חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מתנה עם נשמה - סיפור לילדים

10/07/08, 16:19
חגית רוטנברג

מסכת אבות פרק ה':

רבקה סימנה איקס על יום נוסף בטבלת 'ספירת הגומר' שלה. "עוד שבוע וחצי עד החופש הגדול!" קראה בשמחה לעבר שני, שישבה לידה. "כן, אבל עד שיגיע החופש יש לנו עבודה כפולה ומכופלת: צריך להכין את מסיבת הסיום, וגם להכין למחנכת שלנו מתנה מושקעת. יש לך רעיון?", אמרה שני. רבקה קימטה את המצח והתרכזה. "יש לי", התפרצה כעבור חמש דקות של שקט, "אני חושבת שהכי יפה שכל אחת תכין משהו במו ידיה למורה, לא לקנות איזה תמונה מפלסטיק בחנות. ככה המורה תזכור כל אחת ואחת, וגם תרגיש שהשקיעו בה". שני הנהנה. "טוב, אני אעביר מחר הודעה בין שאר הבנות, ובמסיבת הסיום כל אחת תגיש למורה משהו מקורי משלה".

בדרך הביתה רבקה החלה כבר לתכנן מה תכין למורה. היא רצתה שזה יהיה משהו באמת מיוחד, יפה, כזה שהמורה תשמח לקבל. היא אמנם לא היתה כל כך מוכשרת במלאכת יד, אבל במוחה דמיינה פוסטר שעליו אמרה של הרב קוק, עשוי מכל מיני חומרים: כפתורים, בדים צבעוניים, עלים מיובשים, חרוזים ועוד.

גם שני התחילה לעבוד על המתנה שלה. על השולחן בחדרה היו מונחים מגשי הצבעים: צבעי מים, צבעי שמן, צבעי פסטל ועוד. לשני היה כישרון ציור בלתי רגיל, אפילו המורה שלה בחוג ציור אמרה את זה, ותמיד שלחה את הציורים שלה למוזיאון העירוני, כדי שיציגו שם את היצירות של "הציירת המחוננת", כפי שכינתה את שני. על כן הציור שבחדרה הניחה שני גיליון נייר גדול, והתחילה לשרבט את הקווים והצבעים. עד הערב היתה המתנה שלה מוכנה: תמונת דיוקן מדהימה של המורה עם התלמידות סביבה, וכיתוב: "תודה רבה!" בתחתיתה. שני הביטה בתמונה בסיפוק והלכה לישון.

בינתיים, גם רבקה התחילה לעבוד: ראשית, היה עליה לאסוף את כל החומרים לצורך הפוסטר שלה. רק בשעת ערב מאוחרת היתה מונחת על שולחנה קופסה מלאה כל טוב: כפתורים, חרוזים ומה לא. "מחר נתחיל להכין את התמונה", אמרה לעצמה בסיפוק. אבל ככל שחלפו הימים, גילתה רבקה שעבודת ההכנה לא כל כך קלה כמו שחשבה: בכל פעם שהדביקה משהו, זה היה נראה לה לא במקום, ואז היא פירקה הכל והתחילה להדביק מחדש. היא גם לא ידעה לצייר אותיות יפות, כמו ששני למשל ידעה, ולכן היתה צריכה למחוק ולכתוב מחדש עשרות פעמים. "אוף, אני לא מצליחה!" התיישבה על הרצפה בייאוש והליטה את פניה בכפות ידיה. דפיקה קלה נשמעה על דלת החדר: "רבקה, מה קורה?"
שאלה אימא בעדינות.

רבקה הצביעה על היצירה שלה: "רציתי לתת מתנה יפה למורה שלי, וכל מה שייצא מזה זה קשקוש אחד גדול ומכוער!" קראה בצער, והדמעות איימו להתפרץ מעיניה. אימא רכנה והביטה ביצירה מקרוב: "אני דווקא חושבת שזה משהו מיוחד, ואפילו המורה שלך תבין את זה", אמרה בביטחון. רבקה הביטה באמא במבט תמה. "תמשיכי לעבוד על זה, יהיה בסדר", ליטפה אותה אימא ויצאה.

בתום מסיבת הסיום ניגשו הבנות בזו אחר זו והגישו למחנכת הנרגשת את מתנותיהן. כששני הגישה את הציור היפהפה שלה, כולם פערו את פיהן בהתפעלות: "איזה מקסים יצא לך!" לא התאפקה שולי. רבקה התביישה לגשת למורה בכלל: למרות שעבדה על המתנה שלה יום ולילה, התוצאה לא היתה משביעת רצון. "נו, רבקה, מה את הכנת?" עודדה אותה המורה. רבקה ניגשה אליה מסמיקה, והסבירה בגמגום: "אני מצטערת.. אני לא כל כך מוכשרת... זה מה שיצא", הגישה את הפוסטר שלה. המורה חייכה חיוך רחב: "זו המתנה הכי מיוחדת שקיבלתי, את מבינה למה?" שאלה את רבקה. ואתם מבינים?