בשבע 301: הניסיון של פבלו

אסתי רמתי , י"ד בתמוז תשס"ח

השבוע פבלו בא אלינו. אני אוהב שהוא בא לשבת. גם בגלל שהוא נחמד, וגם בגלל שביום שישי הוא מלמד אותי לנגן בגיטרה. פבלו הוא חייל בודד. המשפחה שלו גרה בארגנטינה, אבל הוא החליט לעלות לארץ לבד ולהתגייס לצבא. הוא בא אלינו פעם בשלושה שבועות, ולפעמים גם בחופשות.

פבלו הוא לא דתי כמונו. בהתחלה זה היה עושה כל מיני בעיות, כמו הפעם שהוא הביא לנו במתנה חבילת ופלים בליל הסדר... אבל לאט לאט הוא לומד מה מותר ומה אסור, וכל פעם שהוא בא הוא שואל ומתעניין.

"אבא שלי ואמא שלי לא ידעו שהם יהודים", הוא  הסביר לי פעם במבטא הנחמד שלו (ואם אתם רוצים לדעת איך זה נשמע, תגידו את כל ה-ב' בלי דגש ותגלגלו את ה-ר' על הלשון). "רק לפני שנתיים סבא גילה להם, וככה גם אני גיליתי. איזה מזל יש לי!", והוא חייך את החיוך הגדול שלו, עם השיניים הלבנות.

אבל השבוע פבלו היה נראה מוטרד. הוא בקושי הקשיב כשניגנתי, ובסוף הפסקתי לנגן ושאלתי אותו מה קרה. "איך שמת לב?", הוא התפלא. "אתה צודק, אני יש לי באמת בעיה...", והוא ישב מהורהר. "טוב, אני מספר לך", הוא אמר בסוף. "אתה יודע, עוד מעט אני משתחרר מהצבא. ואני צריך עבודה, והרבה כסף. אני פגשתי בחורה, ואנחנו רוצים להתחתן...", הוא אמר בחיוך מבויש.

"וי, איזה יופי!", קפצתי, "מזל טוב!".
"כן, אני רוצה שיהיה לי בית פה בארץ ישראל. ואני רוצה בית טוב כמו שלכם, בית של יהודים אמיתיים", הוא הוסיף באותה ביישנות. "וענת, זאת הבחורה, גם היא רוצה לחיות ככה. אבל קשה לי למצוא עבודה. העברית שלי לא כל-כך טוב, ואין לי מקצוע".
"אולי אבא יוכל לעזור לך", הצעתי.
"כבר שאלתי אותו, והוא עוד לא מצא", פבלו ענה. "אבל דווקא השבוע קיבלתי טלפון מהחיידקים".
"ממי?!", שאלתי בפליאה.
"מלהקת 'החיידקים'", חייך פבלו. "אתה לא שמעת עליהם? הם להקת מוזיקה טובה מאוד, משמיעים אותם הרבה ברדיו. אח של המתופף שלהם היה איתי בחדר בצבא, והוא שמע אותי מנגן בגיטרה. אז הם טלפנו וביקשו שאבוא לנגן איתם בהופעות אחרי שאני אשתחרר. זאת עבודה טובה מאוד, ככה גם יכירו אותי וגם אני ארוויח כסף. הרבה כסף".
"מעולה! אז מה הבעיה?", שאלתי.
"הם רוצים שאני אנגן גם בשבת", אמר פבלו בעצב. "וזה נכון, אני עוד לא דתי כמוכם, אבל אני חשבתי שאני דווקא כן רוצה לשמור שבת, כמו שאתם עושים. אני מאמין שזה חשוב. אבל אם אני אגיד להם לא, מאיפה יהיה לי כסף?". 
טוב, לי זה היה ברור לגמרי שגם כדי להרוויח מיליון שקל אסור לעבוד בשבת. אבל הבנתי שפבלו לא רגיל עדיין לשמור מצוות כמוני. פתאום נזכרתי בסיפור אמיתי שקראתי.

"פבלו, אני חושב שלא מפסידים אף פעם מלשמור מצוות", אמרתי. "הנה, קראתי פעם על סוחר שנהג כל יום לסגור לשעה את החנות ולהשתתף בשיעור גמרא. יום אחד, בדיוק לפני שהוא עמד לסגור, החנות התמלאה קונים, והוא לא ידע מה לעשות. היה לו חבל להפסיד אותם. אבל בסוף הוא החליט לא לוותר על השיעור, והוא התנצל וביקש שיחזרו אחר כך. ואחרי שהוא פתח שוב את החנות, באו כמה קונים וקנו ביותר כסף ממה שקונים אצלו משך כל היום! הבנת?".

פבלו קם מהכסא וטפח לי על השכם. "תודה, עזרתי לי להחליט!", הוא אמר, "אבל תדע שגם אם אני לא אקבל עבודה יותר טובה – השבת שאני רואה אצלכם, יותר שווה מהרבה כסף!".