בשבע 301: הצלצול נועד להורים

בעוד רוב ההורים בישראל נאלצים לשכנע את ילדיהם מדי בוקר ללכת לבית הספר, מעדיפים ההורים הנוקטים בשיטת החינוך הביתי להשאיר את ילדיהם בבית , ואף רואים בכך דרך אידיאלית לחינוך.

אבישג אדרי , י"ד בתמוז תשס"ח

שתים עשרה שנים לאחר שפסעתי את צעדי הראשונים בבית הספר, אחזתי בידי את תעודת הבגרות שבאה לכמת את מידת הצלחתי בכל אחד מן הנושאים שנבחרו בידי גורמים עלומי שם כחשובים ביותר ללימוד. שתים עשרה שנות לימוד - זמן ארוך יותר מן הנדרש להשלמת תואר ראשון, שני ושלישי ביחד, נדרשים מן הילד והנער הצעיר כדי להגיע לנייר הנכסף. האם אכן אין דרך אחרת ? כשהתבגרתי גיליתי שיש הורים שבוחרים אחרת, ומחנכים את ילדיהם בבית.


יעקב דרורי, אב לשישה ילדים מעמנואל מוסיף: "כשיהושע בן גמלא ייסד את בתי הספר יצאו נגדו, הוא הסביר שהגיעו למצב שלא כל אחד יכול ללמד את בנו ולכן המערכת הזאת נוצרה, כלומר זה מצב של בדיעבד. ברור לי שיש עלי מצווה ללמד את ילדיי תורה. אני רואה בכך את החובה האישית שלי"
באתר על חינוך ביתי כותבת על כך יונת שרון: "למה אנשים שולחים את ילדיהם לבית הספר? רוב האנשים בכלל לא חושבים על זה, הם רואים בבית הספר משהו מובן מאליו, כמו לידה או מוות – והכרחי באותה מידה. אבל כשמבינים שבית ספר הוא בחירה, ושיש אפשרויות אחרות, אפשר לשקול בצורה מושכלת אם זו אכן הבחירה הטובה ביותר עבור ילדינו".

חינוך ביתי (homeschooling) כשמו כן הוא, הורים שבחרו במודע לקחת אחריות מלאה על חינוך ילדיהם ולהשאיר אותם בחיק המשפחה במקום לשלחם לבית הספר. מגוון רחב של אנשים בוחרים בדרך זו: דתיים וחילוניים המתגוררים בכל רחבי הארץ, חלקם בערים חלקם בישובים. גם הגישות בחינוך הביתי מגוונות: "קודם כל צריך להבין את הגישות הקיימות בחינוך ביתי", מסבירה מלכי סוידלר, אם לשלושה ילדים ממושב ברקת, ואישה דתייה, "בארץ חושבים שקיימות רק שתי גישות בחינוך הביתי, זו של חינוך חופשי (unschooling) שבה הילד לומד מעצמו ועל פי רצונו, וחינוך מוסדר (homeschooling) שבה הילד לומד בדיוק כמו בבית הספר, רק בבית. צריך להבין שאלו שתי גישות קיצוניות על פני סקאלה רחבה של שיטות הנמצאות בטווח שביניהן. אנחנו נמצאים קרוב יותר לגישת החינוך החופשי. יש לנו דיאלוג עם הילדים לגבי הלימודים שלהם והחיים בכלל".

מכיוון שבארץ הגישה הנפוצה הינה של חינוך חופשי, נתייחס בהמשך בעיקר אליה.

איך ילד לומד מעצמו, כיצד הוא רוכש את מיומנויות הקריאה למשל?

בשמת אבן-זהר, אם לשני ילדים מתל אביב, מתארת את תהליכי הלמידה של בנה: "שי מתעניין בתקופה האחרונה באותיות. הוא לומד בקונסרבטוריון, ואחרי שיעור תווים הוא הבין שגם האותיות מייצגות צלילים, כמו התווים. שי שאל אותי לשמות האותיות, אז לימדתי אותו. הוא התחיל לחבר בין האותיות ויצר מילים. אנחנו לומדים כל הזמן בעצם, כשעורכים את השולחן, כשמשחקים משחק".

בשמת, בעברה חוקרת ומרצה, בין היתר באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת תל אביב, וכיום מעבירה סדנאות על גידול ילדים ועל סדר וארגון, ידעה תמיד שכשיהיו לה ילדים היא תרצה לגדל אותם בעצמה. כילדה היתה לה ביקורת על דרך הלימוד בבית הספר, וכשבגרה חשבה במשך שנים רבות מה תעשה כשיהיו לה ילדים. היא חלמה להקים בית ספר שונה על פי תפישתה. כשבתה הבכורה היתה בת שנתיים ראתה כתבה בעיתון על חינוך ביתי, ומיד ידעה שזה מה שתמיד חיפשה. ????רבות ממשפחות החינוך הביתי משלבות באורח חייהם תחומים טבעיים נוספים. בביתה של בשמת משתדלים לאכול אורגני ובריא, בנה השני גדל ללא חיתולים.

חינוך כמצווה של ההורים


בארה"ב כמיליון וחצי ילדים, המהווים קרוב לשלושה אחוזים מהילדים, לומדים בבית. בראשית שנות ההתיישבות באמריקה היה החינוך הביתי צורת החינוך המקובלת, כשהאחריות לחינוך הילדים מוטלת על הוריהם. בתחילת המאה ה-20 קמו בתי ספר ציבוריים בכל המדינות. למרות זאת אחריותם של ההורים וזכותם לפקח על ילדיהם נותרה בעינה. בתי הספר נתפשו כשירות שניתן למשפחות, ולא היתה חובת ביקור סדיר בבית הספר
גם מלכי סוידלר, מראשי ועד הפעולה להסדרת החינוך הביתי בישראל, לא רוותה נחת ממערכת החינוך. חינוך ביתי לא היה משהו שחשבה עליו מרגע שנולדו ילדיה, אך כשהגיע הזמן שבנה הבכור ישתלב במערכת היא החלה לחפש אלטרנטיבה. שיטוט באינטרנט הוביל גם אותה אל החינוך הביתי, ומאז היא שם, עם שלושת ילדיה.

איך מסתדר חינוך חופשי עם חובת לימוד תורה?

"אני יודעת מניסיוני שילדים רוצים להצליח בעולם שלהם", אומרת סוידלר, "מה זה הצלחה בעולם שלהם? מה שההורים משדרים שחשוב להם. אנחנו משתדלים לחיות את מה שאנחנו אומרים וחושבים, כלומר אם אנחנו מאמינים שלימוד תורה זה חשוב, אנחנו לומדים תורה. הילדים רואים כמה זה חשוב לנו והם גם רוצים להשתתף. הבן שלי לומד משנה וחומש. הלכה וחגים זה דברים שאנחנו חיים בבית וכך הוא לומד אותם".

יעקב דרורי, אב לשישה ילדים מעמנואל מוסיף: "כשיהושע בן גמלא ייסד את בתי הספר יצאו נגדו, הוא הסביר שהגיעו למצב שלא כל אחד יכול ללמד את בנו ולכן המערכת הזאת נוצרה, כלומר זה מצב של בדיעבד. ברור לי שיש עלי מצווה ללמד את ילדיי תורה. אני רואה בכך את החובה האישית שלי".

דרורי, מרצה במכללת אריאל, עבד בעבר עם נוער מנותק בזולא של חצרוני, חלק ממשנתו החינוכית מבוסס על דברים שלמד מעבודתו עם הנערים: "אם הילד יאמר שהוא לא רוצה להתפלל וללמוד תורה, אני לא אכריח אותו כי זה יותר הרסני. היה לי חבר בישיבה שהיה מניח תפילין רק כדי שיהיו לו סימנים על הידיים, כדי שלא ישאלו אותו אם התפלל, הוא אפילו לא בירך עליהם. אחד הכללים הכי חשובים בעיני בחינוך זה שאם אני דורש משהו מילדי ולא מקבל אותו, עלי לבדוק את עצמי, מה לא בסדר בי", הוא מסכם.

"צריך ללכת עם הילד, כל ילד והקצב שלו", אומרת מלכי סוידלר, "יש לנו זמן וזה לא חייב להיות עכשיו, זה יכול להיות עוד שעה או עוד חודש. היום מצפים מכל הילדים בגיל מסוים לדעת דבר מסוים, קריאה למשל כולם חייבים לרכוש בגיל שש, למרות שהבשלות לקריאה מגיעה בגיל שנע בין ארבע לאחת עשרה. כשהם לא מצליחים הם 'טיפשים' כשבעצם הם פשוט לא מוכנים לזה, כשהם מוכנים הם יעשו זאת בשמחה. זה הניסיון שלי בעניין".

מלכי מספרת כיצד חוותה זאת עם הבן שלה: "עבדתי עם הבן שלי בחשבון ופתאום הוא סגר ואמר שהוא לא רוצה להמשיך, כי לא הבין, היה לו קשה. סגרנו את הספר ולא התקרבנו אליו שישה חודשים. לא זרקנו אותו, הוא פשוט שכב על המדף. יום אחד, חצי שנה אחרי, הבן שלי אמר שהוא רוצה לחזור לחשבון. בבית הספר אחרי פרק זמן כזה היו עושים חזרה על החומר, אבל הבן שלי לא רק זכר מה שנלמד, הוא ידע לפתור הכל, גם מה שלא הבין בעבר הוא ידע והסביר לי. כל החודשים שבהם הוא כאילו לא למד חשבון הדברים האלו ישבו לו בראש ואז גם באה ההבנה".

את לא חוששת שיהיו לו פערים בהשכלה?

"לכל אדם יש פערים", היא עונה, "הכי חשוב לי שילדי אוהבים ללמוד, כשיש אהבה לידע ורעיונות קל להשלים כל פער. הבעיה מתחילה כשהילד חושב שזה לא בשבילו".

דני דנקנר, אב לארבעה ילדים, מחדד את הנקודה: "מספר התחומים שבית הספר פותח בפני הילד הוא מאוד מוגבל. לא לומדים כלכלת בית בבית הספר או היסטוריה של המזרח הרחוק למשל. מקצועות הליבה שבחרו בבית הספר הם לאו דווקא המקצועות שאני תופש כהכי חשובים. בנוסף, בעולם שבו אנחנו חיים רמת הגירוי ורמת החשיפה שאנחנו דואגים לה הן כאלה שיש לילדים עניין בהרבה תחומים. בניגוד ללמידה הבית-ספרית שהיא מאוד שטוחה, כלומר לומדים מעט מכל דבר. תהליכי הלמידה הטבעיים הם קיצוניים, כלומר אתה לומד דבר מסוים ואתה צולל לתוכו וזה יכול להיות ימים שלמים".

למה בכלל צריך בתי ספר


מחקרים רבים מלמדים שילדי חינוך ביתי לא נופלים מילדי בית הספר ולעתים אף עולים עליהם: הם לא מבודדים, יש להם הערכה עצמית טובה ופחות בעיות התנהגות מילדים אחרים, יש להם בגרות חברתית וכישורי מנהיגות טובים יותר משל ילדים אחרים. בתחום הלימודי רוב המחקרים שנעשו מצביעים על כך שילדי החינוך הביתי נמצאים מעל הממוצע
מאז סוף שנות השמונים ניתן למצוא בישראל משפחות המחנכות את ילדיהם בבית. ראשית התופעה במשפחה אחת מארצות הברית שהגיעה לארץ והמשיכה בחינוך הביתי שנהגה בו. המשפחה אמנם עזבה את הארץ, אך השיטה נשארה והתפתחה.

אין נתונים מדויקים על מספר הילדים בישראל המקבלים חינוך ביתי. נתוני משרד החינוך על מספר התלמידים שהוריהם קיבלו אישור להקנות לילדיהם חינוך ביתי מלמדים על עלייה רצופה במספרם: מ-70 תלמידים בשנת תשס"ה ל-168 תלמידים בשנת תשס"ח. מכיוון שמשפחות רבות מחנכות בבית ללא אישור, מדובר בתופעה רחבה בהרבה.

בישראל החינוך הביתי הוא עדיין בגדר תופעה נדירה. במדינות רבות אחרות, ובראשן ארצות הברית התופעה מוכרת יותר.

בארה"ב כמיליון וחצי ילדים, המהווים קרוב לשלושה אחוזים מהילדים, לומדים בבית. בראשית שנות ההתיישבות באמריקה היה החינוך הביתי צורת החינוך המקובלת, כשהאחריות לחינוך הילדים מוטלת על הוריהם. בתחילת המאה ה-20 קמו בתי ספר ציבוריים בכל המדינות. למרות זאת אחריותם של ההורים וזכותם לפקח על ילדיהם נותרה בעינה. בתי הספר נתפשו כשירות שניתן למשפחות, ולא היתה חובת ביקור סדיר בבית הספר. לפני 90 שנה השתנו היחסים בין מערכת החינוך ובין המשפחות, כאשר התקבל חוק חינוך חובה, ומרכז הכובד של האחריות עבר מן המשפחות אל בתי הספר הממוסדים המנוהלים ע"י המדינה. רק אז החלו הורים להבין, שגם אם הם תומכים בעצם הרעיון של חינוך ציבורי, חוק חינוך חובה גורם להם לאבד מסמכותם כלפי ילדיהם.

בשנות השישים והשבעים חיפשו הוגים רבים דרכים אחרות להוראה ולמבנה בית הספר. הם העלו רעיונות כגון: חופש בחירה לתלמידים לגבי נושאי הלימוד שלהם, מתן חופש למורה בבחירת שיטת ההוראה, תכנים וחומרי לימוד, יחסי שוויון בין התלמידים והמורה בכיתה. לקראת שנות השבעים החלו להישמע דעות המביעות אכזבה מהרפורמות, והתגבשה הבנה כי אי אפשר לשנות מוסד כה מובנה ומושרש בחברה. ג'ון הולט הנחשב לאבי 'החינוך הביתי' האמריקני, כתב כבר בשנת 1964 בספרו 'כיצד ילדים נכשלים', כי התשובה על השאלה אם אפשר לתקן את בתי הספר היא שלילית, אך השאלה המשמעותית יותר היא אם יש צורך בכלל בבתי ספר.

ומה עם חברים

אז מה עם חברה, שואלים אותי כולם כשאני שוקלת להשאיר את בנותיי בבית, כיצד ירכשו חברים ? עם מי יבלו את זמנם הפנוי ? איך ידעו כיצד לנהוג בחברה?

מסתבר שיש הורים שרואים בצד החברתי מניע חשוב לא פחות להשארת הילד בבית.

"החיים החברתיים של בית הספר ברובם שליליים", עונה בשמת אבן-זהר, "אלימות, הפליה, מלכת הכיתה לעומת המושפלות, רשעות של ילדים להיטפל לחלשים, הצורך לנדות אחרים, חוסר כבוד לזולת, 'מסחרה' של ציונים. עברתי בתי ספר רבים בשל העבודה של אבי, וראיתי בכולם בדיוק אותה התנהלות".

"הדברים החשובים לחברה בבית הספר הם לא מה שאני מעריכה: איך אתה נראה, איך אתה מתלבש, כמה הוצאת במבחן זה או אחר", אומרת מיכל דנקנר, אם לארבעה.

"כל אווירת המה קול ומה לא", מוסיפה ורדית, "mp4 זה קול, וגם פלאפון דור שלישי. בחינוך הביתי לאף אחד אין פלאפון, אבל בבית הספר לכולם יש".

ולמי שנושם לרווחה וחושב שצרות אלו לא קיימות במגזר הדתי, מסתבר שגם בחברה הדתית יש מי שמחפש לצמצם את ההשפעה של החברה: "חשוב לי שהילדים שלי יקבלו את עיקר ההשפעה שלהם מהמשפחה", אומרת רעיה, "לצערי במגזר הדתי כיום, שבו מקובל לצאת לאולפנות וישיבות, החברה תופסת מקום עיקרי וזה בא על חשבון המשפחה. חלק מהמניעים שלנו להשאיר את הבנות בבית היה לצמצם את החשיפה לחברה. היום מאוד מושפעים מהחברה וזה פוגע בפיתוח יכולת חשיבה עצמאית ויצירתית".

ואילו יעקוב דרורי תוהה לגבי בתי ספר הדתיים: "אני מכיר די הרבה בתי ספר דתיים ותורניים מעבודתי ומילדיי. אני לא חושב שרמת האלימות שם נמוכה בהרבה מבתי הספר החילוניים. לא מזמן שמעתי שתי מורות מדברות על אם שהתלוננה שילדים הרביצו לבן שלה. הן קראו לה מטורפת כי איך הילד יידע להתמודד בעולם אם היא תגן עליו כשמרביצים לו. זו ההתנהלות המקובלת היום".

יש לילדים שלך חברים?

"היום הילדים שלי היו חולים וחברים שלהם חיכו להם כל היום בחוץ. כמה זמן כבר יש בבית הספר לחברה? אולי שעה ביום בסך הכל  וגם היא מוקדשת לשחרר לחץ מהלימודים. האינטראקציה של החברה אחרי הלימודים יותר בריאה. בכל זאת אני מתרשם שקל לנו חברתית כי אנו גרים בישוב. אין ספק שבעיר קשה יותר לבנות לעצמך חברה".

ומה עם פעילויות חברתיות: מסיבות סוף שנה, טיולים?

"יש לנו בחינוך הביתי", עונה מיכל דנקנר, "אנחנו לא מנותקים מהחיים פה. יש לנו חברים שהולכים לבית הספר וחברים של חינוך ביתי, לא נראה לי שזה חסר".

ואכן, ברחבי הארץ יש קהילות של חינוך ביתי הנפגשות לפחות פעם בשבוע, ההורים עם הילדים במפגש משותף. בגוש דן מתקיימים פעמיים בשבוע מפגשי חינוך ביתי: אחד בספארי והאחר הינו סיור לימודי המתבצע בכל פעם במקום אחר; בירושלים מתקיימים מפגשים מספר פעמים בשבוע בגן החיות התנכ"י, בבתים של חברי הקהילה ובמקומות נוספים; בצפון קיימת קהילה שוקקת של חינוך ביתי שמרכזה בראש פינה ועוד.

בסבך הביורוקרטיה

בארץ לא קיימים עדיין מחקרים העוסקים בכישורים החברתיים ובהישגים הלימודיים של ילדי החינוך הביתי. בארצות הברית ובמדינות אחרות נערכו מחקרים רבים בנושא. הממצאים מלמדים שילדי חינוך ביתי לא נופלים מילדי בית הספר ולעתים אף עולים עליהם: ילדי חינוך ביתי לוקחים חלק בפעילויות של קהילתם, הם לא מבודדים, יש להם הערכה עצמית טובה ופחות בעיות התנהגות מילדים אחרים, יש להם בגרות חברתית וכישורי מנהיגות טובים יותר משל ילדים אחרים, הם משתלבים יפה כחברים בקהילת המבוגרים. בתחום הלימודי רוב המחקרים שנעשו מצביעים על כך שילדי החינוך הביתי נמצאים מעל הממוצע.

במדינת ישראל קיים חוק חינוך חובה, כיצד אם כן ניתן לתת חינוך ביתי?

רועי שרון, אב לארבעה ילדים מקרית שמונה ומראשי ועד הפעולה להסדרת החינוך הביתי בישראל, משיב: "חוק חינוך חובה קובע שיש חובה על ההורים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוכי מוכר או לקבל פטור במקרים מסוימים המעוגנים בחוק. כשחוקקו את חוק חינוך חובה ב-1949 לא חשבו על חינוך ביתי, ולכן לא הגדירו תנאים לחינוך ביתי. בפועל כיום אין התייחסות בחוק לעניין החינוך הביתי, ולכן משרד החינוך לוקח את הסעיף של פטור לילדים שאינם יכולים להגיע לבית הספר בשל לקות כזו ואחרת ומחיל זאת על ילדים רגילים שאינם הולכים לבית הספר מטעמי חינוך ביתי. טענתנו שהחוק לוקה בחסר ולכן פנינו למשרד החינוך במשך שנתיים וחצי בעניין, אך לא הגענו לשום הידברות. כשראינו שאין התייחסות ראויה לטענותינו הגשנו, כמאה משפחות מתוך קהילת חינוך ביתי, עתירה לבג"ץ ואז היה דיון בוועדת החינוך בכנסת והיא נזפה במשרד החינוך על שלא טיפל בנושא. אנחנו רוצים להיכנס למסגרת של חוק חינוך חובה, שזה יהיה לגיטימי לחנך בבית. התחילה הידברות בינינו ובעוד כחודש וחצי וועדה במשרד החינוך צריכה להגיש את מסקנותיה בעניין".

מה קורה היום בפועל?

"יש נוהל של משרד החינוך עם דרישות מהמשפחות המגישות בקשה לפטור מחינוך חובה, בין הדרישות: תוכנית לימודים, ביקורי בית, ראיון עם הילדים וההורים. יש משפחות שמתנגדות לחלק מהסעיפים כמו תוכנית לימודים – הרי למי שדוגל בחינוך חופשי אין תוכנית לימודים".

למי מאשרים להעניק חינוך ביתי?

"למרות שיש נוהל מעודכן לקבלת הפטור, בפועל כל מחוז מפרש אותו בצורות שונות, יש ילדים ששנה אחת קיבלו את הפטור ושנה אחר כך לא קיבלו, למרות שהכל נשאר אותו דבר. מה השתנה ? האדם שבדק זאת. מי שאחראי היום על חינוך ביתי אלו המפקחים של בתי הספר, הם לא מבינים בזה ואין להם זמן להתעסק בזה. אנחנו מבקשים שיהיה פיקוח ארצי על חינוך ביתי של אנשים המתמצאים בעניין.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי המשרד מאמין שמקומו של התלמיד הוא במסגרת ממלכתית ממוסדת. בתוך כך, עושה  המשרד כל מאמץ כדי להתאים לכל תלמידה ותלמיד מסגרת ההולמת את צרכיו והשקפת עולמו. במקרים חריגים מאשר המשרד חינוך ביתי. בעניין זה מציינת ד"ר יהודית דנילוב, הממונה על החינוך הביתי,  כי התלמידים אשר לומדים במסגרת החינוך הביתי אינם מחויבים לקחת חלק בבחינות המיצ"ב ובבחינות משוב אחרות. מנגד, המשרד עורך ביקורת קפדנית אחר תכנית הלימודים המותוות על ידי הורי הילד. ד"ר דנילוב מסכמת, כי בשנים האחרונות ההורים אשר מקיימים חינוך ביתי משתפים פעולה עם המשרד ונעזרים במרכזי החינוך ובתכניות הלימודים אשר מתפרסמות באתרים הרשמיים של המשרד.

בארץ רק לחלק מהמשפחות יש אישור לחנך בבית, אחרות לא מגישות בקשה לאישור מטעמים אידיאולוגיים. ש', אב בחינוך ביתי מהצפון, מסביר למה הוא לא מוכן לבקש אישור: "אני לא מוכן להגיש בקשה לחנך בבית מכמה סיבות : 1. אני לא מוכן שיכתיבו לי איך לחנך את ילדי אלא את על הצורך לחנך אותם. 2. הבקשה לאישור אינה לקיים חינוך ביתי אלא לקבל פטור מחוק חינוך חובה. אני לא רוצה שיפטרו אותי מהחובה לחנך את ילדיי, אני עושה זאת ורואה בכך חשיבות רבה. אני רוצה להיות חלק ממסגרת חינוך חובה".

היבט נוסף של החינוך הביתי הוא המשמעות הכלכלית שלו. אם הילדים בבית. אחד ההורים נשאר עמם, על ההשלכות הנובעות מבחירה בדרך זו.

איך מתמודדים עם הפרנסה, לא קל להתקיים עם משכורת אחת.

"מבחינה כלכלית זה קשה", עונה ורדית, "אבל זה עניין של סדרי עדיפויות. אין לנו אוטו חדש ופלאפון דור שלישי, גם בגדים ונעליים אין לי בעיה לקחת יד שנייה. זו הבחירה שלנו כרגע".

האם ההורה שנשאר בבית לא מרגיש הוא מחמיץ את ההזדמנות לממש את עצמו?

מיכל דנקנר, קלינאית תקשורת ואם לארבעה ילדים בחינוך ביתי: "אני בבית ואני עובדת מהבית. וכל החברות שלי, שהן בחינוך ביתי, מצאו עיסוק שבו הן יכולות להיות בבית ועדיין להגשים את עצמן. אחת היא ארכיטקטית שעובדת מהבית, אחרת היא קדרית,  שלישית מורה לנגינה".

ואיך מסתדרים עם הילדים?

"היום הילדים שלי די גדולים כדי שאוכל להשאיר אותם כשעה וחצי לבד ולרדת לקליניקה שלי. כשהם היו יותר קטנים אז יצאתי מהבית יומיים, כאשר יום אחד שמר על הילדים בעלי ויום אחד שמר על הילדים חמי".

ורדית מציגה את הדברים מהפן האחר: "נכון לעכשיו המימוש העצמי שלי זה חיי היומיום. אני לא רוצה שהגננת תגדל אותם והיא תראה את הצעדים הראשונים שלהם. כיף לנו ביחד".