בשבע 301: איפה היינו כשהמדינה השתגעה?

ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הציבור הדתי החמיצה הזדמנות לצאת בזמן אמת באמירה ערכית נוקבת נגד העסקה.

עמנואל שילה , י"ד בתמוז תשס"ח

1.  החיילים אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד נורו ונחטפו בידי אויבנו המר והאכזרי, ארגון החיזבאללה, בעודם עומדים על משמרתם בעת שירות מילואים קרבי. אחוז קטן מאוד מתוך כלל אזרחי ישראל נושא למען כולנו בעול השירות הזה. מחיר המינימום שמשלם מילואימניק קרבי הוא שבועות של עבודה קשה בתנאי חוסר נוחות קיצוניים. מחיר המקסימום הוא הקשה מכל - פציעה, נכות, נפילה בשבי, ולפעמים גם החיים עצמם.

משפחות רגב וגולדווסר איבדו את בניהן. קרנית גולדווסר איבדה את בעלה. בכך הצטרפו משפחות יקרות אלו לרבבות אזרחי ישראל שאיבדו את יקיריהם למען זכותו של העם היהודי לחדש את חייו הלאומיים בנחלת אבותיו. מלבד עצם האובדן, נגזרו על שתי המשפחות שנתיים של חוסר ודאות, של היטלטלות בין ייאוש לתקווה, של חוסר יכולת לרפא את הכאב ולתת לפצע להגליד.

2.  מדינת ישראל אחראית כלפי חייליה השבויים והנעדרים וכלפי משפחותיהם. היא אחראית משום שאודי ואלדד היו שם בשליחותה, והיא אחראית עוד יותר משום שהפקירה אותם לגורלם כאשר ניהלה במשך שנים מדיניות ביטחונית מופקרת בגבול הצפון, שאפשרה את התבססות מחבלי חיזבאללה על גדר המערכת, והפכה את המארב והחטיפה לאירוע צפוי וכמעט בלתי נמנע.

מצד שני, אי אפשר להאשים את צה"ל ואת המדינה בחוסר נכונות לשלם מחיר למען השבת הבנים. למעשה, לא רבים הם חיילי צה"ל שהניסיון לחלצם גבה מחיר כבד כל כך.

עוד באותו יום בו נחטפו אודי ואלדד שילמו בחייהם ארבעה חיילים נוספים, לאחר שהטנק שלהם עלה על מטען גחון בעת מרדף בעקבות החוטפים במטרה לחלץ את השניים. בהמשך יצאה ישראל למלחמה שאחת ממטרותיה המוצהרות היתה השבתם של החיילים החטופים. המלחמה, שנוהלה באופן כושל, זרעה הרס ואימה בכל רחבי הצפון וגבתה מחיר דמים של כ-160 הרוגים, חיילים ואזרחים. על הרקע הזה, הסיסמה 'אל תתנו לאדישות להרוג אותם' היתה האשמה מרומזת חסרת בסיס, שמשמעותה המעשית היא דרישה לשלם כל מחיר, כולל מחיר בלתי סביר לחלוטין, תמורת השבת חיילינו, או ליתר דיוק - תמורת השבת גופותיהם. מי שהפיץ את הסיסמה הזאת, מתוך תמימות ורצון טוב לעשות משהו למענם, שיחק למעשה לידיו של נסראללה, ונטל חלק בלוחמה פסיכולוגית מתוחכמת שנועדה להסיט את שרי הממשלה מדרך ההיגיון והאחריות.

3.  נכון היה לעשות הרבה מאוד למען שחרור השניים בעודם בחיים, אך גם במצב כזה אסור היה להיכנע לנסראללה ולארגונו האנטישמי והרצחני. בוודאי שאסור היה להיכנע לטרור רק כדי להביא את השניים לקבר ישראל. מרגע שהיה ברור שהם מתים, וזה היה ברור - שוב אין ביכולתה של המדינה לעשות למענם כמעט כלום. אכן, מצווה גדולה להביא מתים לקבר ישראל. אך בוודאי שאסור לשם כך לערער ולסכן את המטרה שלמענה הקריבו את חייהם. כניעה לטרור, קבלת תכתיביו, עידודן של חטיפות נוספות, רוח גבית למעשי זוועה נוספים מהסוג שלהם אחראי הרוצח האכזרי סמיר קונטאר - כל אלה הם ההיפך הגמור מהערכים שבשמם התייצבו שני הקדושים ומסרו את נפשם.
קשה להצדיק את ההכרעה שהתקבלה אפילו במישור הרגשי, שאליו התנקז עיקר המאמץ של מסע ההסברה למען קידום העסקה. הרצון להסיר כל ספק מלב המשפחות הוא נכון וראוי, וכך גם השאיפה לאפשר להן לקיים הלוויה ולהקים מצבה שאפשר לבכות עליה. אבל כשכבר לא מדובר על 'השבת הבנים', כפי שהתעקשו לכנות זאת בתקשורת המגויסת - מי יכול לקבוע כי רגשותיהן של משפחות גולדווסר ורגב משמעותיות וחשובות יותר ממצוקת בני משפחותיהם של קורבנות הרוצח המתועב, שאותו שילחנו לחופשי? האם מותר לנו להמיט מצוקה על משפחה שכולה כדי להקל על משפחה שכולה אחרת? האם השוטר אליהו שחר הי"ד, שנרצח בידי קונטאר, לא נשלח ע"י מדינת ישראל?

4.  למרבה הצער, קולות הביקורת נגד העסקה מתגברים רק כאשר הפור כבר נפל. זה לא רק שהתקשורת המגויסת כבר לא חוששת לתת במה לדברים, אלא שגם הדוברים עצמם נראים כמי שקיבלו אומץ לבטא את עמדתם רק בדיעבד, ב'גארבג' טיים'. וכאן המקום לחשבון הנפש של המחנה היהודי-לאומי על ששתק, לא בפעם הראשונה, ולא הטיל את כובד משקלו בזעקה ציבורית נגד עסקת הכניעה המתרקמת. אם יש לציבור הדתי-לאומי הנהגה פוליטית או הנהגה רוחנית, קשה היה לשמוע את קולן בעניין החשוב הזה.

פדיון שבויים במחיר סביר ובמחיר מופרז זכו להתייחסות הלכתית כבר בדברי המשנה. זהו נושא הלכתי-ציבורי מובהק, שלציבור הדתי-לאומי הממלא את שדרות הפיקוד של צה"ל אמורה להיות בו אמירה בעלת משקל מוסרי. מדוע כמעט ולא נשמע בציבור קולם של רבני הציבור הדתי-לאומי בסוגיה החשובה הזאת? האם לא נכשלנו כאן בענווה יתרה, בפחד לבטא את האמת שבלבנו, בחשש מפני אמירה תורנית אמיצה שאינה פופולארית בתקשורת? היכן הרבנות הצבאית, שבהנהגתה הנוכחית רואה את חיזוק רוח הלחימה כיעד מרכזי? האם תפקידה מתמצה בטיפול מסור בגופות? האם אין לה אמירה רוחנית-מוסרית מול תמיכתו החד-משמעית של הרמטכ"ל בעסקה? היכן ישיבות ההסדר, המכינות, ראש אמ"ש חובש הכיפה, רבני צוהר?

האם לא החמצנו הזדמנות להראות כיצד אור התורה פוקח עיניים עיוורות וסולל דרכים ישרות בנתיבות ההתנהלות הציבורית והמדינית? כאשר הדיון הציבורי כולו מתנהל בתחום של המחויבות ההדדית שבין הפרט והכלל, האם אין לנו מה לומר על הסוגיה הזאת? הרי אחד החטופים הי"ד היה חובש כיפה סרוגה, בוגר ישיבה תיכונית. האם לא הוחמצה כאן הזדמנות להראות שגם למשפחות חטופים יש דרך אחרת מלבד דרישה בלתי מתפשרת וחסרת אחריות, גם אם מובנת ונסלחת, לשלם כל מחיר?

5. המחשבה היחידה שאפשר להתנחם בה היא שהעסקה הזאת גרועה כל כך עד שמבחינת חיזבאללה ושאר ארגוני המחבלים מדובר אולי בעסקה אחת יותר מדי, בנצחון פירוס. אולי אפשר לקוות שנהמת החרטה והמיית האכזבה, שעולה כעת בכל כלי התקשורת, תוביל להשבת הדעת וההיגיון ולחיפוש דרכי פעולה שפויות יותר בעתיד.
להפגת הטעם המר כלענה, לביטול הנזק החמור שנגרם לכוח ההרתעה של ישראל, ומאלף סיבות טובות שהיו עוד קודם לכן, יש לעשות עכשיו הכול כדי לרוצץ את ראש הנחש. חסן נסראללה צריך לעבור אל גן העדן האיסלאמי שאליו הוא שולח את מאמיניו. חבל על כל רגע שהוא מבזבז כאן על פני האדמה.