בשבע 302: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"א בתמוז תשס"ח

מו"מ בלי לדעת את גורל החטופים

פתאום התקשורת מכה על חטא. "תמיד ידענו שהם מתים", אומרים שם בסוג של הלקאה עצמית, "ומדוע יצרנו בציבור תחושה מדומה כאילו הם חיים?" כמו תמיד, נזכרים העיתונאים להתחרט לאחר מעשה – לאחר שאחרון האסירים-המחבלים כבר עבר את הגבול צפונה – וכמעט כמו תמיד, החרטה היא על החטא הלא נכון.

שכן מעטים האנשים שהאמינו כי רגב וגולדווסר חיים. ומי שהאמין בתחילה, בוודאי ידע את האמת לקראת סיום העסקה. חטאה של התקשורת לא היה במצג השווא כאילו החיילים חיים. ממילא אין להטיל עליה את האחריות לקביעת מותם. החטא הגדול של התקשורת היה בהתעלמותה מהחטא הגדול של הממשלה: הנכונות לנהל מו"מ על חיילים בלי לדרוש הוכחות על מצבם.

החטא הקדמון החל כבר בעסקת החטופים הקודמת, עם שלושת חטופי הר-דב, אלא שאז לפחות ישראל הכריזה חד-צדדית כי החטופים נהרגו. בכל מקרה, המו"מ היה אבי אבות הטומאה, וכל האירועים מהשנתיים האחרונות הם תולדות שלו: תקדים המחבלים החיים תמורת גופות, שחרור סמיר קונטאר, התחזקות החיזבאללה בלבנון, שער הניצחון של נסראללה, אולי אפילו מלחמת לבנון השנייה כולה. כל אלה כנראה לא היו נולדים, אלמלא ניהלו ממשלות ישראל מו"מ על חיילים שמצבם לא נמסר. לא מן הנמנע כי עם ניהול מו"מ שקול ואחראי יותר בעבר, רגב וגולדווסר היו היום בחיים.

חיבוקי המלחמה

תמונת החיבוק של קרנית גולדווסר עם ראש הממשלה אולמרט, שצולמה בזמן התייחדות המשפחות עם ארונות יקיריהן, פיארה את שערי כל העיתונים הגדולים. קוראים רבים חשו בוודאי אי-נוחות מהתמונה, היוצרת חיבור אסוציאטיבי בין הטרגדיה של החיילים הנופלים לבין טיסות לא חוקיות באמצעות צבירת נקודות. אני מודה כי אותי התמונה מרתיעה דווקא כאדם דתי. אומר זאת בפשטות, גם אם לנצח איחשד מעתה כריאקציונר: אפילו בהקשר כה טראגי ואנושי, ראש ממשלה לא אמור לחבק אלמנה צעירה כמו קרנית גולדווסר.

מעניין להשוות את התמונה הזאת לאחד הרגעים המרגשים של ימי נערותי – נחיתתו של אסיר ציון אנטולי שרנסקי בארץ. ברגע שבו דרך לראשונה על אדמת הקודש, רגע ששודר ישירות בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, התנפלו עליו יצחק שמיר ושמעון פרס בחיבוקים עזים כאילו היה תינוק ערב בחירות. שרנסקי נראה המום ונבוך, אולי בגלל הגילוי כי ראש הממשלה נמוך אפילו ממנו, אבל בביתי לא נותרה עין אחת יבשה, כולל שלי. אמנם מאוחר יותר נעשיתי צרכן חדשות ציני וביקורתי יותר, אבל נדמה לי כי נחיתה עתידית של יונתן פולארד בנתב"ג עשויה בכל זאת לשחזר את דמעות ההתרגשות מאותם ימים.

רק ששרנסקי היה אדם בוגר, והחיבוק שלו עם שמיר היה חיבוק בין שווים, תרתי משמע. במקרה של אולמרט, עדיף היה כי ינהג הפעם באיפוק ממלכתי ומכובד, בוודאי לעיני המצלמות. רגע לפני שהצטלם עם קרנית ל"תמונת הסיום של מלחמת לבנון השנייה", ראוי היה כי ייזכר ב"תמונת הפתיחה של המלחמה", גם היא תמונת חיבוק של פוליטיקאי ותיק עם בחורה צעירה, שהפכה למוצג הגנה במשפט פלילי. גם החיבוק המצולם של רמון לא היה בהקשר פסול, לפחות עד שהשר החליט אחרת, ובכל זאת היה בו משהו וולגארי ומקומם. הצילום ההוא, יש לציין, נעשה בהסכמה נלהבת של שני הצדדים. ספק אם קרנית גולדווסר מסוגלת היום להסכים או לסרב לאינטימיות המצטלמת להפליא עם ראש הממשלה.

הדוד מאמריקה

הנה סקופ בסדר גודל של פקק לאמבטיה: חתונת נכדו של משה טלנסקי הפכה אותו ואותי – אני מצחקק בזמן הקלדת מילים אלו – לקרובי משפחה טריים. אמנם קרובים-רחוקים, משהו כמו שבעה מהלכי קירבה כולל שני קשרי נישואים, אבל גם זה משהו. מהיום, המאבק שלי נגד אהוד אולמרט הופך להיות אישי-משהו: לעניות דעתי האובייקטיבית, הדוד העשיר החדש שלי מאמריקה אמור להעביר את הכסף לבני המשפחה ולא לראשי ממשלה נהנתנים.

וזה עוד לא הכול. השבוע התברר לי, בעקבות מאמר של הבמאי יוסף סידר בהארץ, כי גם לו קירבת משפחה מסוימת לאותו טלנסקי. מה שהופך אותי לקרוב משפחה של סידר, גם אם קרוב מדרגה דו-ספרתית. זה המקום לציין כי סידר הוא גאון קולנוע וכוכב זוהר בשמי התרבות הישראלית, ומעתה ואילך, מי שישמיע נגדו דברי נאצה – יש לו עסק איתי. אחרי הכול, משפחה זו משפחה. טוב, הגיע הזמן שאלך לצפות ב'בופור', לא?

פינת ההפתעה

נעה רוטמן, לשעבר בן-ארצי, שותפה לכתיבת טלנובלה חדשה העוסקת בראש ממשלה. נכון שכאשר שמענו את ההספד שלה בהלוויית סבה יצחק רבין, לא היה לנו מושג שזה מה שייצא ממנה?

יודע את מקומי

אחד התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים, לא זוכר כרגע מי, קבע פעם שורה של כללים להפיכתה של ידיעה לחדשותית. אחד הקריטריונים קובע עדיפות ברורה לידיעות רעות, שליליות, על פני ידיעות טובות או ניטראליות. לאחרונה נדמה, כי התקשורת הישראלית ממלאת את הכלל הזה בקפדנות. קשה למצוא היום כותרות חדשותיות שאינן כוללות מלחמות, פיגועים, רציחות, עבירות מין, תאונות דרכים, אסונות טבע או פוליטיקאים. אפילו מי שצורך חדשות על בסיס התמכרותי כבר לא מסוגל לעמוד בזוועה שמספקות לנו חברות החדשות ברחבי המדיה.

כבר מזמן מדברים כאן על הצורך בחדשות טובות, בעיקר אצלנו במגזר, אבל לא רק. הטרוניה על החדשות הקשות עולה מפעם לפעם, ופה ושם אנו מוצאים ניסיונות ליצור שמורות טבע של חדשות שמחות יותר. רק שהניסיונות האלו מסתכמות בדרך כלל בידיעות על שמורות טבע אמיתיות עם פרחים ופרפרים, או על הקמת מעון חדש לנכים, או על זבוב שנכלא בתוך חלון כפול ויצא ממנו. עם כל הכבוד לחשיבות ידיעות אלו – הן לא מתחרות בעסיסיות של שחקן ההופך לעבריין, או חייל היורה בפלשתיני.

השאלה היא אם אפשר להעביר את הידיעות הטובות לקדמת הבמה. טוב, מובן שאפשר למצוא לעתים חדשות טובות בפתח המהדורה. כל הסתבכות של אולמרט בפלילים היא חדשה טובה, וכשלון השיחות עם סוריה זאת ידיעה מצוינת, אם כי לא ממש חדשה. אבל אני מתכוון לחדשות שהן טובות גם בעיני עורכי החדשות. חדשות שאמורות לשמח את רובנו הגדול, במקום לגרום לנו להניד ראשנו, לצקצק בלשוננו ולהדליק נרות זיכרון פעם ביומיים.

לדעתי הדבר אפשרי. ואפילו אין צורך למצוא חדשות 'חדשות', אם מותר להתבטא כך, אלא רק לשדרג את הוותיקות והמוכרות. אין צורך לשנות את הנושאים, אלא רק את הדגשים. אם חייל יורה בפלשתיני כפות שהתפרע, הדגש אמור להיות על הצלחת צה"ל בתפיסת זורקי האבנים. כשח"כ מורשע בפלילים, יש להדגיש את ניקוי האורוות בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית בכלל. במקרה של פיגוע או אסון, הכותרת צריכה להתייחס למעשי הגבורה לא פחות מאשר לפאשלות. וכשישראל נמצאת במצב מלחמה רשמי או בלתי רשמי, הגיע הזמן שהמגיש יתייחס להצלחות בחיוך רחב יותר, ויפסיק לחשוש מנקמות של האויב ולשאול כל הזמן מה לא בסדר בפעולותינו.

ביקורת על גורמי אכיפה ומוסדות ציבוריים אחרים היא לגיטימית, אבל מה עם קצת פרגון למי שהפנים את הביקורת ותיקן? דיווחים על אנטישמיות בעולם מותרים ורצויים, אבל מה עם עידוד התומכים בישראל, גם אם הם שייכים לדתות וכתות מוזרות? אני בטוח שחדשות טובות יוכלו להפוך כאן ללהיט הבא. בתחילה זה ייראה לנו לא טבעי, כי הורגלנו למה שהורגלנו, אבל המצב ישתנה, אני בטוח. וכשזה יקרה, כשעורכי החדשות יידעו להתמקד בצדדים החיוביים, נוכל להתיר להם לשלב מדי פעם גם קצת חדשות רעות.

test770