בשבע 301: צעד ראשון לבירור מחודש

האנקדוטות לגבי הגדרת הגירוש כ"פשע" או אזכור שם שמיים במסמך, אמנם הצריכו דיונים ממושכים אך הן אינן עיקר החידוש שבו.

הרב עזריאל אריאל , י"ד בתמוז תשס"ח

אפתח בגילוי נאות. לא כל כך אהבתי את הרעיון להיות שותף בגיבוש מסמך העקרונות של מועצת יש"ע המתחדשת. ולא בשל חשש כלשהו מן המוצר הסופי, אלא בשל בעיה מהותית שיש בכל ניסיון להגדיר זהות. הרי ברגע שאנו קובעים שאנחנו כאלה, ושזוהי הזהות שלנו, בו ברגע קבענו מה אנחנו לא, וממילא – מי לא אתנו. האם זה מה שאנו צריכים בשעה זו, עליה אין מילים מתאימות יותר מזעקתו של דוד הלכוד במעמקי המערה, כשהוא מביט לימין ורואה שאין לו מכיר, והוא נותר לבדו בלא בן ברית הדורש לנפשו? בעצם, מה שנדרש הוא בעיקר מסמך המציב מטרות. למטרות יש אופי מלכד. למטרות יש אופי מלהיב. למטרות יש אופי מגייס. וכל זה לא קיים במסמך המגדיר זהות, מסמך המפריד ומבדיל בין מי שהוא חלק מן ה"אני" הקולקטיבי של הקבוצה לבין מי שנותר מחוץ לגדר ומחוץ להגדרה.

מן הקוטב ההפוך, לא ניתן היה להימלט מדיון על זהות. הרי אם בעבר היתה מועצת יש"ע כמין "ועד הבית" של תושבי יש"ע, הרי שבעצם הקמתה של המועצה המתחדשת תוך שיתוף של חברים מעברו השני של הקו הירוק נקבע כבר שהיא לא "ועד עובדים" הדואג לאינטרסים הצרים של חבריו, אלא תנועה אידיאולוגית רחבה יותר. ואת זו לא ניתן לקיים בלי הגדרות כלשהן הנוגעות לזהותה ולמהותה. מהו הדגל שאנו מבקשים להניף ולקרוא לחברים להצטרף אליו?

הטשטוש המאחד

הוועדה שישבה על המדוכה הוציאה מתחת ידה הצעה שביקשה לענות על צרכים מנוגדים, ואף "לרבע את המעגל".

הוועדה הורכבה מאנשים שונים זה מזה – הן על הציר הדתי-חילוני, והן על הציר ה"ממלכתי-אקטיביסטי". מצד אחד באנו להבהיר מי אנחנו, אך מאידך, להימנע מחידוד יתר של הניסוחים באופן שירחיק חברים יקרים. כך, לדוגמה, חזר על עצמו הוויכוח מימי ניסוחה של מגילת העצמאות: האם להזכיר במפורש את הקב"ה ואת תורתו? וכאן נפלה ההחלטה – לאחר דיון והצבעה – להסתפק בניסוח עמום משהו: 'בעז"ה' – בראשי תיבות, וכן 'מורשת ישראל' ו'חזון הנצח של עם ישראל' כביטוי רחב אשר תורת ישראל היא חלק ממנו. 

הדיון הטעון ביותר היה על מילה אחת. היו שדרשו להגדיר במפורש כל גירוש של יהודים מאדמתם כ"פשע". מאידך היו שהסתייגו ממילה זו. לא היה ויכוח בשאלה אם יש מקום למידה כלשהי של לגיטימציה לדבר נורא מעין זה. השאלה היתה סגנונית, עד כמה ביטוי כזה מתאים לנו, וכן את מי עלול סגנון כזה להרחיק משותפות פעילה אתנו. ההחלטה התקבלה על חודם של כמה קולות, כאשר לא מעט חברים שאינם מזוהים כ"אקטיביסטים" במיוחד דווקא הצביעו בעד הכללת המילה "פשע" במסמך העקרונות. בסופו של דבר התקבל ניסוח האומר את אותו תוכן, אך בשפה "יבשה" יותר – כמעשה העומד בניגוד מוחלט לערכי היהדות, הציונות והמוסר.

הישן יתחדש

מטבע הדברים, אנקדוטות אלו נוטות למשוך אליהן את מרכז תשומת הלב. אולם עיקר החידוש שבמסמך לא נמצא שם. הרי ברור שמסמך המבקש ללכד סביבו ציבור מגוון לא יכול להתנסח בחדות יתירה. החידושים העיקריים נמצאים דווקא במספר סעיפים לא טעונים, שהתקבלו בהצבעות ברוב גדול.

הסעיף המשמעותי ביותר הוא סוג של חזרה לימי 'גוש אמונים' ההיסטורי: "להיות גרעין לתנועה עממית רחבה של התחדשות הרוח היהודית-ציונית בעם היהודי ובמדינת ישראל, שתמשיך את התנופה של בניין ארץ ישראל בכל מרחביה ועמו את מהלך קיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל, לבניית חברה ערכית, מוסרית ומתוקנת לאור חזון הנצח של עם ישראל". ההתיישבות איננה מטרה לעצמה. היא גם לא אמצעי למטרות אחרות, אלא חלק מתוך חזון של מכלול ערכי הרבה יותר רחב.

לכך ישנן השלכות יותר מעשיות: להעמיד "בראש סדר העדיפויות את חיזוק התודעה היהודית-ציונית, ומכוחה – טיפוח סולידריות חברתית ואחריות הדדית, גבורה וזקיפות קומה לאומית - ברוח המוסר היהודי ומורשת ישראל". ומכאן נובעת המשימה האופרטיבית המרכזית: "פעולה יסודית לשינוי התודעה הלאומית, תוך זיהוי כל הגורמים המשפיעים עליה (אקדמיה, תרבות ואמנות, תקשורת, משפט, דעת קהל בינלאומית, פוליטיקה ועוד) והתמודדות יעילה איתם".

מה האלטרנטיבה?

זאת ועוד. חלק בלתי נפרד מן הפעילות למען ארץ ישראל הוא לא רק הדיפת תוכניות חורבן מסוכנות, אלא היכולת להגיד גם מה כן. בשיחות עם אנשים רבים בחברה הישראלית מתברר שחלק גדול ממנה אחוז חרדה מכך שמדינת ישראל תיאלץ בלחץ הנסיבות להפוך למדינה דו-לאומית. לדעתם, הדבר היחיד שיציל את המדינה מחורבן מסוג זה הוא הרעיון הנואל של 'שתי מדינות לשני עמים'. ואנו, מה אנו מציעים? לא חייבת להיות לכך תשובה אחת. מותר, ואף מוטב שתהיינה כמה תשובות שונות, העונות על שלוש אמות מידה: על כל תשובה להיות ערכית, מוסרית וניתנת ליישום לאורך זמן. הקרקע מתחילה להיות בשלה לכך, מפני שכבר מתחילים להישמע קולות של ייאוש מן הרעיונות הקודמים.

גם מועצת יש"ע לא יכולה להתחמק מכך. נכון. לא כדאי שתהיה למועצה תוכנית שהיא חתומה עליה. גם לא כדאי שתהיה הצעה אחת. אבל נדרש לקחת אחריות על כך, ולשם כך יש לקבוע קווים עקרוניים. וכאן קובע מסמך העקרונות את ההפרדה שבין זכויות לאומיות לבין זכויות אישיות, וכן את ההבחנה בין מי שמקבל את זכותו של העם היהודי על ארצו לבין מי שפועל כנגדן. ואידך זיל גמור – כל אחד לפי דרכו.

מסמך עקרונות זה, אסור לו להיות חוסם דיון, אלא להפך, עליו לפתוח דיון (ולכן יש אפשרות לשנותו גם ברוב קטן יחסית). עוד לפני הוויכוחים המרים על הטקטיקה, צורכי השעה מחייבים בירור עמוק ונוקב ברמת האידיאולוגיה. שנים רבות חלפו מאז הקמתו של 'גוש אמונים' ההיסטורי. מאורעות רבים חלפו עלינו, והקשה שבהם – הגירוש. לא ניתן עוד להפטיר כדאשתקד. הכרחי לברר מחדש את הדרך: את הנחות היסוד הערכיות והאמוניות, את תפישת המציאות, את המטרות ואת הדרכים להשגתן. וכאן אנו עושים את הצעד הראשון.