בשבע 301: הושפלנו

נדב אנסבכר , י"ד בתמוז תשס"ח

בלילה חשוך, שהואר בהבלחות ארטילריה וקטיושות, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה מצאנו את עצמנו, פלוגה של חיילים צעירים, בתוך לבנון. שני טורים ארוכים נעים בצעידה מאומצת לעבר העיירה בינת-ג'בל. רק מספר חדשים לפני כן התגייסנו לגדוד 12 של גולני. זה עתה סיימנו את שלב האימון-המתקדם, וללא כל הכנה מוקדמת מצאנו את עצמנו בסצנה שכאילו נחתכה מתסריט הזוי במיוחד.

הציוד שנשאנו עמנו העיד כאלף עדים על המשימה שלשמה נכנסנו ללבנון. ציוד לחימה חיוני השארנו בארץ, ובמקומו נשאנו עמנו דברים אחרים - לא תמצא אצל חייל ממוצע כפפות ניילון וגם לא מסכות נייר של רופאים, גם גלילי ניילון שחורים של בתי עלמין הם לא ציוד שמצוי בשגרה בווסט של לוחם גולני.

המשימה שהוטלה עלינו היתה קשה – בלילה הקודם, באותו מקום, נשאנו בעצב ובאומץ שמונה אלונקות של חברינו מגדוד 51. ובלילה הזה, שוב עלינו על ווסט, שוב שמנו את הקסדה על הראש, צבענו את הפנים ודרכנו בדממה כדור בקנה. אלא שהפעם המשימה היתה אחרת, דומה אך כל-כך שונה, הפוכה בצורה הכי בוטה שיכולה להיות. בלילה הקודם כל חייל בפלוגה רצה בכל מאודו להיות שותף בזכות הבאת מתי המצווה הגיבורים לקבר ישראל. בלילה הזה רק רצינו לא להיות שם, הכל רק לא לעשות את הדבר הנורא הזה.

הפקודה שקיבלה הפלוגה היתה טיפול ונשיאה של גופות האויב, גופות של חיזבאללונים שהיו מוטלות כבר כמה ימים בשטח. מהפיקוד הגבוה ירדה ההוראה לאסוף  ולסחוב אותן לישראל.

על תיאור שיאה של הזוועה נדלג.

מסע האלונקות הזה לא היה דומה לשום מסע בטירונות שהכרנו – הריח היה נורא, המשקל עצום, והבגדים רטובים, ולא רק מזיעה. אך בעיקר הדהדה בראש השאלה - לשם מה?

השבוע, באחת, חזרו אלינו התמונות הקשות. שוב התעוררנו באמצע הלילה בבהלה ושוב השאלה שלא מפסיקה לנקר בראש.

לא חלמנו שכמעט שנתיים מאוחר יותר, יחתום מי ששלח אותנו למלחמה ולמשימה הקשה כל-כך, על הסכם משפיל עד עפר עם החיזבאללה. הסכם שמותיר חיילים רבים מדי עם תחושה שלמדינתם אין את היכולת והעוצמה להבטיח שחייהם וחירותם ישמרו, ושאויביהם יחשבו פעמיים לפני חטיפה נוספת. אולי מדויק יותר – יכולת ועוצמה יש ברוך ה', אך רצון להכריע ולהרתיע אבד למנהיגינו מתישהו, אולי כבר במהלך עסקת ג'יבריל, אולי באוסלו, ואולי בבריחה החד-צדדית מהתמודדות בגוש-קטיף.

נדב אנסבכר, ירוחם הוא ממפקדי הפלוגה