בשבע 301: הרצל פינת הרב קוק

המיצב של אבנר בר-חמא מציג אמירה פוליטית עכשווית על הציונות הדתית באמצעות אלמנטים אומנותיים, דווקא בלב תל אביב.

מרים הופמן , י"ד בתמוז תשס"ח

אינפו: 'המספד בירושלים', אבנר בר-חמא. מיצב בבית האמנים, רח' אלחריזי 9 תל-אביב, עד כ"ח בתמוז תשס"ח (31.7.08)

אבנר בר-חמא הוא אחד האמנים הותיקים ויוצאי הדופן המגיעים מתוך העולם הדתי. בר-חמא יוצר אמנות פלסטית עם אמירה פוליטית עכשווית, גם אם היא לא האמירה ה'נכונה', ומקדם את הדור הבא של היוצרים, ובעיקר היוצרות, בתחומי האמנות היהודית המתחדשת. הוא יזם את 'הגלריה האחרת', בה ניתן מקום לקולות 'אחרים' שאלו שרוממות הליברליות והחופש על שפתיהם אינם נותנים להם בדרך כלל מקום לביטוי.

אך למרות זאת, מצליח בר-חמא להגיע עם עבודותיו גם לבמות שבדרך כלל סטריליות מכל מגע חבוש כיפה. הפרויקט העכשווי שלו מוצב בבית האמנים במרכז העיר תל-אביב, תחת הכותרת 'המספד בירושלים – תורה עם וארץ'. ברחבה מחוץ לבית האמנים ברחוב אלחריזי יכול כל עובר ושב לגשת אל המבנה המשולש ולקרוא את כתב החידה שפורשׂ האמן, בניסיון לפענח את שורשי הציונות הדתית ואת מהותה ומשמעותה גם כיום.

המיצב 'המספד בירושלים' ממוקם (לתקופה של שלושה שבועות) במרחב שממנו מהדהדת, יותר מכל, הדרמה הרעיונית הראשונית שעורר הראי"ה קוק כשנשא את הספדו על בנימין זאב הרצל. בעקבות הסערה שעוררה השתתפותו בעצרת לזכרו של הרצל, כתב הרב קוק את אחד המאמרים המשפיעים על תפישת העולם הציונית-דתית בעשרות השנים האחרונות.

בר-חמא לוקח את המושגים הבסיסיים מהם יונקת הציונות הדתית את צידוקה ואת דרכה, ויוצר מבנה משולש  המעמת עבר, הווה ותהיות לגבי העתיד.

כצופה, לא כל המוטיבים המופיעים כאן ברורים מאליהם. כדי להבין את כוונותיו של בר-חמא נדרשתי להסבריו על משמעות קערת המים החלודה (ישן המחזיק את החדש), ואלמנט הנחושת המופיע בקצה (דימוי המזכיר את הכרובים, את השאיפה לאחדות ואת הבית השלישי).

את החוט המשולש של עם תורה וארץ ניתן למצוא במפת ארץ ישראל, שמשמשת את בר-חמא כמוטיב בעבודות נוספות שלו. גם גוש קטיף מופיע במפה כחלק מובהק ובולט של הכישלון האחרון של הציונות להחזיק באמיתותיה.

הפסוק 'של נעליך מעל רגליך' החרות על המפה הוא תחילת המסלול והמסילה המקשרת בין האובייקטים השונים אל עבר ארבע האבנים החרותות באותיות 'מ.ז.ב.ח'.

תמונותיהם המשתלבות זו בזו של הראי"ה קוק זצ"ל ושל הרצל על המרפסת המפורסמת כמו מדגישות את המתח הבלתי אפשרי לעתים במונח 'ציונות דתית'. עם זאת, הרצפה המכוסה בכותרות מתוך עיתון 'הארץ' מהתקופה האחרונה, על השחיתות הפוליטית והמדינית, כמו מחדדת את האירוניה המרה ואולי את ההסכמה שלא לזאת פיללו שני האישים גם יחד.