיר. החלשים למדו מהטובים, מבחינה דתית, לימודית והתנהגותית. זה יכול להצליח אבל זה בתנאי שהחזקים לא בורחים. אם הם בורחים, מי ישמש דוגמה?".

היום, כשאתה מכשיר את דור המורים של המחר, משהו מהתפישה הזאת מחלחל?

"משהו כן, אבל יש לפני זה. העניין של יושר ויושרה, לא להעתיק בבחינות ולא לרמות את עצמך ואת הזהות שלך. בניין אישיות של מחנך הוא דבר מאוד חשוב בעיניי, אבל הסטודנטים כמעט ולא בונים אישיות משל עצמם, הם הולכים עם הזרם, עם מה שאחרים מכתיבים להם ואחר כך גם מרמים. זה לא כל כך פשוט.

"היום בא אליי ראש ועדת משמעת וסיפר על תלמידה שכבר שלוש פעמים נתפסה מעתיקה בבחינות ומסרה עבודות של אחרות. שאלתי: מה אתם מתלבטים? לא יכול להיות שהיא תהיה מורה! בכל שנה זה נושא השיחה הראשון שלי עם תלמידות שנה א'".
 
זה קצת מדאיג.

"עובדה". 
   
המורה שלימד את הד"ר לערבית

אתה מגדל כאן את מורי העתיד, אבל מה האופק שלהם? מעמד המורה ממשיך להידרדר במורד תלול, המשכורת לא מתגמלת, ההורים לא מפרגנים...

"זה לא פשוט. להפתעתי הרבה, ואני לא רואה את זה בחיוב, כשאני מראיין את התלמידות לפני תחילת הלימודים הן בכלל לא מודעות לתנאי השכר של מורה. בשיחה ראשונית כזאת אין לי עניין להפחיד אותן. אבל השכר הוא בהחלט אחד מגורמי העזיבה בשנים הראשונות, עזיבה שהיא דרמטית. זו בעיה".

מה היית מצפה ממדינת ישראל שתעשה כדי להשאיר את הטובים במערכת?

"קודם כל מה שמדינת ישראל עשתה עד היום זה לא טוב, כולל 'אופק חדש' (הרפורמה החדשה שסוכמה לפני שלושה שבועות, ע"ל). היא חייבת לראות בחינוך תשתית לאומית. מדברים על זה, אבל לא עושים את זה. ישראל לא משקיעה בכל התשתיות הלאומיות שלה, היא חיה לפי הסקרים ומצב הרוח והבחירות. צורת המשטר במדינה הוא כזה ש'משרתי הציבור' מתחלפים מהר מדי ולכן לא משקיעים בלתכנן חמש שנים קדימה. מה שהיה צריך לעשות זה להצמיד את שכר המורה לשכר הממוצע אם לא הגבוה ביותר במדינות המפותחות. לא נעים לדבר על כסף, אבל אף אחד לא יעבוד בהוראה רק מסיבות אידיאולוגיות, מדובר במקצוע שוחק".

על אף הדברים האלה, וייס טוען כי כסף אינו המפתח לכל. "מעבר לכך באה שאלת המעמד, הסמכות וגודל הכיתה והעובדה שכל אחד יכול לשבת בבית הספר ולהמשיך ללמוד, ומדיניות הענישה ואלף ואחד דברים, שכל אחד מהם לבד הוא מהלך לא נכון. אם יעלו את המשכורות אבל עדיין ייתנו לתלמידים להתעלל במורים - לא יקרה שום דבר טוב". 
"הדבר הכי חשוב הוא", מספק וייס טיפ למורות "שהן תאהבנה את העבודה. אני מאמין שזה מקצוע שאם יש בו סיפוק ומרגישים שעושים אותו כמו שצריך, אז נשארים".

וייס עצמו איננו מלמד לאחרונה, כתוצאה מהתעסקות באיחוד המכללות, אבל בשנת הלימודים הבאה הוא לא מתכוון לוותר על התענוג.

על השאלה מה הוא אוהב בהוראה הוא משיב דווקא בדגש על התוצאה: "כשאני מגיע לעורך דין של המכללה, עו"ד אילן בומבך, שהיה תלמיד שלי, עורכי הדין הצעירים אומרים לי 'אה, זה אתה שבגללו אנחנו צריכים לכתוב מחד גיסא ומאידך גיסא, ולא מחד ומאידך?' כשאני שומע את זה, אני יודע שעשיתי את העבודה. כשבהפגנה של מורים עוצרת אותי מישהי ואומרת לי 'ד"ר וייס, אתה לימדת אותי עגנון, ועד היום אני קוראת עגנון בגלל זה', אני יודע שעשיתי את העבודה. כשראש החוג לערבית שולח לי את הפרסום הראשון שלו וכותב שהוא שולח את הפרסום שלו למי שלימד אותו לצייר את האותיות, אז אני יודע שעשיתי את העבודה", הוא מסיים בהתרגשות.

חינוך היי-טקי

אולי כתוצאה מהחיבור החזק שלו לשטח, הביא ד"ר וייס לפתיחת מסלול במכללה אותו הוא מכנה בשם ההיי טקי Hi-Ed. מטרתה של המסגרת הזאת להעניק כלים נוספים למורי העתיד, אשר שפת תלמידיהם נדמית יותר ויותר למחשבית מדוברת. "המסגרת הרגילה של הכשרת המורה אינה מספיקה בתחום הטכנולוגיות של ההוראה", מסביר וייס "ולכן תלמידים שרוצים בכך, ועוברים בדיקה בסיסית של יכולות, לומדים בכל שנה בחופשת הקיץ יישומי מחשב מתקדמים כגון צילום ועריכת וידאו, אנימציה, בניית אתרים והוראה מרחוק. מורה ששולט ביכולות האלה השיעור שלו נראה לגמרי אחרת".

וייס מסביר כי הוא אינו רואה בטכנולוגיה חזות הכל וכי יש לו ביקורת על הכלים האלה, אולם הוא מסביר כי חשוב לדעת את שפתם של התלמידים. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בבתי הספר בסביבת המכללה, שם התלמידים כלל אינם רגילים לכלי הוראה כאלה. "בספרות למשל, אנחנו עובדים היום רק עם מצגות. התלמידה מ-Hi Ed נכנסת עם המחשב האישי שלה והמקרן, ומציגה את מה שהיא הכינה. כל השיעור נראה אחרת". חלק מבוגרי התכנית, מספר וייס, כמעט ולא לימדו ומייד נחטפו לחברות היי-טק שמכינות חומרים להוראה. אבל, הוא מדגיש, הכוונה המקורית היא לשרת את ההוראה.

חיבורי גוף-נפש

מי שמדמיין סטודנט לחינוך גופני כאדם שזוף משמש, המתרוצץ בעיקר בין מגרש הכדורגל למגרש הכדורסל, ולפעמים מגניב גיחה לבריכה - טעות בידו. ד"ר וייס מספר שהסטודנטים לחינוך גופני לומדים כל כך ברצינות, באופן שמפתיע אפילו אותם. "מלמדים המון תיאוריה: פיזיולוגיה, ביו מכניקה, ביולוגיה, פיזיולוגיה של המאמץ, תורת האימון ועוד. גם הסטודנטים די מופתעים מכמות הלימודים העיוניים. הם חשבו שהם כל הזמן ישחקו".

אגב, במסגרת האקדמיזציה שעברה המכללה, נאלצו ראשיה לחפש מורים בעלי תואר שלישי בחינוך גופני, תואר לא טריוויאלי בכלל, במיוחד כאשר האוניברסיטאות בישראל אינן מעניקות תארי Phd במקצוע. אז יש פרופסור, רופא מבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, ומאמן נבחרת ישראל בכדורעף לשעבר.

יש לכם תפישה חינוכית מנחה במסלול הזה?

"התפישה היא עמוקה מאוד. אנחנו מאמינים שזה מקצוע שאפשר לחנך באמצעותו ואנחנו בונים הרבה מאוד על בנות שמשלבות לימודי מדרשה עם חינוך גופני. המסלול הזה קיים אמנם רק שנתיים אבל אנחנו מכוונים אותן לכך שבסיום לימודי החינוך הגופני הן תישארנה שנה נוספת, אנחנו נכיר להן בלימודי המדרשה והן תוכלנה לקבל הרחבת הסמכה גם לתנ"ך. אני חושב שזו יכולה להיות דמות מחנכת מדרגה ראשונה: חינוך גופני ותנ"ך".

אז מה, נפש בריאה בגוף בריא?

"לא. 'גוף בריא למען נפש בריאה'", מדייק וייס "אנחנו מכניסים לתוך הלימודים גם ידע של הרפואה המשלימה כגון 'טאי צ'י', כלומר דברים המחייבים ריכוז ושליטה עצמית. הדברים האלה מקנים בסיס לאיזון נפשי, יכולות ריכוז וגם להכרת הבורא. כל מי שלומד אנטומיה באמת, מתפעל מהבריאה הזאת, יש לדברים האלה ערך בעבודת ה'. מעבר לזה קיימים הערכים של שיתוף פעולה, עבודת צוות, חוקים וכיבוד זכויותיו של הזולת. אלו דברים בעלי ערך ומשמעות מחנכת".

ofralax@gmail.com