בשבע 301: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ד בתמוז תשס"ח

שאלת השבוע: האם החזקה באזרחות זרה עומדת בסתירה לנאמנות לא"י ולמדינת ישראל?

ביטוי לקטנות אמונה/ הרב יואל שוורץ

נושא זה מורכב מאוד. כיוון שהכל תלוי בנסיבות שבעטיין אדם מחזיק בידו באזרחות הכפולה הזו, והדבר אמור בשניים: א', אדם שמתגורר בחו"ל והוא אזרח שם, ומחזיק גם באזרחות ישראלית; ב', אזרח ארץ ישראל שיש לו אזרחות קודמת או משתדל להשיג אזרחות נוספת.

במקרה א', אם אדם מחזיק באזרחות הישראלית שלו בהיותו בחו"ל משום שרצונו בסופו של דבר לעלות ארצה – והדבר מוכח על ידי כך שהוא מבקר בארץ, שולח את ילדיו ללמוד בארץ, מחנך אותם לעלות ארצה, וכל יציאתו לחו"ל היא משום סיבות ראויות, כגון שליחות או נסיבות משפחתיות מיוחדות – אז הדבר ראוי. מי שאוהב את חו"ל ושומר על אזרחותו הישראלית כדי להחליש את רגשי האשמה שהוא חש בכך שהוא עדיין בחו"ל – יש טעם לומר שהדבר דומה למה שנאמר בסוף פרשת תולדות בעניין עשׂו, שראה כי בנות חת רעות בעיני אביו, לא גירש אותן אלא נשא את מחלת בת ישמעאל על נשיו, ועל כך כתב רש"י שעשׂו "הוסיף רשעה על רשעתו", משום שבכך השתיק את מצפונו ולא תיקן את המעוות.

לגבי מקרה ב', החזקת אזרחות נוספת למי שגר בארץ ישראל – אם אדם בעל עסקים במדינות שבהן אזרחי ישראל מוגבלים, אין סיבה שלא יחזיק באזרחותו השנייה. מי שיכול לקבל הטבות מהמדינה השנייה, יכול לעשות זאת בתנאי שהוא זקוק לכסף זה. אך אם הוא רק רוצה להגדיל את רווחיו – ראוי לו להתבונן ביעקב אבינו שנתן לעשׂו, עבור מערת המכפלה, את כל הרכוש שרכש בחרן, כיוון שאין ממון חו"ל כדאי לו. מי שחושש שמא באחד הימים יקשה עליו להתגורר בארץ ולכן שומר אזרחות זו – אדם זה מגלה שהוא מקטני אמונה. כי ידועים דבריו של רבי יונתן אייבשיץ, שאף על פי שיהיו קשיים בארץ – אין לעזוב אותה, ובכך נתקן את חטא יציאת מצרים. ואני מוסיף: גם את חטא המרגלים. מי שמתקשה לשכוח את קשריו לארצו הקודמת – זה החיסרון הגדול, כי עלייה לארץ חייבת להיות כרוכה בניתוק נפשי מן העבר, כמו שרואים אצל אברהם אבינו.

רק כתעודה עסקית/ הרב יהודה הלוי עמיחי, 'מכון התורה והארץ'

חז"ל אומרים שמשה רבנו בא לפני הקב"ה בשאלה מדוע אין עצמותיו נכנסות לארץ ישראל, ואילו עצמות יוסף נכנסות. אמר לו הקב"ה למשה: יוסף הודה בארצו, שהרי אשת פוטיפר אמרה "ראו הביא לנו איש עברי" ועוד אמר "גנֹב גוּנבתי מארץ העברים", ולכן זכה להיקבר בארצו; אבל אתה, משה, שבנות יתרו אומרות עליך "איש מצרי הצילָנו" – לא הודית בארצך, ולכן לא תזכה להיקבר בה.

הזכות להיקבר בארץ ישראל היא למי שמתגאה בארצו. לכל מקום שיוסף הגיע, הוא אמר: 'אני איש עברי', ואפילו שלא נשאל על כך. הוא התגאה באזרחותו העברית. משה רבנו לא אמר חלילה 'איש מצרי אני', אלא שכיוון שהגיע ממצרים ולא דאג לפרסם את היותו עברי – על כן לא נקבר בארצו. מכאן שעל כל יהודי לפרסם שהוא מעבר לנהר; כל העולם מעֶבר אחד והוא מהעבר האחר. על יהודי לעמוד איתן ולהכריז 'עברי אנוכי'.  

האזרחות כוללת חובות ואחריות של המדינה כלפי האדם האזרח, וזכויות וחובות של האזרח כלפי המדינה. מנגד, האזרחות היא גם כלי מעבר בין מדינות. כיוון שהמעבר בין מדינות נובע מכוח הסכמים בין מדינות, הרי שהאזרחות מאפשרת מעבר ממדינה למדינה. כמו כן, פעמים אזרחות משמשת ככלי רווח כספי.

אם אדם מסדר לעצמו אזרחות זרה כיוון שהוא רוצה להיות בן למדינה זרה שישפיע בה ושהיא תגן עליו ותהיה לו למשענת, הוא מגלה שאינו מאמין בעמו ובארצו, ואינו ראוי לארץ ישראל. אבל המסדר אזרחות זרה כדי להסדיר ענייני מעבר בין מדינות או רווחים כספיים, אבל לכל אשר יפנה יאמר 'עברי אני' – אין בתעודה זו פסול, שהרי איננה הכרה בלאום אחר, אלא תעודה עסקית בלבד.

אנו קובעים היום אזרחות לפי מי שגר בארץ, אולם האזרחות האמיתית היא "ולציון יאמר איש איש יולד בה והוא יכוננה עליון – אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". אזרחות אמיתית בארץ ישראל איננה רק האזרחות של אדם הנולד בה, אלא המצפה לראיית ארץ ישראל, וטובה הוא בן ציון – בעל אזרחות ישראלית. 

המדינה לא צריכה לחשוש/ מוקי צור, מראשי התנועה הקיבוצית

אין לי ספק ששאלה כזו, הנאמרת בכלליות רבה כל כך, אינה משקפת את הסיבוך שעומד מאחורי העניין.
אדם שמחזיק באזרחות זרה כדי למלט את נפשו מארץ ישראל – זה סיפור אחד. אם אדם משאיר את אזרחותו הזרה כי הוא לא רוצה לנתק את קשריו עם ביתו, עם מולדתו ועם תרבותו – זה כבר סיפור אחר. אם אדם מחזיק באזרחות זרה כי הוא רוצה לנסוע לכל המקומות בעולם בכדי להגן על העם היהודי – שוב יש כאן סיפור אחר.

נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית, החזיק שבעה פספורטים. אני בטוח שהיתה לו השקפה ציונית מסוימת, שיכולה למצוא בעיניי יותר או פחות, אבל ברור שאין הוא בוגד. בכלל, המילה "בוגד" היא מילה חריפה המשקפת את הפחד של מי שאומר אותה יותר ממי שעליו היא נאמרת.

על מדינת ישראל לשאת על כתפיה בחוזקה את העובדה שהיא יכולה להיות רחבת לב ואין לה לפחד מכל מיני תופעות שאולי אינן נורמטיביות כל כך. אני בהחלט תומך ומוקיר אנשים שהחליטו לחיות בפספורט אחד, פספורט ישראלי, וזו החלטה שנעשית מתוך אמון במדינת ישראל כערך וכדרך לעם היהודי, ואיני רואה בהם צרי אופקים, אבל לא הייתי הולך לקיצוניות וטוען שזו הדרך ואין בִלתה.

אני עצמי נולדתי בארץ, ואחד הדברים שמפתיעים אותי הוא ההכרעה לעלות לארץ, לבחור במולדת אחת במקום שתיים. אני חי בתחושת פליאה כלפי כל אדם שקיבל הכרעה לעלות לארץ, ואני מכבד אנשים כאלה שעשו דבר כה גדול, אבל אני גם מבין את ההיסוסים ואת הרצון של כל אדם לאבטח את עצמו. הרי ההכרעה לעלות לארץ אינה חד-פעמית אלא נמשכת שנים ארוכות.  

תסמונת היהודי הנודד/ שרה אליאש, סגנית יו"ר מועצת יש"ע

אני מבחינה בין מי שמחזיק בדרכון זר כיוון שהוא או הוריו נולדו בחוץ לארץ לבין מי שמייצר לעצמו כיום נתינוּת זרה בתור בסיס זהות נוסף.

אדם שהוא בעל אזרחות זרה מתוקף הולדתו – אין בדרכון שברשותו משמעות מיוחדת, והדבר נתפש בתור הטבה טבעית המקלה על נסיעות וכדומה. לעומת זאת, כאשר מי שהיה יו"ר הסוכנות, צבר יליד הארץ, מארגן לעצמו אזרחות צרפתית – יש בזה משום הכרזה על חוסר אמון באזרחות הישראלית.

אני, אישית, מחזיקה בדרכון אמריקאי כי נולדתי שם, ואולם לא הרחבתי את מתן האזרחות לילדיי אף על פי שהדבר כרוך בהטבות מסוימות. לא עשיתי זאת בעיקר בגלל תחושתי שיש במהלך זה משום ערעור הביטחון בקשר הקבוע מעתה ועד עולם בין היהודים לבין ארצם.

ייתכן כי חזקה עליי השפעתו של אבי, משה שפירא ז"ל, שברח מצעדת המוות לשוויץ, ומשהוצעה לו במסיבת עיתונאים חגיגית אזרחות שוויצרית, ודבר זה היה בגדר מחווה נדירה ביותר, הוא סירב. אבי, שגדל בפולין בשנת 1939 – ואז דרכון זר פירושו היה קניית חיים – עמד בפיתוי, הגיע לארץ ישראל, וזכה לראות את בניו ואת נכדיו מקימים התנחלויות ברחבי הארץ.

כשאני רואה היום הצעות בעיתונות הקוראות לסידור אזרחות בפולין, אני מתחלחלת. בעולם של היום, הפתוח לנסיעות, החזקת דרכון זר על ידי אדם פרטי אינה משקפת חוסר ביטחון או חוסר נאמנות. אולם כשמדובר בתופעה, יש לחשוש מתסמונת היהודי הנודד.