בשבע 301: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ד בתמוז תשס"ח

מו"מ שמום

אם הכול התנהל כמתוכנן לאחר סגירת המדור, עסקת החטופים בלבנון כבר פחות או יותר מאחורינו. ואם החיילים רגב וגולדווסר חזרו בריאים ושלמים לחיק משפחותיהם, אנא התעלמו מהמשפטים הבאים ועברו באלגנטיות לקטע הבא. אבל אם התוצאות הן אחרות, זה הזמן לשאול את האחראים לעסקה ולאישורה: מה בעצם הרווחנו במו"מ? כלומר, ברור שהרווחנו משהו, לא? האם לא לשם כך מנהלים מו"מ?

סמיר קונטאר משוחרר, האסירים הלבנוניים משוחררים, גופות אנשי החיזבאללה מוחזרות, ואין ספק כי אסירים פלשתינים ישוחררו בעתיד במסגרת "מחווה ישראלית שאינה קשורה לעסקה כלל". אז לשם מה היה כל המשא ומתן? מדוע אי אפשר היה לקבל את תביעותיו של נסראללה מיידית ולסיים את הסיפור, בלי ייסורים מיותרים למשפחות ובלי שנהיה מסונדלים במלחמתנו באויב הלבנוני? מה, רק בגלל גיבוב המילים המכונה דוח רון ארד? נו באמת. כאילו לא ידענו שהדיבורים על ארד הם אחיזת עיניים עוד בעסקת החליפין הקודמת.

השאלה מופנית בין היתר לעופר דקל, סגן ראש השב"כ לשעבר והממונה על הטיפול בהחזרת החטופים. אז מה השגנו במו"מ, מר דקל? ואם אתה כבר כאן, האם אתה עדיין מחזיק בדעתך מלפני שלוש שנים וקצת, לפיה "לבוא ולהגיד שההתנתקות תייצר מצב גרוע יותר מזה של היום - זו כפירה בעיקר"? אני יודע שזה לא קשור, אבל פתאום נדמה לי שזה דווקא כן קשור.

תוצר לאומי גולמי

מקובל במקומותינו להשתמש במטבע הלשון "הגולם קם על יוצרו". אך שני גורמי שלטון במדינת ישראל, ראש הממשלה ומשטרת ישראל, מצטיירים היום כשני גלמים הקמים זה על זה. אין הכוונה לגלמים במובן של לא-יוצלחים, או במובן של חסרי רגש, אם כי מעטים היו תובעים אותי לדין גם על השימוש באלה. הפעם הכוונה היא לגלמים במובן הפראגי של המילה, גלמים שהיוצר שלהם שוכב עתה חסר הכרה ואינו מסוגל ליהנות ממעשה ידיו. גלמים של ספינים, הדלפות ואינטרסים זרים וצרים. שני גלמים שהם אחד.

ואת הגולם האחד הזה שהשתלט על המדינה - צריך להתיך ולבנות מחדש. לא ייתכן כי חקירה משטרתית תתנהל בתקשורת, או שראש הממשלה יימנע מלספק תשובות ברורות לציבור. בלתי מוסרי לאפשר עוד ועוד הדלפות מחדרי החקירות, או פרסום לא מפוקח שלהן בעיתונים. לא ייתכן כי שרי החוץ והביטחון ימרחו אותנו באמירות עמומות וחסרות משמעות, או אפילו בסיפורי בדיות, והתקשורת לא תעניש אותם בצליבה יהודית כשרה למהדרין, מה שזה לא אומר. כל הגלמים האלה אולי קמים זה על זה, אבל בסוף אנחנו משלמים את המחיר.

האיש שתייג את עצמו

מאז סקר הפופולאריות האחרון של אולמרט לא היה כאן קונסנזוס לאומי כזה. אזרחים ומבקרי טלוויזיה מאוחדים בדעה, כי השעשועון החדש של ערוץ 2 'הפוליגרף', שבו חושפים אנשים את חייהם המפוקפקים תמורת כסף ומחיאות כפיים, הוא תחתית החבית. גילוי נאות: מכיוון שאיני קולט בביתי את החבית כולה, נחסכה ממני הזכות לצפות ביצירה הטלוויזיונית החדשה. אני אפילו מוכן להעיד על כך בפוליגרף תמורת כמה עשרות אלפי שקלים.

את מרב הביקורות הקטלנית סופג המנחה גדי סוקניק, שעבר לאחרונה ממרומי האולימפוס של קריינות החדשות אל עולם הפרסומות והבידור. סוקניק עצמו טוען כי אין כל בעיה במעבר החד. "יש פה בנאדם שלא מוכן שיתייגו אותו ויכניסו אותו לתוך קופסאות", אמר בראיון רדיופוני לרינו צרור, "אני משוכנע שהתוכנית תצליח טלוויזיונית. אני לא משרד החינוך".

אז זהו, שדווקא חשבנו כי סוקניק הוא כן משרד החינוך. כלומר, זה מה שהוא חשב פעם על עצמו. ולא רק הוא – גם מיקי, יעקב, יונית, גאולה, מר טלוויזיה הגדול. כבר שנים הם מתייחסים אל עצמם כמחנכים ולא כקריינים – מספרים לנו בסמכותיות מי עבריין חוק ומי רודף שלום, מרימים את גבתם השמאלית נוכח כתבה זאת או אחרת, ומעירים את הערותיהם העוקצניות על התלמידים הסוררים לטעמם, כולל טיפול מיוחד למתנחלים ואהדה מופגנת לצד השני.

"יש פה בנאדם שלא מוכן שיתייגו אותו", אומר גדי סוקניק, האיש שכבר מזמן תייג את עצמו.

חמסה עלינו

א. בהמשך ישיר: זוכרים את התפרצותו של גדי סוקניק במהלך מסיבת העיתונאים המפורסמת של משה קצב? כשנשאל על כך לאחר מכן, הסביר סוקניק: "יש גבול לסבלנות שלי לשמוע שקרים". חבל שלא סיפרו לו שגם לשמיעת האמת יש גבול.

ב. די, העיניים שלי כבר לא יכולות להסתכל על הכותרת החוזרת שוב ושוב "תסתכלו להם בעיניים". שעורכי העיתונים יסתכלו לי בעיניים – הם יגלו שם אישונים עצבניים.

ג. "הצ'אנס הטוב ביותר שלכם הוא החמאס - ואתם לא מנצלים אותו... אם לעולם הערבי נמאס מהחמאס, זה יכול היה להביא לחשיבה מחודשת במערב, וישראל הייתה יכולה למתג עצמה מחדש כדוד מוקף בגולייתים. אבל מה עשיתם עם זה? לא כלום". (גורו הפרסום של אמריקה, בוב גארפילד, השבוע בגלובס).

ד. האלוף אלעזר שטרן פורש, וזה המקום לאחל ליאיר לפיד כי יצליח להתגבר על הפיחות במקורות עיתונאיים.

ה. מבזק DVD: בימי שחיתות פוליטית אלה, תמיד נעים לחזור לנאיביות של 'מר סמית' הולך לוושינגטון', סרטו הקלאסי הנהדר של פרנק קאפרה מלפני 69 שנה, על סנאטור צעיר המגלה כי הוא משמש כלי שרת בידי בעלי ההון. הסרט היה מועמד בזמנו ל-11 אוסקרים, אך למזלו הרע יצא בשנה של 'חלף עם הרוח' והסתפק בפסלון בודד.

יודע את מקומי

בשבוע שעבר הצטרפתי לרשת חברתית באינטרנט, שזה בערך הדבר הכי חברתי שעשיתי מימיי. קיבלתי עמוד אישי, פתחתי בלוג, והתחלתי להפגיז את האתר בהגיגים כאילו הייתי דרדס בן 20. למי שנולד לפני שתי מלחמות העולם: 'בלוג' הוא יומן מקוון, המיועד לקריאת הגולשים, ומכיל רשומות הנקראות בשמם הלועזי 'פוסטים'. הבלוג מאפשר לאנשים להביע את דעותיהם ומחשבותיהם, וממלא את שעותיהם של אלפי משועממים חסרי חיים. בדיוק בגלל זה הצטרפתי.

לשם מה אני צריך בלוג אם יש לי מדור בעיתון? בשביל השאריות, כמובן. הן לא ציפיתם שאוותר על הבעת דעותיי הצודקות רק מפני שנגמר לי המקום בדף! טוב, וגם רציתי להציג את כישוריי בפני אלה שלא נחשפים למדור בעיתון. אלא שנכון לעכשיו, החלק החברתי ברשת החברתית עדיין לא הגיע לבלוג שלי. שיטוט אקראי במרחבי הרשת הבהיר לי את הסיבה.
ובכן, רוב חברי הרשת לא מתעניינים באקטואליה. חלקם עדיין זוכר איכשהו כי צריך לשחרר חיילים חטופים איפשהו, ופה ושם אפשר למצוא מאבקים דון-קישוטיים ברכבי השטח ובגברים מטרידים. אבל כותבי הפוסטים האקטואליים (רובם מהשמאל החילוני, שכנראה מנסה לפצות את עצמו על היעדר ייצוג הולם בתקשורת) טובעים בים של בלוגרים העוסקים בעצמם, ביצירותיהם ובמצבי הרוח המשתנים שלהם.

באופן כללי, הפופולאריות של פוסט ברשת עולה ככל שיורדת מידת ההשקעה בו. אלה, פחות או יותר, סוגי הפוסטים הפופולאריים ביותר ברשת שבה אני חבר: קישור לסרטון וידאו, שיר מקורי חסר משמעות, סיפור מלנכולי על זוגיות (בגופים ראשון שני: למה הלכת, למה בכיתי), הודעה על יום הולדת, אמירה כללית על החיים המבאסים, תמונות של הילדים, והפופולארי מכולם – השמצת אנשים אחרים ברשת.

בינתיים, קשה לומר שאני משתלב במרחב. מספר התגובות לפוסטים שלי הגיע לקו האדום התחתון, מה עוד שמחציתן אלו תגובות שלי למחצית האחרת. אבל אני עדיין אופטימי ומצפה מעצמי לגדולות ונצורות בבלוג החדש. בינינו, עצם העובדה שאני יודע בגילי ללחוץ על המקשים הנכונים במחשב - היא כשלעצמה נס גלוי.